האם הצהרת המדינה בבג"ץ כי נכסי הנפקד שוחררו מונעת ממנה לכפור בכך בהליך אזרחי?

מאת: רן מובשוביץ, עורך דין ומרצה לדיני ירושה

קטגוריה: משפט כללי

עודכן: 16.9.2026

זמן קריאה: 20 דקות

מילת מפתח: השתק שיפוטי

תקציר

פסק הדין ממחיש כיצד הצהרות המדינה בהליך אחד (בג"ץ 414/10) יוצרות מניעות מלטעון טענה סותרת בהליך אזרחי מאוחר בעניין שחרור מקרקעי נפקדים. הניתוח בוחן את גבולות דוקטרינת ההשתק השיפוטי ביחסי אזרח-מדינה.

תקציר מנהלים

  • נקבע שהמדינה מנועה מלכפור בזכאות היורשים לשחרור חלקה 49 בשל הצהרותיה בבג"ץ 414/10, למעט חלק הנפקדים המוחלטים
  • המניעות אינה מקנה סעד בעין: מאחר שהחלקה הועברה כ'נכס מוקנה' לרשות הפיתוח, זכות היורשים מוגבלת לחלקם היחסי בתמורה שקיבל האפוטרופוס
  • נקבע כי מכירת החלקה לרשות הפיתוח בוצעה בפועל בדצמבר 1974 ולא ב-1953 כטענת המדינה, ולכן זהו המועד הקובע לחישוב התמורה
  • בהיעדר תמורה מוסכמת התיק הוחזר למחוזי לקביעת הסעד הכספי לפי הוראות ההשלמה בדין, וההוצאות נגד היורשים בוטלו

תוכן המאמר

# האם הצהרת המדינה בבג"ץ כי נכסי הנפקד שוחררו מונעת ממנה לכפור בכך בהליך אזרחי? נערך על ידי [עו"ד ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/about-page/) ## תשובה קצרה כן — בנסיבות שנדונו בע"א 3635/21; ע"א 3303/22 (בית המשפט העליון, 15.1.2024). נקבע כי המדינה מנועה מלכפור בטענת היורשים שהיו זכאים לשחרור חלקה 49 (למעט חלקם של הנפקדים המוחלטים), וזאת נוכח הצהרותיה המפורשות בתגובתה המקדמית לעתירה בבג"ץ 414/10, שעל בסיסן הסתיים אותו הליך. ברם, המניעות אינה מייצרת סעד בעין: משהחלקה היתה "נכס מוקנה" בעת העברתה לרשות הפיתוח, חלה הוראת סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, וזכות היורשים מוגבלת לחלקם היחסי בתמורה שקיבל האפוטרופוס. עוד נקבע כי העסקה נכרתה בשלהי דצמבר 1974 ולא ב-29.9.1953, ומשאין נתון על תמורה מוסכמת — יושלם החסר לפי הוראות ההשלמה שבדין. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לקביעת הסעד הכספי, ההוצאות שנפסקו לחובת היורשים בוטלו, והמשיבים חויבו ב-40,000 ש"ח הוצאות. ## פרטי פסק הדין ערכאה: בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. מספר ההליך: ע"א 3635/21; ע"א 3303/22. המותב: השופט י' כשר (כותב פסק הדין), השופט י' אלרון והשופטת ר' רונן (שניהם הצטרפו ללא הנמקה נפרדת). תאריך מתן פסק הדין: ה' בשבט התשפ"ד (15.1.2024); מועד הישיבה: 3.7.2023. בעלי הדין: עיזבון המנוח מוחמד דרוויש סמארה חמדאן ז"ל ואח' ויוסף חמדאן (בשם המערערים: עו"ד חיים אייזנקוט) נגד רשות מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח באמצעות מנהל מקרקעי ישראל והאפוטרופוס לנכסי נפקדים (בשם המשיבים: עו"ד מרווה בז'ה). ההליך הוא ערעור על פסק דינו החלקי ועל פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם) בת"א 41171-01-16, מיום 14.4.2021 ומיום 24.3.2022 (יובהר כי בכותרת פסק הדין נרשם ביחס לפסק הדין המשלים התאריך 24.2.2022, בעוד שבגוף פסק הדין — 24.3.2022). התוצאה: שני הערעורים התקבלו והתיק הוחזר לערכאה הדיונית להשלמת בירור הסעד הכספי. ## השאלה המשפטית האם הצהרה מפורשת של המדינה בתגובה מקדמית לעתירה לבג"ץ, שלפיה הליך השחרור לפי סעיפים 28–29 לחוק נכסי נפקדים בוצע והעותרים קיבלו את חלקם, מונעת ממנה לכפור באותה זכאות בהליך אזרחי מאוחר — ומהו היקף הסעד שהמניעות מולידה, מקום שהנכס נמכר בינתיים לרשות הפיתוח. ## הרקע העובדתי המנוח היה בעליהן של חלקות בשטח כולל של כ-108 דונם בכפר כנא, ובהן חלקה 49 בגוש 17384 (כ-27.2 דונם) שהיתה בבעלותו הבלעדית. הוא לא התייצב למפקד שהתקיים בשלהי 1948, אך התייצב למפקד מיום 28.4.1949. ביום 3.5.1955 פנה בבקשה לשחרור אדמותיו במובן סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, ולא נענה — לא בחיוב ולא בשלילה — עד לפטירתו בנובמבר 1955. חלקם של היורשים שעזבו את שטח המדינה ("הנפקדים המוחלטים") נקבע על 8/56, וחלקם של היורשים תושבי ישראל על 48/56. ביום 30.7.1968 המליצה הוועדה המיוחדת המייעצת לאפוטרופוס על שחרור מקרקעי המנוח, אך התנתה זאת בכך "שיגיעו לידי הסדר עם המינהל על רכוז או חליפין בקשר לחלקי הנפקדים". הרעיון היה לרכז את זכויות האפוטרופוס בחלקה 49 בלבד, כנגד העברת חלקיהם בשאר החלקות ליורשים. משא ומתן ארוך שנים התנהל; מסמך ישיבת המינהל מיום 14.7.1970, שכותרתו "ריכוז וחליפין בין רשות-הפיתוח לבין יורשי המנוח דרוויש סמארה חמדאן – כפר כנא", מציין כי "הגענו לסיכום על חליפין עם היורשים הנ"ל". הסכם חליפין מעולם לא נכרת. ביום 29.12.1974 הקנה האפוטרופוס את חלקה 49 לרשותו ובאותו יום העביר את הזכויות בה לרשות הפיתוח. המשא ומתן נמשך גם לאחר מכן — מכתב המינהל מיום 14.8.1985 ומסמך מיום 31.10.1995 מעידים על כך. התוצאה בפועל: רשות הפיתוח רשומה הן כבעלת מלוא חלקה 49 והן כבעלת חלקי הנפקדים המוחלטים (8/56) ביתר החלקות. בשנת 2000 הוגשה תביעה לקבוע שהמנוח לא היה "נפקד"; היא נדחתה ביום 19.4.2004 (ת"א (נצ') 1016/00), וערעור נדחה בע"א 6563/04 ביום 25.9.2008. בשנת 2010 הוגשה עתירה לשחרור המקרקעין (בג"ץ 414/10); ביום 30.8.2010 הוגשה תגובה מקדמית מטעם המדינה, וביום 4.4.2012 הודעה מעדכנת. בינואר 2016 הוגשה התביעה דנן. בעקבות פסק הדין החלקי הגישו המשיבים תצהיר (24.5.2021) ומסמכים, ובהם הודעה על העברת בעלות מיום 15.1.1975, הצהרה למס שבח שהתקבלה ביום 20.12.1974, מסמך "חישוב תמורה" בלא תאריך ובלא חתימה המכפיל 27.203 דונם ב-12 ל"י לדונם, ושטר מכר מיום 29.12.1974 החתום בשם שני הצדדים בידי אותו אדם — מר משה גת. בקשת היורשים לצו המצאת מסמכים מרשות המיסים נדחתה ביום 30.9.2021. פסק הדין המשלים העמיד את זכותם על 16,615.33 ש"ח, שהופחתו ל-14,241.7 ש"ח (החלטה מיום 24.5.2022). ## טענות הצדדים ### טענות המערערים המערערים טענו כי עמדת המשיבים בבית המשפט קמא, שלפיה אדמות המנוח לא שוחררו מעולם ולא היו אמורות להשתחרר, סותרת את עמדתם הקודמת ובמיוחד את תגובתם לבג"ץ 414/10; כי יש לראות באותה תגובה הודאה בזכות לשחרור חלקה 49; וכי חל "השתק שיפוטי" המונע כפירה בזכאות. לגופו של סעד, נטען כי האפוטרופוס ורשות הפיתוח אינם יכולים להסתמך על סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, משום שדרישת תום הלב שבו אינה מתקיימת בהעברה שבוצעה בשנת 1974, לאחר החלטת הוועדה המיוחדת ובמהלך המשא ומתן. עוד נטען שהמקרקעין שוחררו למעשה עוד בשנות ה-50; לחלופין — זכאות לשליש מהקרקע בעין ופיצוי בגין היתרה מכוח הנוהל המיטיב; ולחלופי חלופין — פיצוי ריאלי או כפל פיצוי לפי סעיף 19 לחוק. ביחס לפסק הדין המשלים נטען כי ההסכם משנת 1953 בין האפוטרופוס לרשות הפיתוח לא כלל את חלקה 49, וכי ההעברה בשנת 1974 היתה צעד חד-צדדי ולכן בטלה. חולשות הטענות עולות מפסק הדין עצמו: הטענה בדבר שחרור בשנות ה-50 "נסתרת בברור בעצם קיומו של הדיון בוועדה המיוחדת בשנת 1968"; הטענה לזכות מכוח הנוהל המיטיב נדחתה משבוטל הנוהל ומשתנאיו אינם חלים על מי שבחר בהליכים משפטיים; ועיקר הקושי — ביחס לפגם בתום לבו של האפוטרופוס בהעברת נכס מוקנה לא הובא טיעון משפטי חלופי, ובית המשפט ציין כי "לא מצאתי טיעון של המערערים בעניין זה". ### טענות המשיבים המשיבים טענו כי מעמד המנוח כ"נפקד" הוכרע סופית, וכי זכויותיו לא שוחררו במועד כלשהו: החלטת הוועדה המיוחדת היא המלצה בלבד, היתה מותנית בתנאי שלא התקיים, ושחרור מחייב תעודה חתומה בידי האפוטרופוס — תעודה שלא נחתמה מעולם. ביחס לבג"ץ 414/10 טענו כי "עתירה זו נמחקה בפסק דין", וראו במחיקה חיזוק לעמדתם. עוד נטען כי הקניית נכסי נפקד אינה מצריכה הליך פורמלי; כי סעיף 28(ג) לחוק מגביל את זכות היורשים לתמורה שהתקבלה אצל האפוטרופוס; כי פעולות האפוטרופוס בוצעו בתום לב סובייקטיבי; וכי טענת סעיף 19 מהווה הרחבת חזית. חולשתן המרכזית של טענות אלו נחשפה בשני מישורים: תיאור ההליך בבג"ץ נמצא חלקי — "התיאור הנ"ל הוא חלקי (לשון המעטה), והמסקנה – רחוקה מהמציאות"; והגרסה בדבר עסקה משנת 1953 לא נתמכה ולו במסמך אחד מזמן אמת. ## ההכרעה שני הערעורים התקבלו. נקבע כי המשיבים מנועים מלכפור בטענה שהמערערים היו זכאים לשחרור חלקה 49, למעט חלקם של הנפקדים המוחלטים; ברם, עתירתם לסעד בעין בחלקה 49 נדחתה, וכן נדחו הטענה לשחרור בשנות ה-50, התביעה להשבה בעין של שליש ופיצוי בגין היתרה מכוח הנוהל המיטיב, והטענה לפיצוי לפי שווי ריאלי. נקבע כי חלקה 49 נמכרה לרשות הפיתוח רק בשלהי דצמבר 1974, וכי המערערים זכאים לחלקם בתמורה בגין אותה עסקה בניכוי חלקם היחסי של הנפקדים המוחלטים, כאשר מועד זה ייחשב כמועד קבלת התמורה. משלא נקבעה תמורה בהסכמה, ייקבע סכומה לפי הוראות הדין. התיק הוחזר לבית המשפט קמא לשמיעת טיעונים והגשת ראיות, לצורך קביעת סעד כספי חלף הסעד שנפסק בפסק הדין המשלים, לרבות חישובי שיערוך. ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבים בערכאה הדיונית בוטלו, ואם שולמו — יושבו בתוספת ריבית והפרשי הצמדה. המשיבים חויבו בהוצאות המערערים בערכאת הערעור בסך 40,000 ש"ח. ## הנמקת בית המשפט **שלב ראשון — תיחום המחלוקת שהוכרעה בעבר.** ההנמקה נפתחה בהפרדה בין שאלת המעמד לשאלת ההשבה. מעמד המנוח כ"נפקד" נקבע בפסק דין חלוט, ולפיכך "אינו יכול עוד להיות שנוי במחלוקת". מיד לאחר מכן הובחן: "המצב שונה לעניין השבת אדמותיו של המנוח לפי סעיפים 27 ו-28 (ובהתקיים התנאי הקבוע בסעיף 29) לחוק נכסי נפקדים". ההבחנה חיונית — היא מלמדת שמעשה בית דין מן ההליך הקודם חסם ציר טיעון אחד בלבד, והותיר פתוח את ציר הזכאות לשחרור, שהוא שדה הפעולה של המניעות. **שלב שני — איתור הטעות בערכאה הדיונית.** הכשל שזוהה בפסק הדין קמא אינו כשל בהערכת ראיות אלא בבחירת המסמך הנבחן: "בית המשפט קמא טעה, לדעתי, בהתייחסותו להליך בבג"ץ 414/10 ולהשלכותיו, וזאת משום שהתייחס להודעה מעדכנת מאוחרת שהגישו המשיבים באותה העתירה ולא לתגובתם לעתירה עצמה". זהו מהלך מתודי: כאשר עמדת רשות מפוזרת על פני שני מסמכים, אין להסתפק במאוחר שבהם כשהמוקדם הוא זה שעיצב את גורל ההליך. **שלב שלישי — קריאת ההצהרות עצמן.** בית המשפט הצמיד את ההכרעה ללשון התגובה המקדמית, ובה נאמר כי "האפוטרופוס לנכסי נפקדים כבר פעל בהתאם לסמכויות המוקנות לו על פי סעיפים 29-28 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, והעותרים כבר קיבלו בעין את חלקם היחסי בעזבון המנוח הנפקד", ובהמשך — "מאחר שבוצע הליך של שחרור הקבוע בהוראות סעיפים 29-28, לחוק נכסי נפקדים, אין הצדקה עניינית כלשהי לדון עתה – בחלוף 60 שנה ממועד פטירתו של המנוח – במעמדו של המנוח". מסקנתו נוסחה חד: "דברים ברורים וחד-משמעיים: לא רק שאין כל כפירה מצד המשיבים בזכות לשחרור אדמותיו של המנוח, אלא הצהרה שכך בוצע בפועל ותמיהה מה מצאו להם העותרים לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק, כדי לדון בשאלה שהפכה תאורטית, אחרי שקיבלו בפועל את מבוקשם". התוצאה הנורמטיבית מנוסחת בפסקה 24: "משמעותה של עמדת המשיבים בבג"ץ 414/10 ומתן פסק הדין על סמך עמדה זו הינה, כאמור, שהמשיבים מנועים מלכפור בטענתם של המערערים כי היו זכאים לשחרור חלקה 49 (למעט חלקם של הנפקדים המוחלטים)". יובהר כי רכיב "מתן פסק הדין על סמך עמדה זו" נושא משקל עצמאי בניסוח: לא ההצהרה לבדה מקימה את המניעות, אלא ההצהרה בצירוף התוצאה הדיונית שנשענה עליה. **שלב רביעי — הפרדת המניעות מן המעמד הקנייני.** לאחר ביסוס המניעות, נבחנה שאלה נפרדת: האם חדלה חלקה 49 להיות "נכס מוקנה" עובר לדצמבר 1974. הטענה לשחרור בשנות ה-50 נדחתה, וכך גם הטענה לשחרור בין 1968 ל-1974, שכן המשא ומתן שנמשך לאחר מכן "מלמד כי חלקה 49 לא שוחררה אף שנים רבות לאחר דצמבר 1974". מכאן: "אמור מעתה: בעת שהועברה חלקה 49 מהאנ"ן לרשות הפיתוח, היתה חלקה 49 'נכס מוקנה'". **שלב חמישי — הוצאת סעיף 17 מן המשוואה.** הצדדים ובית המשפט קמא התמקדו בדרישת תום הלב שבסעיף 17, אלא שההנמקה קבעה כי תחולת הסעיף מותנית בכך "שהאנ"ן סבר בשגגה כי הנכס המועבר הוא נכס מוקנה, בעוד אין זה המצב בפועל". משהנכס היה מוקנה באמת, "אין צורך להדרש כלל לסעיף 17 לחוק". זהו תיקון דוקטרינרי: סעיף 17 שייך למשפחת תקנת השוק ונועד למצב שבו האפוטרופוס העביר מה שלא היה שלו. **שלב שישי — הפגם שזוהה ולא הוליד סעד.** בית המשפט לא החריש ביחס לעיתוי ההעברה: "העברת חלקה 49 מהאנ"ן לרשות הפיתוח אינה מתיישבת, למצער, עם חובות תום הלב המוטלות על האנ"ן לאור המו"מ שהתנהל בהקשרה של חלקה 49". אלא שהשלכת הפגם נותרה בלתי מבוררת — לא הוצג טיעון משפטי חלופי, וממילא לא הונחה תשתית עובדתית, ובכללה תום לבה של רשות הפיתוח במישור דיני העסקאות הנוגדות; ולכן "לא ניתן לקבוע כי בהעברת הזכויות בחלקה 49, מהאנ"ן לרשות הפיתוח, נפל פגם המקנה למערערים זכות לסעד". **שלב שביעי — מקור הזכות הכספית.** משנשלל הסעד בעין, הופעל סעיף 28(ג) לחוק, ותוקנה טעות במקור הזכות: "לגישתי זכותם של המערערים אינה נובעת ממעין 'התנדבות' של המשיבים, בסיכומי הטענות, לשתף את המערערים בתמורה שהתקבלה אצל האנ"ן, אלא ממעמד של זכות, שהמשיבים מושתקים מלכפור בה". **שלב שמיני — פירוק התיארוך לאחור.** קביעת המחוזי בדבר עסקה מיום 29.9.1953 נשענה על מסמכים שנערכו כולם בשלהי דצמבר 1974. היא קרסה בארבעה נדבכים: ההסכם הכללי מאותו יום קיים, אך "עיון באותו הסכם מיום 29.9.1953 מלמד כי חלקה 49 דנן אינה נמנית עם החלקות שהועברו במסגרתו"; התנהלות האפוטרופוס בשנים 1974-1953 אינה מתיישבת עם מכר קודם — "שהרי אם החלקה כבר 15 שנה אינה בידיו של האנ"ן, על מה הדיון וההמלצה שיש לשחררה על ידי האנ"ן?"; הטלת הנטל לאתר את מר משה גת על המערערים "נראית לי מוטעית"; והאמירה בדבר שיהוי של 60 שנה "הינה לדעתי מוטעית". **שלב תשיעי — השלמת החסר והחזקה בדבר קבלת התמורה.** משנשמט מפתח 12 הל"י לדונם, שאינו מתאים לעסקה משנת 1974, הופנתה הקביעה להוראות ההשלמה: "יש לבחון מהו הסכום שהיה משלם קונה מרצון למוכר מרצון במועד הרלוונטי עבור החלקה". ומשעלה ספק אם התמורה התקבלה בפועל, נקבע: "לא ייתכן שהימנעות מצד האנ"ן לעמוד על זכותו לקבלת התמורה תביא למצב בו בעלי הזכויות בנכס שנמכר על ידו יצאו וידיהם על ראשם", ולכן "יש להעמיד את האנ"ן בחזקה לפיה קיבל את התמורה, במלואה, במועד המוקדם ביותר האפשרי, הוא מועד ביצוע העסקה". ## המסגרת הנורמטיבית חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, הוא המסגרת היחידה שעליה נשענת ההכרעה המהותית. סעיף 4 מסדיר את הקניית נכסי הנפקד לאפוטרופוס; פסק הדין מדגיש כי ההקנייה פועלת מכוח הדין ואינה מותנית בפעולה פורמלית, בהפנותו לע"א 8753/07 עזבון בהיג' נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (16.11.2010). יישום: משהמנוח היה "נפקד", חלקה 49 הוקנתה לאפוטרופוס כדין, והשאלה המעשית הצטמצמה לשאלה אם חל שינוי במעמד זה עובר לדצמבר 1974 — ושאלה זו נענתה בשלילה. סעיפים 27–29 מסדירים את מנגנון השחרור. סעיף 29 מעמיד את הוועדה המיוחדת המייעצת לאפוטרופוס בעניין שחרור נכסים; מפסק הדין עולה כי החלטת הוועדה היא המלצה, ובענייננו אף המלצה מותנית. סעיף 28 הוא מקור סמכות השחרור, וסעיף 28(ג) — כפי שהוא מצוטט בפסק הדין — קובע כי "מכר האפוטרופוס נכס מוקנה, נעשה הנכס שנמכר משוחרר ועובר לבעלות הקונה ואילו התמורה שקיבל האפוטרופוס נעשית נכס מוחזק". במישור הלשוני זהו כלל של תחלוף: הנכס יוצא מן המעגל, והתמורה נכנסת תחתיו. במישור הפרשני, פסק הדין מפנה לע"א 6783/98 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עזבון מוסא, פ"ד נו(4) 161, 169 (2002), כמקור לכך שזכות בעל הנכס היא לתמורה שהתקבלה בפועל ולא לשווי הריאלי. יישום: מכאן נגזרה דחיית התביעה לפיצוי ריאלי, וקביעה שהזכות היא לחלק היחסי בתמורת דצמבר 1974. סעיף 17(א), שאותו ציטט בית המשפט קמא, חל על עסקה שנעשתה בתום לב "בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה". במישור לשון החוק — התנאי הוא טעות של האפוטרופוס בדבר מעמד הנכס. במישור הפרשני, פסק הדין מסווג את ההוראה כמשתייכת למשפחת "תקנת השוק", בהפנותו לע"א 131/53 מירזה נ' בינקובסקי, פ"ד ח 1461 (1954) ולע"א 7793/19 מדינת ישראל – רשות הפיתוח נ' עזבון עקל (8.5.2022). יישום: כיוון שחלקה 49 היתה נכס מוקנה באמת ובתמים, הסעיף כלל אינו נכנס לתמונה, ודיון בתום לבו של האפוטרופוס במסגרתו התייתר. סעיף 18 נזכר כהוראה המחילה את תוצאת התחלוף גם על מצב שבו מתברר בדיעבד כי הנכס לא היה מוקנה. סעיף 19 אוסר על האפוטרופוס למכור נכס לרשות הפיתוח במחיר הפחות מ"שוויו הרשמי", מונח המוגדר בחלופות שונות בסעיף 19(ד). הסעיף לא הוכרע לגופו, שכן הטענה נחסמה בערכאה הדיונית מטעמי הרחבת חזית; אך תפקידו התפקודי תואר במפורש — נתון הרצפה שבו "הינו למעשה ההגנה היחידה הניתנת למי שהינו בעל זכות בתמורה שקיבל האנ"ן כאשר מכר נכס מקרקעין לרשות הפיתוח, מפני מצב שהתמורה שנקבעה בהסכם המכר הינה נמוכה לאין שיעור מהערך הריאלי של הקרקע". לבסוף, שתי הוראות השלמה חוזיות: סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, המורה על קיום בסכום ראוי — שמשמעו, כמצוטט בפסק הדין, "סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת ההסכם" — וסעיף 20(א) לחוק המכר, התשכ"ח-1968, המורה על תשלום "מחיר ראוי". יישומן בענייננו חורג מהקשרן הרגיל: הן הופעלו לא כדי להשלים חוזה בין הצדדים להליך, אלא כדי לכמת את היקף ה"נכס המוחזק" שבסעיף 28(ג), שהוא מושא זכותם של המערערים. ## ההלכה והיקפה היקף התחולה של הקביעה המרכזית צר מכפי שנדמה במבט ראשון. המניעות נוסחה ביחס לזכאות היסטורית — "כי היו זכאים לשחרור חלקה 49" — ולא ביחס לעובדה שהשחרור אכן בוצע; היא סויגה במפורש בחלקם של הנפקדים המוחלטים; והיא נשענת על צירוף של הצהרה מפורשת בכתב טענות של המדינה ושל סיום ההליך הקודם על בסיסה. חריג מובנה עולה מן ההנמקה עצמה: מניעות זו אינה מסוגלת לשנות את מעמדו הקנייני של הנכס בזמן אמת, ולכן אינה מולידה סעד בעין כאשר הנכס נמכר בעודו "נכס מוקנה". במקביל, הקביעה בדבר תחולתו הצרה של סעיף 17 חלה על כל מקרה שבו מעמד ההקנייה אינו שנוי במחלוקת — ומוציאה מן הדיון את שאלת תום הלב של האפוטרופוס במסלול זה. החזקה בדבר קבלת התמורה מוגבלת מפורשות ל"נסיבות מסוג זה", קרי מקום שספק אם התמורה נגבתה, ואין להרחיבה לכל מחלוקת על גובה תמורה. - **מה מחייב:** הצהרה מפורשת של המדינה בתגובה מקדמית לעתירה, שעל בסיסה הסתיים ההליך, מונעת ממנה לכפור באותה זכאות בהליך אזרחי מאוחר; סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים חל רק כשמתברר שהנכס לא היה מוקנה; משנמכר נכס מוקנה, הזכות היא לחלק היחסי בתמורה לפי סעיף 28(ג); ובהיעדר תמורה מוסכמת יושלם הנתון לפי סעיף 46 לחוק החוזים וסעיף 20(א) לחוק המכר, תוך העמדת האפוטרופוס בחזקה שקיבל את מלוא התמורה במועד העסקה. - **אמרת אגב:** הספק שהובע ביחס לדחיית טענת סעיף 19 מטעמי הרחבת חזית ("אסתפק בלציין כי ספק בעיניי..."), וכן ההערה כי העברת החלקה בדצמבר 1974 אינה מתיישבת עם חובות תום הלב של האפוטרופוס — הערה שלא הוליד ממנה סעד. - **מה נותר פתוח:** מה דינה של העברת נכס מוקנה שנעשתה תוך הפרת חובת תום הלב של האפוטרופוס, ובאיזה מסלול משפטי היא נבחנת; האם היה מקום לאפשר את טענת ה"שווי הרשמי" לפי סעיף 19 — שאלה שנותרה בלא הכרעה מפורשת ("שהרי אין לדעת האם המערערים היו מצליחים להוכיח את טענתם"); וכן גובה התמורה הראויה לדצמבר 1974, שהוחזר לבירור. - **ביחס למצב שקדם:** עד כה נטתה ההתדיינות בתיקי נפקדים להיחתך על ציר מעמד הנכס ותחולת סעיף 17, ותגובות מקדמיות של המדינה בעתירות שנמחקו לא נתפסו כמקור זכות. פסק הדין אינו מחדש הלכה כללית בדיני המניעות, אך הוא מיישם אותם על מערך ייחודי — הצהרה מנהלית סותרת שניתנה בערכאה אחרת ושעליה נשענה מחיקת עתירה — ומחדד שני רכיבים ראייתיים: העדפת התגובה המקדמית על פני הודעה מעדכנת מאוחרת, ושלילת כוחו הראייתי של מסמך מאוחר לתעד מועד עסקה שקדם לו בעשרות שנים כשהתנהלות מנהלית בת-הזמן סותרת אותו. ## היחס לפסיקה קודמת פסק הדין נסמך במפורש על שלוש אסמכתאות שאליהן הפנה בעצמו. ע"א 6563/04 (פסק דין מיום 25.9.2008), שדחה את הערעור על ת"א (נצ') 1016/00, שימש כחוסם: הוא הפך את שאלת מעמדו של המנוח כ"נפקד" לחלוטה, ובכך תיחם את הזירה. היחס כאן הוא של המשך והגבלה כאחד — פסק הדין דנן אינו מפר את החלוטיות אלא מבהיר שהיא לא השתרעה על סוגיית ההשבה. ע"א 8753/07 עזבון בהיג' שימש לביסוס אוטומטיות ההקנייה, וע"א 6783/98 עזבון מוסא — לתיחום הסעד לתמורה בפועל. ביחס לע"א 131/53 מירזה נ' בינקובסקי ולע"א 7793/19 עזבון עקל, היחס הוא של הבחנה ולא של חריגה: שני אלה מסמנים את זירת "תקנת השוק" שבסעיף 17, וההנמקה מבהירה שהזירה הזו כלל לא נפתחה בענייננו. ע"א 7793/19 מובא בפסיקה שסופקה גם כפסק דין שעניינו רישום חלקים על שם האפוטרופוס בשנת 1953 ומכירתם באותו יום לרשות הפיתוח; בענייננו התבנית דומה במבנה אך שונה בנקודה הקריטית — נטען למכר בשנת 1953, ואילו הראיות הצביעו על העברה בשנת 1974 בלבד. ההבחנה ממחישה עד כמה ה"תאריך הגנרי" 29.9.1953, שזכה להיות מאוזכר בפסקי דין שעסקו בנכסי נפקדים, אינו יכול לשמש כתחליף לראיה פרטנית. בג"ץ 414/10 אינו משמש בפסק הדין כתקדים אלא כמקור הראייתי של ההשתק. ההבחנה הזו חשובה: המדינה ביקשה ללמוד מן התוצאה הדיונית (מחיקת העתירה), ואילו פסק הדין למד מן הטיעון שהוליד אותה. אמירה שלפיה "עתירה זו נמחקה בפסק דין" תוארה כתיאור חלקי, וזהו שיעור מתודי ביחס לאופן שבו יש להציג הליכים קודמים בפני ערכאה מאוחרת. ביחס לפסיקה שסופקה להשוואה: ע"א 6554/20 עזבון המנוח ג'אבר חורי ז"ל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (2022) עוסק בתביעת יורשים שנדחתה על הסף בהעדר סמכות עניינית ומחמת התיישנות, בנסיבות שבהן חלקה נרשמה בבעלות האפוטרופוס בשנת 1953. הניגוד מאלף: שם נחסמה התביעה בשער הדיוני, ואילו כאן דווקא המחסום הדיוני — הטענה בדבר שיהוי של כ-60 שנה — הוא שנדחה, מן הטעם שהתנהלות הרשות עצמה כלפי היורשים היא שמנעה מהם להתמודד עם גרסת 1953 במועד מוקדם יותר. ע"א 935/24 (2025) עוסק בפיצויי הפקעה ליורשים שנכסי מורישיהם הוקנו לאפוטרופוס ב-1948 והופקעו ב-1952, לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 ופקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943, ובצלו של לוח הזמנים שנקבע בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור נ' עיריית פתח תקווה. מסלול הפיצוי שם הוא סטטוטורי-הפקעתי; כאן המסלול הוא תחלופי לפי סעיף 28(ג), והשוני מסביר מדוע לא נפסק שווי ריאלי אלא "תמורה". ע"א 3021/23; ע"א 3296/23 (מדינת ישראל, רשות הפיתוח והאפוטרופוס נ' יורשי משפחת סליבא) מציג את אותה קונסטלציה מבנית — יורשים מול שלושת אותם משיבים — אך הקטע שסופק כולל את כותרת ההליך בלבד ואינו חושף את ההכרעה, ולכן אין לגזור ממנו אלא את הצפיפות הדיונית של סוג ההתדיינות הזה. ההחלטה מיום 12.9.2021 בע"א 3635/21 (כבוד הרשם רון גולדשטיין) היא החלטת ניהול באותו תיק עצמו ואינה נושאת קביעה מהותית. ע"פ 8642/19 עוסק בזיוף ייפוי כוח לצורך בקשת שחרור מהאפוטרופוס — הקשר פלילי שאינו נוגע לשאלת המניעות, ואין לגזור ממנו דבר לענייננו. ## הערת העורך הקושי המרכזי שההנמקה מותירה הוא היחס בין שתי קביעות שנראות, על פניהן, כמושכות לכיוונים מנוגדים. מצד אחד נקבע שהמשיבים מנועים מלכפור בזכאות לשחרור חלקה 49, כשהצהרתם המפורשת היתה ש"בוצע הליך של שחרור"; מצד שני נקבע כי בעת ההעברה בדצמבר 1974 היתה החלקה "נכס מוקנה", ושהטענה לשחרור מוקדם "נסתרת בברור". היישוב אינו נאמר במפורש, אך הוא נגזר מניסוח המניעות עצמו: היא נוסחה בלשון זכאות ולא בלשון עובדה. זוהי הבחנה בעלת חשיבות מערכתית — המניעות פועלת במישור הטיעון, לא במישור הקניין. היא כובלת את פיה של הרשות, אך אינה מסוגלת לייצר בדיעבד מעשה מנהלי שלא נעשה, ובוודאי אינה מסוגלת להפקיע זכות שנרשמה על שם גוף שלישי. מכאן גם מקורה של התוצאה שנראית תמוהה במבט ראשון: המערערים ניצחו בשאלת הזכאות והפסידו בשאלת הסעד בעין. התובנה הנגזרת מכך היא שערכה המעשי של המניעות בענייננו אינו בסעד אלא במעמדו של מקור הזכות. בית המשפט קמא סבר שהזכות לחלק בתמורה נובעת מהסכמה שנתנו המשיבים בסיכומיהם; פסק הדין דנן העתיק אותה למישור של זכות מוקנית שאין המשיבים רשאים לכפור בה. ההבדל אינו סמנטי. הסכמה בסיכומים ניתנת לכימות בתנאים שמציב המסכים, ניתנת לצמצום, ואינה נושאת נטלים; זכות שהמשיבים מושתקים מלכפור בה היא נקודת מוצא שכל מגבלה עליה צריכה לנבוע מן הדין ולא מרצונם. מכאן קו ישיר אל החזקה שנקבעה בשלב התמורה — הצבת האפוטרופוס בחזקה שקיבל את מלוא התמורה במועד העסקה היא תולדה טבעית של תפיסת הזכות כזכות ולא כמחווה. נקודה נוספת שהצדדים לא העלו נוגעת לתפקידה הכפול של ההודעה המעדכנת מיום 4.4.2012. בפסק הדין היא מוצגת כמסמך שבית המשפט קמא שגה בהתמקדו בו; אך קריאה בה מלמדת שהיא אינה חוזרת בה מן ההצהרה אלא מתקנת את היקפה, ומציינת כי החלטת השחרור כללה גם את חלקה 49 וכי המינהל נכון ליתן ליורשים "את חלקם היחסי בתמורת החלקה". בפרשנות המערכת — ולא כקביעה של בית המשפט — ניתן לראות בהודעה זו את תקרת המניעות: היא מבססת את הזכאות ובה בעת מגדירה את מטבע התשלום כתמורה ולא כמקרקעין, וזו בדיוק התוצאה שהתקבלה מכוח סעיף 28(ג). אם כך, שני המסמכים מן הבג"ץ פועלים יחד: המוקדם מייצר את הזכות, המאוחר מגדיר את גבולותיה. ההנמקה, שהעמידה את השניים כחלופות שיש לבחור ביניהן, החמיצה את האפשרות שהם רכיבים משלימים של אותה עמדה מנהלית — ותוצאתה של קריאה משלימה זו היתה זהה. ## השלכות משפטיות במישור ניהול ההליך, פסק הדין ממחיש כי כתבי טענות של המדינה בהליכים קודמים הם חומר ראיה מן המעלה הראשונה, ולא רקע היסטורי. בעל דין המבקש לבסס מניעות כזו נדרש להצטייד בשלושה רכיבים: העתק מלא של התגובה המקדמית (ולא רק של ההודעות המאוחרות בהליך), אינדיקציה לכך שההליך הקודם הסתיים על בסיס אותה עמדה, וזיהוי מדויק של הפער בין ההצהרה לבין המצב הרישומי בפועל. מנגד, רשות המבקשת להסתמך על תוצאה דיונית בהליך קודם נדרשת להציג את השתלשלותו במלואה; הצגה חלקית עלולה לשמש כנגדה. במישור הראייתי, המסר חד: מסמכי העברה, הודעות על העברת בעלות והצהרות למס שבח שנערכו עשרות שנים לאחר המועד הנטען של העסקה אינם מוכיחים את קיומה של עסקה מוקדמת, כאשר התנהלות מנהלית בת-הזמן — דיון בוועדה, החלטה ומשא ומתן מתמשך — סותרת אותה. מי שמבקש לבסס תיארוך לאחור צריך להציג את ההסכם עצמו או ראיה מזמן אמת; והנטל לאתר את מי שחתם על מסמכי ההעברה מטעם הרשות אינו מוטל על הצד שכנגד. נתון תמורה הנגזר ממפתח מחירים ההולם תקופה אחרת (12 ל"י לדונם) קורס יחד עם התיארוך שעליו נשען. במישור הסעד, מי שתובע מכוח סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים נדרש להיערך לשאלת שווי במועד העסקה ולא במועד התביעה, ולהצטייד בחוות דעת שמאית המכוונת ל"סכום שהיה משלם קונה מרצון למוכר מרצון" באותו מועד, לצד תחשיבי שיערוך. ולבסוף, השלכה ניסוחית מובהקת: טענה מכוח סעיף 19 לחוק בדבר "שווי רשמי" חייבת להופיע בכתב התביעה מלכתחילה. ההערה כי דחייתה מטעמי הרחבת חזית "עלולה להביא לתוצאות קשות הנוגדות את חוש הצדק" היא אמרת אגב שאין להסתמך עליה כתחליף לניסוח מדויק; יובהר גם כי דחיית בקשה דיונית לגילוי מסמכים מטעמי חזית אינה הכרעה לגוף טענת השווי הרשמי ואינה קובעת שנדחתה — היא רק חוסמת את בירורה באותו הליך, וזוהי בדיוק הסיבה שבגללה מקומה של הטענה הוא בכתב התביעה. להרחבה על ההיבט המעשי והפרוצדורלי בסוגיה זו, ראו את המדריך [עיסקאות אחרות בזכות היורש](https://www.the-lawyer.co.il/עיסקאות-אחרות-בזכות-היורש/) באתר משרד ד"ר רן מובשוביץ. הקורא המבקש להעמיק בצד המעשי של הסוגיה ימצא ניתוח מפורט ב[בית המשפט המחוזי שינה צוואה](https://www.the-lawyer.co.il/בית-המשפט-המחוזי-שינה-הוראות-צוואה/). לעיון מעמיק ראו את [הפרק "הסתמכות יורש על הבטחת המצווה" מספרו של ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/books/הסתמכות-יורש-על-הבטחת-המצווה/). ## מאמרים קשורים - [האם עורך דין שהתעלם מ"נורות אזהרה" בייפוי כוח נושא באחריות לגזל מניות העיזבון?](/academic/partner-lawyer-willful-blindness-client-fraud-red-flags) - [האם התחייבות להעביר משק "שעה אחת לפני פטירתי" בטלה לפי סעיף 8 לחוק הירושה?](/academic/one-hour-before-death-transfer-invalidity) - [האם לשכת רישום המקרקעין אחראית ברשלנות לרישום שנעשה על יסוד העתק מזויף של צו ירושה?](/academic/land-registry-office-liability-negligence-gatekeeper) - [האם ניתן לבסס בקשת פסלות על אמירות שאינן מתועדות בפרוטוקול הדיון?](/academic/hearing-protocol-evidentiary-basis-judge-disqualification)

שאלות ותשובות

האם המדינה יכולה לכפור בזכאות היורשים לשחרור נכס לאחר שהצהירה אחרת בבג"ץ?

לא. בית המשפט העליון קבע בע"א 3635/21; ע"א 3303/22 כי המדינה מנועה מלכפור בטענת היורשים שהיו זכאים לשחרור חלקה 49 (למעט חלקם של הנפקדים המוחלטים), וזאת נוכח הצהרותיה המפורשות בתגובתה המקדמית לעתירה בבג"ץ 414/10, שעל בסיסן הסתיים אותו הליך.

האם המניעות מזכה את היורשים בקבלת הנכס עצמו בחזרה?

לא בהכרח. נקבע כי משהחלקה היתה 'נכס מוקנה' בעת העברתה לרשות הפיתוח, חלה הוראת סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, וזכות היורשים מוגבלת לחלקם היחסי בתמורה שקיבל האפוטרופוס, ולא לסעד בעין.

מתי נכרתה העסקה להעברת חלקה 49 לרשות הפיתוח, ומה המשמעות לעניין התמורה?

נקבע כי העסקה נכרתה בשלהי דצמבר 1974 ולא ב-29.9.1953 כטענת המשיבים, ומשאין נתון על תמורה מוסכמת באותה עסקה, יש להשלים את החסר לפי הוראות ההשלמה הקבועות בדין.

מה הייתה התוצאה הסופית של הערעורים ומה נקבע לגבי ההוצאות?

שני הערעורים התקבלו והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לקביעת הסעד הכספי. ההוצאות שנפסקו בערכאה קמא לחובת היורשים בוטלו, ואילו המשיבים חויבו בתשלום 40,000 ש"ח הוצאות למערערים.

אודות המחבר

רן מובשוביץ - עורך דין ומרצה לדיני ירושה