האם הסכם העברת מקרקעין שאושר יחד עם הצוואה מחייב בחלוקת פירות גם לאחר מות האלמנה?

מאת: רן מובשוביץ, עורך דין ומרצה לדיני ירושה

קטגוריה: פרשנות צוואה

עודכן: 15.9.2026

זמן קריאה: 19 דקות

מילת מפתח: פרשנות צוואה והסכם משולב

תקציר

פסק הדין קובע כי צוואה מ-1931 והסכם העברת מקרקעין מ-1932 יש לקרוא יחד, לפי צו בית משפט מנדטורי, כך שתנאי הצוואה ממשיכים לחייב גם לאחר העברת הזכויות. המאמר בוחן את עקרון הפרשנות המשולבת ותחולתו על מקרקעין מסוג מירי.

תקציר מנהלים

  • בית המשפט העליון קבע כי הסכם 1932, הצוואה מ-1931 והצו המנדטורי מהווים מארג פרשני אחד המחייב את המוסדות בחלוקת פירות המקרקעין.
  • חובת חלוקת הפירות למוסדות הצוואה נמשכת גם לאחר פטירת האלמנה ב-1938, ולא פקעה עם מותה כפי שנטען.
  • ההסכם נועד לעקוף את המניעה בדין העות'מאני להעביר מקרקעין מירי בצוואה, ולא להחריג אותם מחלוקת הפירות.
  • שאלת קיומו של הקדש ציבורי הושארה במפורש ללא הכרעה, וההחלטה נשענה רק על המתווה ההסכמי.

תוכן המאמר

# האם הסכם העברת מקרקעין שאושר יחד עם הצוואה מחייב בחלוקת פירות גם לאחר מות האלמנה? נערך על ידי [עו"ד ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/about-page/) ## תשובה קצרה כן — בנסיבות שנדונו בע"א 6178/21 מרכז רפואי שערי צדק ע"ר נ' עו"ד רונן מטרי. בית המשפט העליון קבע כי צוואה משנת 1931, הסכם משנת 1932 להעברת מקרקעין מסוג "מירי" מאלמנת המצווה למוסדות, וצו בית המשפט המנדטורי שאישר את שניהם והורה לקוראם יחד — מהווים מארג פרשני אחד. ההסכם נועד לעקוף את המניעה שבדין העות'מאני להעביר מקרקעין מירי בצוואה, לא להחריג את המקרקעין מהוראות חלוקת הפירות. משכך, הוראות הצוואה בדבר חלוקת ההכנסות הפכו, בהסכמת המוסדות שקיבלו את הבעלות, לתנאי להעברה — תנאי שתוקפו נמשך גם לאחר פטירת האלמנה בשנת 1938. הערעור נדחה. יובהר כי ההכרעה נשענה על המתווה ההסכמי בלבד; שאלת קיומו של הקדש ציבורי — שעליה השתית בית המשפט המחוזי חלק מהכרעתו — הושארה במפורש ללא הכרעה, על כל השאלות הנלוות לה. ## פרטי פסק הדין **ערכאה:** בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. **מספר הליך:** ע"א 6178/21 (ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט א' דורות, מיום 28.7.2021 בפר"ק 1363-03-18). **תאריך:** י"ג באדר א' התשפ"ב, 14.2.2022. **מותב:** השופטים ד' מינץ (כותב פסק הדין), א' שטיין, ש' שוחט. **תוצאה:** הערעור נדחה. המערערות חויבו בהוצאות המנהל המיוחד בסך 10,000 ש"ח ובהוצאות משיבים 5-4 יחדיו בסך 10,000 ש"ח. בית המשפט ציין כי ההכרעה ניתנת בהתאם לסמכות שבתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (פס' 19). ## השאלה המשפטית האם מוסדות הרשומים כבעלי מקרקעין מסוג מירי, שהועברו להם ללא תמורה מאלמנת המצווה מכוח הסכם משנת 1932 שאושר בצו שיפוטי יחד עם הצוואה, מחויבים להוסיף ולהעביר למוסדות הנזכרים בצוואה חלק יחסי מפירות הנכסים הבנויים על אותם מקרקעין — גם לאחר פטירת האלמנה; ובשוליה, האם ניתן היה לברר סוגיה זו בדרך של בקשה למתן הוראות בתיק פירוק. ## הרקע העובדתי ביום 8.8.1931 ערך המנוח ישעיהו פרלמוטר צוואה שבה קבע שני סוגי הוראות נפרדים: הוראות בדבר הזכויות בפירות נכסיו והוראות בדבר הזכויות בנכסים עצמם (פס' 21). סעיפים ג'-ד' לצוואה חילקו את הפירות לשתי תקופות — בחיי האלמנה יועברו לה כלל הפירות למעט ניכוי של 75 לא"י לשנה שיחולק למוסדות (25 לא"י לבית מחסה ליתומים דיסקין, 12.500 לא"י לבית מחסה ליתומות ווינגרטן, ו-37.500 לא"י למוסדות נוספים לפי שיקול דעת האפוטרופסים), וכל זאת בתנאי שיוותרו לאלמנה לפחות 120 לא"י לשנה; ולאחר מותה יחולקו כלל הפירות לרשימה ארוכה של מוסדות, ובהם המערערות ותלמוד תורה עץ-חיים (פס' 23-24). הצוואה כללה גם תשלום חד-פעמי של 15 לא"י למניין אנשים מחברת "שונה הלכות" בפתח תקווה לאמירת קדיש. סעיף ו' לצוואה הורה כי הנכסים עצמם יעברו לאפוטרופסים שימונו על ידי הנהלות שלושה מוסדות — דיסקין, שערי צדק ואגודת ישראל בירושלים. המנוח נפטר בשנת 1931. לפי הדין העות'מאני שחל אותה עת לא ניתן היה להעביר בצוואה בעלות במקרקעין מסוג מירי — ובכללם המקרקעין בפתח תקווה, גוש 6379 חלקה 1 וגוש 6382 חלקה 50 — אלא בירושה על פי דין או במכר, ולפיכך ירשה אותם האלמנה כיורשת יחידה. ביום 17.6.1932 נכרת הסכם בין האפוטרופסים שמונו בצוואה לבין האלמנה: היא תעביר למערערות את מלוא הזכויות במקרקעין, בכפוף להחכרת המבנים לה ל-99 שנים ובכפוף למנגנון חלוקת פירות שנקבע בסעיף ו' להסכם — מסים, 120 לא"י לאלמנה, 75 לא"י לאפוטרופסים, והיתרה לאלמנה. באותו יום ניתן צו בית המשפט המנדטורי שאישר את הצוואה והורה לקרוא את ההסכם יחד עמה. ביום 8.7.1932 נחתם הסכם השכירות ל-99 שנים בדמי שכירות של 50 מיל לשנה. האלמנה נפטרה בשנת 1938. בשנת 1986 מונה עו"ד אינדיג לטפל בנכסים, קיבל רשימת חלוקה ופעל לפיה. בדצמבר 2017 הופסקו התשלומים בעקבות בדיקה שיזמה פנייה של אחד המוסדות; המערערות הורו להמשיך ולהעביר אליהן את חלקן, ואילו היתרה הופקדה אצל עו"ד אינדיג "בנאמנות". ביום 20.3.2018 הורה בית המשפט המחוזי על פירוק העמותה ומינה מנהל מיוחד, וביום 19.1.2021 הגיש זה בקשה למתן הוראות לחיוב בהעברת חלק הפירות ולמסירת מידע ודוחות. ## טענות הצדדים ### המערערות ועו"ד אינדיג המערערות טענו לבעלות מלאה ובלתי מסויגת, ולפיה אין עליהן חובה להפריש "מעשר" מפירות הנכסים לגורם כלשהו; נסחי הרישום, לשיטתן, הם "ראיה חותכת לבעלותן המלאה והבלתי מסויגת" (פס' 11). ההוראות שבהסכם — התשלום לאלמנה והתשלומים השנתיים למוסדות — מתייחסות לתקופת חייה בלבד, ועם פטירתה פקעו השכירות ויתר ההוראות. בנוסף נטען כי הצוואה כלל אינה עוסקת במקרקעין מסוג מירי; כי מקרקעין אלה ממילא לא ניתן היה להקדיש לפי הדין העות'מאני; כי החלוקה לאורך השנים נעשתה לפנים משורת הדין ומתיישבת עם אופיין כגופי חסד; כי הפקדת הכספים בנאמנות נבעה ממידת אחריותן וקפדנותן; וכי מהסכם העברת המקרקעין וממסמך נוסף עולה שהמנוח ביקש להעביר להן את המקרקעין במתנה עוד בחייו. דיונית נטען כי בקשה למתן הוראות אינה מסגרת מתאימה, וכי הבקשה כלל לא הוגשה נגדן. חולשת הטיעון נחשפה בשני מישורים: הוא נסמך על הפרדה בין הצוואה להסכם שהצו המנדטורי שולל במפורש, והוא נדרש להסביר עשרות שנות חלוקה עקבית כמעשה של נדיבות — הסבר שאינו מתיישב עם הותרת היתרה בנאמנות ולא עם היעדר הודעה למוסדות על הפסקת התשלומים. ### המנהל המיוחד המנהל המיוחד טען כי הוא אינו טוען לזכות בנכסים עצמם אלא לנתח מפירותיהם, בשיעור של לכל הפחות 5.4%; כי ההסכם נועד להוציא לפועל את הצוואה נוכח המניעה החוקית; כי הוא עוסק גם בתקופה שלאחר פטירת האלמנה; וכי טענת "לפנים משורת הדין" מופרכת — חזקה על מנהלי המערערות שלא נידבו מכספם למוסדות אחרים. עוד טען כי טענת אי-תחולת הצוואה על המקרקעין לא הועלתה בערכאה הדיונית. לשיטתו, הערעור נסוב על אמרת אגב בדבר קיומו של הקדש ציבורי, ודי בכך לדחותו על הסף — טענה שבית המשפט לא נזקק לה, משום שהמערערות חלקו עליה וגרסו כי הקביעה מרכזית ולא אגבית (פס' 17). ### רשם ההקדשות, רשם העמותות וכונס הנכסים הרשמי משיבים 5-4 טענו כי הוראות הצוואה מצביעות על כוונה ליצור נאמנות: חלוקת פירות מדי שנה למוסדות ללא כוונת רווח, מינוי "אפוטרופסים" השקולים ל"נאמנים", והעברת הנכסים לשמם ולרשותם. לשיטתם הדין העות'מאני לא שלל הקדשת פירות מקרקעין, והבעלות הרשומה כפופה לתנאי ההקדש. חולשת עמדה זו — כפי שהעלו המערערות — היא שהיא מניחה אפשרות להקדיש את הפירות במנותק מן הקרקע, ובצוואה אין אזכור של "הקדש" או "נאמנות". משיב 7 הצטרף לעמדת רשם ההקדשות. ## ההכרעה הערעור נדחה על כל ראשיו. נדחתה הטענה שהצוואה אינה חלה על המקרקעין מסוג מירי; נדחתה הטענה שהסכם 1932 מוגבל לתקופת חיי האלמנה; נדחתה הטענה שהחלוקה נעשתה לפנים משורת הדין; ונדחו שתי הטענות הדיוניות — כי ההליך לא הוגש נגד המערערות וכי לא היה מקום לבררו בבקשה למתן הוראות. נותרה על כנה קביעת בית המשפט המחוזי כי קופת הפירוק זכאית ל-5.4% מההכנסות השנתיות מדמי השכירות מן הנכסים שבמקרקעין, וכן ההוראה למסור דוחות שנתיים מפורטים על אופן חלוקת הפירות. מנגד, בית המשפט לא אישר ולא דחה את קביעת הערכאה הדיונית בדבר היווצרות הקדש ציבורי, אלא קבע כי הצורך לדון בה מתייתר (פס' 38). המערערות חויבו בהוצאות בשני ראשים, 10,000 ש"ח לכל אחד. ## הנמקת בית המשפט **השלב הראשון — נקודת המוצא הפרשנית.** בית המשפט פתח בכך ש"נקודת המוצא בפרשנות צוואה היא כיבוד רצון המת" (פס' 20), והוסיף כי "בבואו של בית המשפט לפרש צוואה עליו ליתן את דעתו לאומד דעת המצווה, כפי שהוא משתמע מתוך לשון הצוואה, וככל שאינו משתמע מתוכה, מתוך הנסיבות" (שם). מבנה דו-שלבי זה — לשון ואחריה נסיבות — הוא המפתח לכל המהלך: תחילה מוצה הטקסט של הצוואה, ורק לאחר מכן גויסו ההסכם, הצו וההתנהגות. **השלב השני — היקף תחולתה של הצוואה על מקרקעי המירי.** בית המשפט פירק את הצוואה לשני מישורים: הוראות פירות (סעיפים ג'-ד') והוראות נכסים (סעיף ו'), כאשר הוראות הפירות נחלקות פנימית לתקופת חיי האלמנה ולתקופה שלאחריה. הקביעה המכריעה היא לשונית: "לשון הצוואה לעניין העברת הנכסים לאפוטרופסים כוללנית, רחבה ובלתי מסויגת" (פס' 26), שכן היא חלה על "כל עזבוני בנכסי דלא ניידי ובנכסי דניידי בכסף ובשוה כסף במוחזק ובראוי, שרכשתי ושארכוש עד יום מותי בכל מקום שהוא". מכאן ש"לשון זו אינה מותירה מקום לספק, כי המנוח הורה בצוואתו שגם זכויותיו במקרקעין מסוג מירי שבמוקד ענייננו, יועברו לאפוטרופסים, וכי פירותיהם יחולקו בהתאם להוראות סעיפים ג'-ד' לצוואה" (פס' 26). שתיקת הצוואה ביחס למקרקעין הספציפיים נוטרלה בנימוק פנימי: המנוח לא נקב במקרקעין אלה כשם שלא נקב בנכסים אחרים. **השלב השלישי — תכלית ההסכם כעולה מרישתו.** משנקבע שהצוואה חלה, נבחן מדוע נדרש ההסכם. בית המשפט הצביע על הרישה, המצהירה "היות שהצוואה מכילה הוראות גם בנוגע להכנסות של נכסי דלא ניידי מירי ובהתאם לחוק אי אפשר לקיים את הצוואה בשלמותה בלי הסכמת היורשת היחידה על עזבון המירי", ועל ההמשך שלפיו האלמנה "מוכנה לקיים את הצואה הנ"ל בנוגע להוראות הצואה בקשר עם הכנסות הנכסי דלא ניידי המירי של המנוח רק בתנאים ידועים המפורטים להלן" (פס' 29). מכאן המסקנה כי "לשון מפורשת זו מוליכה בבירור למסקנה, כי הצדדים לא התכוונו להחריג את המקרקעין מהוראות הצוואה הנוגעות לחלוקת פירות הנכסים הניצבים עליהם" (פס' 30). **השלב הרביעי — חפיפת המנגנונים.** בית המשפט השווה את סדר החלוקה שבסעיף ו' להסכם (מסים; 120 לא"י לאלמנה; תיקונים; 75 לא"י לאפוטרופסים; היתרה לאלמנה) לסדר שבחלק הראשון של הצוואה, ומצא זהות מבנית וכספית. ההיסק: "הסכם העברת המקרקעין לא בא להחריג את המקרקעין מהוראות הצוואה, אלא להיפך: להחיל עליהם את הוראות הצוואה, בשינויים המחויבים" (פס' 31). זהו טיעון של טביעת אצבע — ההסכם משכפל את מספרי הצוואה, ומי שמשכפל אינו מחריג. **השלב החמישי — הצו כמכשיר כריכה.** הצו המנדטורי מיום 17.6.1932 הורה כי תנאי ההסכם הוסכם שייקראו "to be taken and read together with the will" (פס' 32). כריכה זו היא שסוגרת את הפרצה שביקשו המערערות לפתוח — שכן לשיטתן הכריכה נבעה דווקא מכך שההסכם שינה מהוראות הצוואה. בית המשפט לא אימץ קריאה זו: הצו מורה על קריאה משותפת, ולא על עדיפות ההסכם. **השלב השישי — הגבול הזמני של ההסכם.** כאן ניתן ההסבר המבני המרכזי: הצוואה כוללת שני חלקים, וההסכם החליף רק את אחד מהם. נקבע כי הדרך להגשים את הוראות הצוואה הייתה לקבוע בהסכם "מעין תחליף לחלק הראשון של הצוואה העוסק בימי חייה של אלמנת המנוח" — אותו חלק שהצריך התאמות נוכח מגבלות הדין והתנגדות האלמנה — וזאת מבלי לגרוע מחלקה השני של הצוואה, שממשיך לחול לאחר פטירתה (פס' 33). ההסכם, לפי מבנה זה, אינו מתחרה בצוואה אלא ממלא בה חלל זמני מוגדר. **השלב השביעי — התנהגות כראיה פרשנית.** בית המשפט אימץ את הקביעה העובדתית כי מוסדות עץ-חיים ומוסדות נוספים קיבלו לפחות משנת 1986 כספים מדי שנה בחלוקה שמקורה בצוואה, וקבע כי "התנהלות עקבית שכזו לאורך שנים יש בה כדי ללמד כי כך הבינו הצדדים את החיובים המשפטיים הנובעים מהמסמכים הנזכרים" (פס' 34). הפקדת היתרה אצל עו"ד אינדיג לאחר הפסקת התשלומים שימשה ראיה נוספת: "התנהלות זו מעידה כי המערערות לא היו משוכנעות כי הכספים שייכים להן" (שם). לעניין זהות המחזיק נקבע כי "אין זה משנה איזה תפקיד מילא עו"ד אינדיג, כמנהל עזבונו של המנוח או כבא-כוחן של המערערות. כך או כך, הוא זה שניהל את הנכסים" (שם). התקיפה העובדתית נדחתה גם מטעם דיוני: "מדובר בקביעה עובדתית שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה כאשר אין זה מתפקידה לבחון את הדברים מחדש" (פס' 35, בהפניה לע"א 7496/21 ליאב יזמות; ע"א 8422/19 ברויאר; ע"א 6301/21 בוארון), ולגופה — משום שנשענה על תשובת עו"ד אינדיג מיום 28.2.2021 ועל דבריו בדיון מיום 19.7.2021 שלא נסתרו. **השלב השמיני — טענת המתנה בחיים והמסקנה.** בית המשפט לא התכחש לכך שבהסכם מצוין כי "המנוח נתן הוראות וחתם עוד בחייו על כח הרשאה להעביר את הנכסי דלא ניידי המירי שלו בתורת מתנה על שם [המערערות]...", אלא הצביע על ההמשך באותו מסמך — "לרגל פטירתו בלתי אפשר היה להעביר את הרכוש הנ"ל על שם [המערערות]..." (פס' 36). כלומר, ההרשאה לא הבשילה להעברה, וההעברה שבוצעה בפועל הייתה של האלמנה ובתנאים. מכאן הקביעה המסכמת: "הוראות הצוואה של המנוח בנוגע להכנסות המקרקעין מסוג מירי, בהסכמת המערערות, הפכו להיות תנאי להעברת המקרקעין לידיהן" (שם). ולבסוף, ההימנעות המכוונת: הצורך לדון בקיומו של הקדש ציבורי מתייתר, שכן "די במתווה ההסכמי הקיים בין הצדדים להוביל למסקנה שהעמותה זכאית לקבלת פירות העיזבון" (פס' 38). ## המסגרת הנורמטיבית **דוקטרינת פרשנות הצוואה.** בית המשפט לא עגן את מלאכת הפרשנות בהוראת חוק אלא בפסיקה — ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 825 (1999); ע"א 7631/12 אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (12.8.2015); בע"מ 6251/15 הופה נ' קסוטו (7.8.2016); ע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר קרן צדקה לזכרם נ' אבן טוב, פ"ד נז(5) 145, 156 (2003) — ובספרו של אהרן ברק, פרשנות במשפט – הצוואה 47 (2001), כמצוין בפס' 20. יצוין כי הצוואה נערכה בשנת 1931, עשרות שנים לפני חקיקת חוק הירושה, התשכ"ה-1965, ופסק הדין אינו נדרש לשאלת התחולה הזמנית של הוראותיו הפרשניות. יישום: הכלל הופעל תחילה על הלשון — סעיף ו' לצוואה, שרוחבו הבלתי מסויג הוא שהכניס את מקרקעי המירי לגדר הצוואה אף שלא נזכרו בה בשמם — ורק אחר כך על הנסיבות, קרי המניעה שבדין, ההסכם, הצו וההתנהגות. **הדין העות'מאני בעניין מקרקעין מסוג מירי.** הכלל שלפיו לא ניתן היה להעביר בעלות במירי בצוואה אלא בירושה על פי דין או במכר לא הוכרע בפסק הדין כשאלה משפטית, אלא נלקח כנתון מוסכם: "הצדדים אינם חלוקים על כך" (פס' 29). יישום: מהנחה זו נגזר כל המבנה — האלמנה הפכה לבעלים, הסכמתה הפכה לתנאי הכרחי לקיום הצוואה, וההסכם הפך למכשיר עקיפה. המחלוקת שנותרה חיה בנקודה זו — טענת רשם ההקדשות כי הדין העות'מאני לא שלל הקדשת פירות — לא הוכרעה, שכן היא רלוונטית למסלול ההקדש בלבד. **חוק הנאמנות, התשל"ט-1979, ופקודת ההקדשות לצרכי צדקה.** בית המשפט מנה בפס' 38 את השאלות שהיו מתעוררות לו נדרש למסלול ההקדש: תחולת חוק הנאמנות על המקרה; התקיימות התנאים להצהרה על קיום הקדש לפי סעיף 17(ג) לחוק (בהשוואה לע"א 6613/06 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון נ' כמוס (16.6.2008)); תחולת פקודת ההקדשות לצרכי צדקה שקדמה לחוק, ובכלל זה סעיף 37 לפקודה; היחס בין שתי הוראות החקיקה (ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל (23.10.2012); ע"א 5533/98 אגודת ישיבת השרון הרצליה-רמת השרון נ' סגל, פ"ד נד(4) 538, 550 (2000)); והאפשרות ליצור הקדש על מקרקעין מסוג מירי בצוואה. יישום: אף אחת מהוראות אלה לא הוחלה. הן מתפקדות בפסק הדין כמפת השאלות שנחסכו, לא כבסיס להכרעה. **המסגרת הדיונית.** בירור המחלוקת נעשה בדרך של בקשה למתן הוראות בתיק פירוק. אמות המידה נלקחו מן הפסיקה — ע"א 3284/19 שיף הזנפרץ נאמנים (2004) בע"מ נ' בר (31.1.2021); ע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק) (29.10.2017); רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר כהן (2.9.2009). יישום: נקבע כי "בירור הסוגיה נדרש לצורך מתן הוראות למנהל המיוחד לשם ביצוע תפקידו ביעילות; כי בירור המחלוקת לא היה כרוך בבירור עובדתי מורכב; וכי לא היה בכך כדי לגרום לעיוות דין או כדי לפגוע בזכויות מהותיות של המערערות" (פס' 41). הערכאה הדיונית הוסיפה טעם ראייתי: התצהירים הלאקוניים שהגישו המערערות ועו"ד אינדיג עצמם מוכיחים שלא נדרש בירור באמצעות עדים. ## ההלכה והיקפה התצורה שנוצרה כאן היא "מארג המסמכים המאושר": צוואה שיישומה נחסם בדין, הסכם משלים שנועד לעקוף את החסימה, וצו שיפוטי המורה לקרוא את השניים יחד. כאשר שלושת הרכיבים מתקיימים, ההסכם אינו נקרא כמסמך עצמאי המתחרה בצוואה אלא כהשלמה לה, ונטל ההוכחה — מעשית — מוטל על הטוען לכך שההסכם החריג נכס מהוראות הצוואה. שנית, התצורה השנייה היא "החיוב כתנאי להעברה": חובת חלוקת הפירות לא הוכרה כזכות קניינית בנכס אלא כתנאי חוזי שבו מותנית ההעברה, וככזה הוא מחייב את מי שקיבל את הנכס בהסכמה לתנאי. הבחנה זו מצמצמת את היקף ההלכה: היא פועלת כלפי מקבלי ההעברה, ולא בהכרח כלפי צדדים שלישיים. - **מה מחייב:** במקום שבו צוואה, הסכם משלים שנערך בשל מניעה חוקית מלקיימה, וצו שיפוטי המורה לקרוא את שניהם יחד — מתקיימים במצטבר, הוראות הצוואה בדבר חלוקת פירות חלות גם על נכס שההסכם העביר, גם לאחר תום התקופה שאליה כוונו הסדרי הביניים שבהסכם, וחלותן מתפרשת כתנאי להעברה שהמקבלים הסכימו לו. - **אמרת אגב:** מניית השאלות הנוגעות לדיני ההקדש והנאמנות בפס' 38, אשר נאמרו כדי להבהיר מדוע אין להידרש להן; וכן ההערה בפס' 34 בדבר אופיין של המערערות כגופים שבמוקד עיסוקם עשייה ציבורית וגמילות חסדים, שנאמרה כחיזוק ולא כנדבך עצמאי. - **מה נותר פתוח:** האם הוראות הצוואה יצרו הקדש ציבורי; האם ניתן להקדיש פירות מקרקעין מסוג מירי בנפרד מהקרקע; מה מעמדה של קביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיום ההקדש, לאחר שהערעור נדחה מטעם אחר; ומה תוקפו של התנאי כלפי צד שלישי שירכוש זכויות במקרקעין. - **ביחס למצב שקדם:** אינו מחדש. הכללים שהופעלו — כיבוד רצון המת, איתור אומד הדעת מן הלשון ולאחריה מן הנסיבות, ואי-התערבות בממצאים עובדתיים — הם דין מושרש. החידוש הוא ביישום: הפעלתם על מארג בן תשעים שנה שבו הצוואה עצמה הייתה חסרת תוקף ביחס לנכס הנדון, וחידוד ראייתי בדבר משקלה של התנהגות מתמשכת ושל הפקדה "בנאמנות" כראיה נגד המפקיד. ## היחס לפסיקה קודמת פסק הדין אינו מתעמת עם הלכה קודמת אלא נסמך עליה במסלול ליניארי. ביחס לטלמצ'יו, לאמסטר ולהופה — היחס הוא המשך מובהק: כיבוד רצון המת מובא כנקודת מוצא ולא כשיקול מאזן, ובכך מוצדק המהלך המרחיב שראה בלשון "כל עזבוני" כמכסה גם נכס שהמצווה לא ידע לזהות כחסום. ביחס לאטינגר ולאמסטר בעניין אומד הדעת — היחס הוא הרחבה זהירה של מקורות הפרשנות: הנסיבות שגויסו אינן נסיבות עריכת הצוואה בלבד, אלא מסמך שנכרת שנה לאחר הפטירה, צו שיפוטי שאישר אותו, והתנהגות שהחלה חמישה עשורים לאחר מכן. ההרחבה אינה נטולת קושי, אך היא מתיישבת עם המבנה שנקבע באטינגר משום שהיא הופעלה רק לאחר שהלשון מוצתה ונמצאה מכסה את הנכס. ביחס לע"א 7496/21 ליאב יזמות וניהול פרויקטים בע"מ נ' י.מ האחים שמואלי בע"מ — היחס הוא יישום רגיל של כלל אי-ההתערבות בממצאי עובדה, ולצדו הוספה של הנמקה לגופה: בית המשפט לא הסתפק בכלל הדיוני אלא הצביע על התשתית שעליה נשענה הקביעה. שילוב זה מלמד כי הכלל הדיוני שימש כאן חיזוק ולא תחליף לבדיקה. ביחס לע"א 6613/06 כמוס, לע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד ולע"א 5533/98 אגודת ישיבת השרון — היחס הוא הימנעות מפורשת: הם מוזכרים כדי לתחום את השדה שלא נחרש. ביחס לע"א 3284/19 שיף הזנפרץ, לע"א 3069/17 גני חב"ד ולרע"א 3032/08 רייך — היחס הוא המשך: מבחן ההתאמה של בקשה למתן הוראות מוחל כאן על מחלוקת פרשנית טהורה, והתוצאה מחדדת אינדיקציה מעשית שניתן לחלץ מן ההנמקה — תצהיר לאקוני מטעם המתנגד להליך המקוצר פועל נגדו, שכן הוא מעיד שאין לו תשתית עובדתית לפרוש. מן הפסיקה החיצונית שהובאה להשוואה, רע"א 2401/21 רלוונטית במישור אחד ומוגבל. באותו עניין נמתחה ביקורת על כך ש"נקודת המוצא במרבית פסקי הדין היתה, כי הבעלות שייכת לוועדים, מבלי להבחין בין הבעלות הרשומה, לבין זו הפוזיטיבית". ההבחנה בין רישום לבין מצב הזכויות לגופו מאירה את חולשת טיעון המערערות כאן, שביקשו לראות בנסחי הרישום "ראיה חותכת": הרישום מכריע בשאלת הבעלות, ולא בשאלת החיובים שבהם הותנתה ההעברה שהולידה אותו. עם זאת, ההקשר שונה בתכלית — שם דובר בשאלת בעלות שנויה ובמעשה בית דין, וכאן אין מחלוקת על הבעלות כלל, אלא על הפירות. ע"א 5316/20 רלוונטית במישור הדיוני בלבד: הקביעה שם כי "בירור עילה זו יהיה כרוך בבירור עובדתי מסובך" שימשה טעם לדחיית עילה, ובענייננו נקבע ההפך — שהמחלוקת ממוקדת בפרשנות מסמכים מועטים שאינם שנויים במחלוקת. שני פסקי הדין ממחישים שמורכבות עובדתית היא שיקול הנבחן לגופו של הליך, ולא תווית. פסק הדין השלישי שהובא, ע"א 71/18, עוסק בנזיקין ובאחריות לפיגוע, ואין לו נגיעה לסוגיה הנדונה. ## הערת העורך ההכרעה נשענת על מסלול חוזי, ובכך נחסכה הכרעה בשאלת ההקדש — אך החיסכון אינו חף ממחיר, והמחיר מבני. הזכות שהוכרה היא זכות לפירות מכוח תנאי שבו הותנתה ההעברה; היא אינה זכות במקרקעין ואינה רשומה. מן הטעם הזה, ההלכה מחייבת את המערערות ואינה מסדירה את מעמדו של החיוב כלפי רוכש עתידי, כלפי נושה מובטח או כלפי חליף בזכות. דווקא מסלול ההקדש, שנזנח, הוא שהיה מייצר את ההתאמה בין הזכות לבין הנכס. משכך, התוצאה יציבה כלפי הצדדים שלפני בית המשפט וחשופה מעבר להם — והחשיפה אינה תיאורטית, שכן פסק הדין עצמו מזכיר הליך מקביל המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שבו מועלות טענות דומות נגד המערערות על ידי מוסד אחר הנזכר בצוואה (ת"א 42966-09-20, פס' 5). מכאן נובע קושי שני: הערעור נדחה, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי — הכולל קביעה מפורשת בדבר היווצרות הקדש ציבורי — נותר על כנו, בעוד ההנמקה המאשרת מבוססת על עילה אחרת ומצהירה כי "מתייתר הצורך לדון בעניין קיומו של הקדש ציבורי" (פס' 38). המחלוקת שהצדדים ניהלו בשאלה אם קביעת ההקדש היא ratio או obiter (פס' 12 מול פס' 17) לא הוכרעה אלא הועברה לשלב הבא: מי שיבקש להסתמך בעתיד על קביעת ההקדש ייתקל בכך שערכאת הערעור בחרה שלא לאמצה, ומי שיבקש להתכחש לה ייתקל בכך שהיא לא בוטלה. מצב ביניים זה מחליש את כוחו של פסק הדין כאסמכתא בסוגיית ההקדש בדיוק במידה שבה הוא מחזק אותו בסוגיית הפרשנות. קושי שלישי נוגע לזהות בין שלוש המערערות. הקביעה שההוראות "הפכו להיות תנאי להעברת המקרקעין לידיהן" נסמכת על הסכמתן, אלא שההסכם משנת 1932 נכרת בין האפוטרופסים לבין האלמנה (פס' 27), והאפוטרופסים מונו על ידי הנהלות דיסקין, שערי צדק ואגודת ישראל בירושלים (פס' 25) — ואילו מערערת 3, חברת שערי חסד גמילות חסדים כללי, אינה נמנית עם שלושת הגופים הממנים. ההנמקה מתייחסת לשלוש המערערות כמקשה אחת ואינה מתחקה אחר מקור הסכמתה של כל אחת מהן בנפרד. בנסיבות שנדונו הפער נבלע בהתנהגות המשותפת לאורך עשרות שנים, אך הוא מלמד שמסלול "התנאי להעברה" תלוי בזיהוי מדויק של מי הסכים ומתי — תלות שאין למסלול הקנייני. ## השלכות משפטיות **בניסוח מסמכים משלימים.** כאשר הוראת צוואה אינה ניתנת ליישום מחמת מניעה שבדין ונערך הסדר חלופי, הכשל שנחשף כאן הוא היעדר סעיף המגדיר במפורש את היחס בין המסמכים: אילו הוראות ההסכם מחליף, אילו הוא משלים, ועד מתי. בהיעדר הגדרה כזו, בית המשפט משחזר את היחס מתוך חפיפת המנגנונים והסכומים. בהתאם, הסדר שנועד לחול לתקופה מוגדרת בלבד ראוי שיכלול הוראת פקיעה מפורשת ולא יסתמך על היסק מן ההקשר, ומסמך שנועד להוסיף חיוב על נכס שמועבר ראוי שינקוב בכך כתנאי מפורש להעברה — ולא רק כהסדר חלוקה. **במשקלו של צו מאשר.** צו שיפוטי המורה לקרוא שני מסמכים יחד פועל כמכשיר כריכה מהותי, ולא כהערה טכנית. מכאן שאיתור הצו המקורי בתיק בית המשפט המאשר — ולא רק ההסכם — הוא צעד ראייתי ראשון במעלה בסכסוכים היסטוריים על נכסי עיזבון. **בראיות שיש להצטייד בהן.** נסח רישום מכריע בשאלת הבעלות ואינו מכריע בשאלת חיובים שבהם הותנתה ההעברה; מי שמבסס טענה על בעלות בלבד נותר בלא מענה לטענת התנאי. מנגד, תיעוד רציף של תשלומים לאורך שנים הוא ראיה פרשנית ממדרגה ראשונה, ואילו האפיון המאוחר של אותם תשלומים כ"לפנים משורת הדין" נדרש לתשתית משלו — פרוטוקול החלטה, כתב מדיניות או הודעה לנמענים — שבהיעדרה הוא נדחה. **בהתנהלות עם כספים שנויים במחלוקת.** הפקדת יתרה "בנאמנות" אצל מי שמנהל את הנכס, בלא כתב נאמנות, בלא זיהוי הנהנה ובלא הודעה לנמענים שהתשלום אליהם הופסק, פועלת כראיה נגד המפקיד. מי שסבור כי הכספים שלו ומבקש בכל זאת לנהוג בזהירות נדרש לתעד את מקור ההחלטה ואת זהות הנהנה הצפוי, או להגיש הליך לבירור הזכאות. **בבחירת ההליך.** מחלוקת פרשנית על מסמכים מועטים שאינם שנויים במחלוקת ראויה להתברר בבקשה למתן הוראות, והמתנגד לכך נדרש להצביע על עיוות דין קונקרטי ולא על מורכבות נטענת. הגשת תצהיר לאקוני מטעם המתנגד מחלישה את עצם הטענה שנדרשה שמיעת עדים. כמו כן, מי שצורף להליך, הגיש תשובה וטען בדיון אינו יכול להישמע בטענה שהבקשה לא הופנתה נגדו מלכתחילה. על ההליך המעשי בסוגיה זו ראו [בית המשפט המחוזי שינה צוואה](https://www.the-lawyer.co.il/בית-המשפט-המחוזי-שינה-הוראות-צוואה/). להרחבה על ההיבט המעשי והפרוצדורלי בסוגיה זו, ראו את המדריך [בקשה למתן צו ירושה: איך מגישים, כמה זמן וכמה עולה](https://www.the-lawyer.co.il/בקשה-למתן-צו-ירושה/) באתר משרד ד"ר רן מובשוביץ. ## מאמרים קשורים - [האם עורך דין שהתעלם מ"נורות אזהרה" בייפוי כוח נושא באחריות לגזל מניות העיזבון?](/academic/partner-lawyer-willful-blindness-client-fraud-red-flags) - [האם התחייבות להעביר משק "שעה אחת לפני פטירתי" בטלה לפי סעיף 8 לחוק הירושה?](/academic/one-hour-before-death-transfer-invalidity) - [האם לשכת רישום המקרקעין אחראית ברשלנות לרישום שנעשה על יסוד העתק מזויף של צו ירושה?](/academic/land-registry-office-liability-negligence-gatekeeper) - [האם ניתן לבסס בקשת פסלות על אמירות שאינן מתועדות בפרוטוקול הדיון?](/academic/hearing-protocol-evidentiary-basis-judge-disqualification)

שאלות ותשובות

מהי השאלה המשפטית המרכזית שנדונה בע"א 6178/21?

השאלה הייתה האם מוסדות הרשומים כבעלי מקרקעין מסוג מירי, שהועברו להם ללא תמורה מאלמנת המצווה מכוח הסכם משנת 1932 שאושר בצו שיפוטי יחד עם הצוואה, מחויבים להוסיף ולהעביר למוסדות הנזכרים בצוואה חלק יחסי מפירות הנכסים - גם לאחר פטירת האלמנה, ובשוליה האם ניתן היה לברר סוגיה זו בבקשה למתן הוראות בתיק פירוק.

מדוע נכרת הסכם נפרד בשנת 1932 בין האפוטרופסים לאלמנה, ולא הוסדרה העברת המקרקעין בצוואה בלבד?

לפי הדין העות'מאני שחל באותה עת לא ניתן היה להעביר בצוואה בעלות במקרקעין מסוג מירי אלא בירושה על פי דין או במכר. לכן ירשה האלמנה את המקרקעין כיורשת יחידה, ובהמשך נכרת הסכם בין האפוטרופסים לבינה להעברת הזכויות למוסדות, וזאת בכפוף להחכרת המבנים לה ולמנגנון חלוקת פירות.

כיצד קבע בית המשפט העליון כי יש לפרש את הצוואה, ההסכם וצו האישור המנדטורי?

בית המשפט קבע כי הצוואה משנת 1931, הסכם 1932 להעברת המקרקעין, וצו בית המשפט המנדטורי שאישר את שניהם והורה לקוראם יחד - מהווים מארג פרשני אחד. ההסכם נועד לעקוף את המניעה שבדין העות'מאני להעביר מקרקעין מירי בצוואה, ולא להחריג את המקרקעין מהוראות חלוקת הפירות, כך שהוראות הצוואה בדבר חלוקת ההכנסות הפכו לתנאי להעברה שתוקפו נמשך גם לאחר פטירת האלמנה.

מה הייתה תוצאת הערעור והאם הוכרעה שאלת קיומו של הקדש ציבורי?

הערעור נדחה על כל ראשיו, והמערערות חויבו בהוצאות. עם זאת, יובהר כי ההכרעה נשענה על המתווה ההסכמי בלבד, ושאלת קיומו של הקדש ציבורי - שעליה השתית בית המשפט המחוזי חלק מהכרעתו - הושארה במפורש ללא הכרעה, על כל השאלות הנלוות לה.

אודות המחבר

רן מובשוביץ - עורך דין ומרצה לדיני ירושה