האם עורך דין שהתעלם מ"נורות אזהרה" בייפוי כוח נושא באחריות לגזל מניות העיזבון?

מאת: רן מובשוביץ, עורך דין ומרצה לדיני ירושה

קטגוריה: עשיית עושר ולא במשפט

עודכן: 12.9.2026

זמן קריאה: 20 דקות

מילת מפתח: אחריות עורך דין לתרמית

תקציר

פסק הדין קובע שעורך דין שהתעלם מסימני זיוף בולטים במסמכים שהוצגו לו נחשב שותף מודע לתכנית גזל, גם ללא הוכחה ישירה לחשיפתו למסמך המזויף עצמו.

תקציר מנהלים

  • בית המשפט העליון דחה את ערעורי עורך הדין ועיזבון היורש וקבע אחריותם, ביחד ולחוד עם עורך דין שלישי, להשבת תמורת מניות עיזבון שנמכרו על יסוד צו ירושה וייפוי כוח מזויפים.
  • חבות ההשבה מבוססת הן על עוולת הגזל והן על דיני עשיית עושר ולא במשפט, וחלה גם על מניות ההטבה שנרכשו במסגרת ההליך.
  • טענת ההתיישנות נדחתה, והתביעה נמצאה כמוגשת במועד; טענות תום הלב וההיעדר מעורבות של עורך הדין והעיזבון נדחו אף הן.
  • סכום ההשבה תוקן כלפי מטה בלבד עקב תיקון חישוב שער ההמרה, מבלי לשנות את עצם קביעת האחריות.

תוכן המאמר

# האם עורך דין שהתעלם מ"נורות אזהרה" בייפוי כוח נושא באחריות לגזל מניות העיזבון? נערך על ידי [עו"ד ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/about-page/) ## תשובה קצרה בע"א 7225/19 ובע"א 7415/19 (ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה) נדחו ערעוריהם של עורך הדין שייצג את היורש-לכאורה ושל עיזבון אותו יורש, ונקבע כי שניהם נושאים באחריות, ביחד ולחוד עם עורך הדין השלישי, להשבת חלקם של היורשים בתמורת מניות שנמכרו על יסוד צו ירושה מזויף וייפוי כוח מזויף. חבות ההשבה הושתתה במקביל על עוולת הגזל ועל דיני עשיית עושר ולא במשפט, והיא משתרעת גם על מניות ההטבה שנרכשו במסגרת ההליך. טענת ההתיישנות נדחתה. סכום ההשבה תוקן כלפי מטה בלבד — מ-2,308,775.6 ₪ ל-2,271,808 ₪ — בעקבות תיקון חישוב שער ההמרה. הסתייגות נדרשת: הקביעה בדבר "נורות האזהרה" שבייפוי הכוח הוצגה בפסק הדין כנדבך נוסף "למעלה מן הצורך", לצד הממצא הפוזיטיבי שלפיו עורך הדין עשה שימוש בפועל בצו הירושה המזויף. ## פרטי פסק הדין **הערכאה:** בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. **מספר ההליך:** ע"א 7225/19; ע"א 7415/19 — ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר) מיום 8.8.2019, בתיק שמספרו נכתב במקור "א 012650-09-15" (ת"א 12650-09-15), ובצירוף החלטת תיקון מיום 16.9.2019. **תאריך הישיבה:** כ"ו בטבת התשפ"ב (30.12.2021); מועד מתן פסק הדין אינו נקוב במסמך שברשותנו. **המותב:** פסק הדין ניתן מפי השופט י' עמית; שמות יתר חברי המותב אינם מופיעים בקטע שברשותנו, אף שהניסוח נוקט לשון רבים ("קיימנו דיון", "הצענו לצדדים"). **התוצאה:** שני הערעורים נדחו לגופם, למעט תיקון אריתמטי של סכום ההשבה; הצעת בית המשפט לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 נדחתה על ידי חלק מהמשיבים. עורך הדין השלישי לא ערער. ## השאלה המשפטית האם עורך דין שייצג יורש-לכאורה בהעברת מניות עיזבון ובמכירתן, ושבמסמכים שהגיש וחתם עליהם נכללו פרטיו של צו ירושה מזויף ושל ייפוי כוח שזויף לאחר אישורו הנוטריוני, נושא באחריות אזרחית מלאה — בעוולת הגזל ובעשיית עושר ולא במשפט — כלפי יתר היורשים; ומאימתי מתחיל מרוץ ההתיישנות של תביעת אותם יורשים. ## הרקע העובדתי בשנת 1944 נפטר המנוח חמדאן בן חאג' אחמד בן פארס אבו מוך, וביום 10.10.1953 ניתן לעיזבונו צו ירושה בתיק 53/30 על ידי בית הדין השרעי בטייבה. העיזבון כלל 12,800 מניות של הבנק הערבי הפלסטיני ("מניות היסוד"), שהופקדו במרכז להפקדת ניירות ערך ברבת עמון. המשיבים — התובעים בבית משפט קמא — זכאים יחד לכ-32.69% מהעיזבון; סמיר, נכדו של המנוח, זכאי לכ-4.58%. בשנת 2006 פרסמה הנהלת הבנק הצעת "אכתתאב", המאפשרת לבעלי מניות לרכוש מניות נוספות במחיר מופחת עד כדי הכפלת האחזקה. ביום 1.2.2006 פנה עו"ד ג'סאר לנוטריון לשם תרגום ואישור של צו ירושה שמספרו 2001/116, שניתן לכאורה ביום 7.5.2002, ולפיו סמיר הוא יורשו היחיד של המנוח — הוא צו הירושה המזויף. למחרת, ביום 2.2.2006, הגיעו עו"ד ביאדסה וסמיר לנוטריון עו"ד אבו פול, ובידי הראשון היה נוסח מודפס של ייפוי כוח (3/2006) שבו הצהיר סמיר כי הוא יורשו של המנוח לפי צו ירושה מס' 1945/116, והסמיך את עו"ד ביאדסה בכל הנוגע ל"מכירה מלאה של כל מניות הבנק הערבי". לאחר האישור הנוטריוני זויף ייפוי הכוח, ומספר הצו שונה ל-2001/116. ביום 4.2.2006 נסעו עו"ד ביאדסה, עו"ד ג'סאר ואיש העסקים נסאסרה לסניף הבנק ברמאללה; הוגשה בקשה לרכישת 12,800 מניות הטבה ונסאסרה שילם 76,800 דינר ירדני. ביום 9.2.2006 הוציא הבנק אישור בעלות, וביום 12.2.2006 חתם עו"ד ביאדסה ברבת עמון על בקשה להעברת מניות היסוד לבעלות סמיר מכוח צו הירושה המזויף — ובאותו יום בוצעה ההעברה. ביום 27.2.2006 נחתם ייפוי כוח נוסף מסמיר לעו"ד ביאדסה ו/או לעו"ד ג'סאר, וביום 1.3.2006 הועברו גם מניות ההטבה לבעלות סמיר. ביום 2.3.2006 נמכרו כל 25,600 המניות בכ-742,400 דינר ירדני; התמורה הגיעה לידי עו"ד ג'סאר, ששילם לנסאסרה 600,000 ₪. הפרשה התפוצצה סביב נובמבר 2007. ביום 6.12.2007 הגיש עו"ד ביאדסה תלונה במשטרה נגד עו"ד ג'סאר; ביום 23.1.2008 קבע בית הדין השרעי בטייבה כי הצו מזויף; ביום 27.3.2008 הגיש המשיב 5 תלונה נגד השלושה; וביום 23.7.2012 נסגר התיק מחוסר ראיות. מכתב המרכז לניירות ערך נושא תאריך 24.7.2008, והמשיבים טענו כי התקבל בידיהם בסוף אוקטובר 2008. התביעה הוגשה ביום 7.9.2015. סמיר נפטר ביום 12.12.2017, בטרם הסתיים שלב ההוכחות. ## טענות הצדדים ### עו"ד ביאדסה עו"ד ביאדסה גרס כי פעל בתום לב, אך ורק לצורך הבטחת זכויותיו של מרשו סמיר, וכי אין לו חלק בפעולות הזיוף; כי לא היה מודע לזיוף ייפוי הכוח הראשון או לכך שהוא נסמך על צו ירושה מזויף; כי "מעולם לא נחשף לצו הירושה המזויף ולא השתמש בו"; וכי לא קיבל תמורה ממכירת המניות (פס' 24). את ידיעת פרטי הצו הסביר בכך שהם מפורטים בייפוי הכוח המזויף, ואת מכתב המרכז לניירות ערך פירש כמלמד שבקשתו מיום 12.2.2006 נדחתה בהיעדר מסמכים. עוד ביקש להסתמך על חוות דעת גרפולוגית שנועדה להראות כי עו"ד פדל הוא שמילא את טופס הבקשה. חולשות הטענה כפי שעלו מפסק הדין: ייפוי הכוח המזויף כולל את מספר הצו בלבד, ולא את מועד נתינתו או את זהות בית הדין — פרטים שהופיעו דווקא בבקשה שהגיש; פרשנותו למכתב אינה מתיישבת עם נוסחו; והראיה הגרפולוגית לא הותרה להגשה ובקשת רשות ערעור על כך נדחתה. ### עיזבון סמיר עיזבון סמיר טען לתמימות ולהיעדר קבלת תמורה, ולכך שידו של עו"ד ג'סאר היא שהייתה במעל (פס' 6, 22). גרסתו של סמיר עצמו נלמדה מחקירתו במשטרה, שכן הוא לא הגיש תצהיר ולא נחקר; לטענתו סבר שייפויי הכוח עוסקים באפשרות לרכוש מניות הטבה בהתאם לחלקו בעיזבון, וכי זנח את הנושא לאחר שנאמר לו "לרדת מהעניין" (פס' 43, 52). חולשת הטענה: נוסחם של שני ייפויי הכוח עליהם חתם מסמיך ל"מכירה מלאה של כל מניות הבנק הערבי", "יהיה ערכן אשר יהיה", ואף "ולקבל את כל הרווחים הנובעים מהשקעת המניות בבנק הערבי" — היפוכה של הגרסה. יצוין כי בית המשפט קיבל את הטענה העובדתית שסמיר לא היה במצב שבו יכול היה להעיד (פס' 42), אך לא ראה בכך כדי להכשיר את גרסתו. ### המשיבים — יורשי המנוח המשיבים טענו כי השלושה פעלו ביחד ולחוד לזיוף צו הירושה ולמכירת כל המניות, והתחלקו בתמורה (פס' 5). מבחינה ראייתית ניצבה בפניהם קושייה: איש מהם לא יכול היה להוכיח במישרין את דרך חלוקת המזומן, שהועבר, לגרסת עו"ד ג'סאר, במזוודה. מבחינה דיונית, החשיפה המרכזית הייתה טענת ההתיישנות — לנוכח תלונתם מיום 27.3.2008 והתאריך הנקוב במכתב המרכז לניירות ערך. ## ההכרעה הערעורים נדחו לגופם. נדחו טענות עו"ד ביאדסה ועיזבון סמיר לתום לב ולהיעדר מעורבות בתכנית גזל המניות; נדחתה טענתם כי לא קיבלו חלק מהתמורה; ונדחתה הטענה כי אין להטיל עליהם אחריות ביחס למניות ההטבה, להבדיל ממניות היסוד. חבות ההשבה נותרה ביחד ולחוד עם עו"ד ג'סאר, שלא ערער. טענת ההתיישנות נדחתה, והתביעה מיום 7.9.2015 נמצאה כמי שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. הרכיב היחיד שבו התקבל הערעור הוא חישובי: סכום ההשבה הועמד על 2,271,808 ₪ חלף 2,308,775.6 ₪ שנקבע בבית משפט קמא (בפתח פסק הדין ננקב הסכום 2,308,775 ₪). בקטע שברשותנו לא מופיעה קביעה בדבר הוצאות משפט בערעור. ## הנמקת בית המשפט בפתח הדיון תוחם בית המשפט את גדר המחלוקת ומפריד בין מי שיזם את הפרשה לבין מי שנטען כי היה שותף לה: "אקדים ואומר כי עו"ד ג'סאר הוא שעומד מאחורי הפרשה שלפנינו, הוא היוזם והמושך בחוטים, הוא שביצע את אקט מכירת המניות והוא שקיבל לידיו את התמורה בסכום העומד על כ-5 מיליון ש"ח" (פס' 6). מיד לאחר מכן מוצבת השאלה: "השאלה מושא שני הערעורים שלפנינו היא אם עו"ד ביאדסה וסמיר היו שותפיו של עו"ד ג'סאר למעשי הקנוניה והזיוף" (שם). התיחום הזה חשוב: הוא מבהיר שאין מדובר בבחינת אחריותו של מבצע עיקרי, אלא בשאלת שותפות — ולכן כל ההנמקה סובבת סביב מודעות ומעורבות, ולא סביב ביצוע פיזי של הזיוף, שממילא נקבע בבית משפט קמא כי לא ניתן לייחסו לאיש, "אף על פי שלא ניתן לקבוע מי אחראי פיזית לזיוף" (פס' 18). השלב הראשון בהנמקה הוא מארג ראייתי פוזיטיבי, הנבנה ממסמכים שעו"ד ביאדסה עצמו יצר או חתם עליהם. הבקשה שהגיש ביום 12.2.2006 נקבה במספר הצו המזויף, במועד נתינתו ובזהות בית הדין — ואילו בייפוי הכוח המזויף "מצוין רק מספרו של צו הירושה המזויף, ולא מוזכרים בו מועד נתינת הצו או זהות בית הדין השרעי שלכאורה הוציא אותו" (פס' 26). מכאן ההיסק שהוא הכיר את הצו. חיזוק מכריע נשאב ממכתב המרכז לניירות ערך, שלפיו "ההעברה הנ"ל בוצעה בהמשך להמצאת מסמכי האימות והאישורים הנדרשים כדין" — ובהם צו הירושה המזויף, ייפוי הכוח המזויף והבקשה החתומה בידי עו"ד ביאדסה (פס' 27). השלב השני הוא פירוק טענתו הנגדית של עו"ד ביאדסה, שלפיה המכתב מלמד דווקא על דחיית הבקשה. כאן ננקטת ביקורת כפולה — טקסטואלית והגיונית: "לא זו בלבד שטענת עו"ד ביאדסה אינה עולה בקנה אחד עם נוסח המכתב, היא אף חסרת היגיון. לגישת עו"ד ביאדסה, הבקשה שהגיש ביום 12.2.2006 נדחתה בשל חוסר במסמכים שונים, וביניהם הבקשה שהגיש ביום 12.2.2006" (פס' 28). חשיפת המעגליות הפנימית מייתרת דיון בראיה הגרפולוגית: גם אילו הוכח שעו"ד פדל הוא שמילא את הטופס, "לא היה בכך כדי לסייע לעו"ד ביאדסה בהקשר דנן" (פס' 31). המסקנה נוסחה כמסקנה ראייתית מחייבת: "אין אלא להסיק כי עו"ד ביאדסה השתמש בצו הירושה המזויף בהליכים שניהל מול הבנק הערבי" (פס' 29). השלב השלישי — והוא המסומן במפורש כנדבך נוסף — הוא מבחן "נורות האזהרה". פתח הדברים מגדיר את מעמדו: "נוסף על כך, ולמעלה מן הצורך, אין ספק שעו"ד ביאדסה השתמש בייפוי הכוח המזויף" (פס' 33), ובהמשכו נקבע כי אילו פעל בתום לב, "תוכנו של ייפוי הכוח צריך היה להדליק אצלו 'נורות אזהרה' שלא ניתן להתעלם מהן. משאלו לא נדלקו, קשה לקבל את גרסתו שלפיה פעל בתום לב כאמור" (שם). רכיביו של המבחן, כפי שהם מפורטים, אינם כלליים אלא ממוקדי-מסמך: ראשית, ההשתמעות מנוסח ייפוי הכוח — "לעיני משפטן, ועו"ד ביאדסה הוא עורך-דין, מייפוי הכוח משתמע כביכול כי סמיר הוא היורש היחיד של המנוח חמדאן, ולכן הוא מוסמך למכור את כל המניות הרשומות על שם המנוח" (פס' 34), בעוד שהוא ידע בבירור שאין הדבר כך וייצג את סמיר בסכסוכים עם יתר היורשים משנת 1987. שנית, הפגם הפיזי במסמך: הזיוף כלל מחיקת המספר 1945 והחלפתו ב-2001, ו"הזיוף בולט לעין במסמך" (פס' 35) — במיוחד למי שהיה שותף לאישור ייפוי הכוח טרם הזיוף. שלישית, אנכרוניזם פנימי: שנת ההליך 2001 אינה מתיישבת עם פטירה בשנת 1944 ועם צו מקורי משנת 1953 (שם). מכאן המסקנה החלופית: "אפילו היה נקבע שעו"ד ביאדסה מעולם לא נחשף לצו הירושה המזויף", ייפוי הכוח לבדו היה מחייב חשד (פס' 36). השלב הרביעי הוא "הגיונם של דברים" (פס' 37): קשה להלום שעורך דין ייסע לבנק בשם יורש בלי להצטייד בצו ירושה — "האם באמת ובתמים סבר כי ניתן לקיים פרוצדורה זו בלי צו ירושה?" (שם). לכך נוספה השתיקה הממושכת: מדוע לא התעניין בגורל המניות ובכספי ההשקעה, ומדוע התלונה הוגשה דווקא לאחר שהצו המזויף הוצג בדיון מיום 14.11.2007 — "יש מקום לסברה כי הדבר נעשה בבחינת הקדמת תרופה למכה" (פס' 39). יובהר כי הדברים נוסחו כסברה, ולא כממצא. ביחס לסמיר, ההנמקה נשענת על סתירה חזיתית בין גרסתו למסמכים שחתם עליהם, ועל כך שאותם ייפויי כוח הותירו בידי עו"ד ג'סאר, לאורך כל התקופה, הסמכה למכירה מלאה ולקבלת כל הרווחים (פס' 52). משנקבעה מעורבותם של השניים, עבר אליהם הנטל להראות כי לא קיבלו חלק מהתמורה — נטל שלא הורם, ולכן "אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, שלפיה יש להסיק כי גם עו"ד ביאדסה וסמיר קיבלו חלק מהתמורה בגין מכירת המניות" (פס' 53). רקע הקביעה הוא ממצא מהימנות גורף של בית משפט קמא: "התרשמתי כי אף אחד מהעדים שהעידו בעניין קבלת התמורה איננו דובר אמת" (פס' 39). השלב האחרון הוא ההתיישנות. עילת התביעה סווגה כעילת תרמית ואונאה הנופלת ל"מקרה הגרעיני" של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, בנוסחו הקודם ובנוסחו העדכני כאחד (פס' 65), ומודעות המשיבים ברף הנדרש התגבשה רק עם קבלת מכתב המרכז לניירות ערך, שממנו נלמדו מועדי ההעברות, המסמכים שהוגשו, מועד המכירה ומחירה (פס' 67). הממצא בדבר מועד הקבלה — סוף אוקטובר 2008, ולא התאריך הנקוב במכתב — נותר על כנו מכוח כלל אי-ההתערבות בממצאי עובדה ומהימנות (פס' 68). ## המסגרת הנורמטיבית **עוולת הגזל — סעיפים 52 ו-55 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].** סעיף 52, כפי שהוא מובא בפסק הדין, מגדיר גזל כהעברה שלא כדין, לשימוש עצמו, של מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע — בדרך של לקיחה, עיכוב, השמדה, מסירה לאדם שלישי או שלילה בדרך אחרת. סעיף 55 מסמיך את בית המשפט לצוות על החזרת הגזלה, בנוסף על כל תרופה אחרת או במקומה. היישום נעשה בשני צעדים: תחילה סיווג הנכס — "בענייננו, מניות ההטבה הן 'מיטלטלין'" (פס' 55); ולאחר מכן זיהוי הזכות הנוגדת, לפי קביעת בית משפט קמא ש"לתובעים חלק מזכויות עזבון המנוח, ולכן היו זכאים להחזיק בחלק ממניות היסוד והיו זכאים למספר דומה במניות ההקצאה" (שם). מכאן שהתשתית לזכות ההחזקה היא חלקם בעיזבון לפי צו הירושה המקורי — ולא בעלות רשומה במניות. **אחריות מעוולים במשותף — סעיף 11 לפקודת הנזיקין.** משנקבע כי השלושה ביצעו את מעשי העוולה במשותף ופעלו ביחד ולחוד למכור ולהתחלק בתמורה, הוטלה עליהם חבות השבה ביחד ולחוד (פס' 57). **עשיית עושר ולא במשפט — סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.** סעיף 1(א) מחייב את מי שקיבל נכס, שירות או טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין להשיב את הזכייה, ובהיעדר אפשרות להשבה בעין — לשלם את שוויה; סעיף 1(ב) מבהיר כי אין נפקות לשאלה אם הזכייה באה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת. פסק הדין מפרק את העילה לשלושה יסודות — התעשרות, שבאה לזוכה מן המזכה, שלא לפי זכות שבדין (פס' 56) — ומחיל כל אחד מהם: השלושה קיבלו נכס (המניות או תמורתן), חלקו בא להם מן המשיבים לפי חלקם בעיזבון, והדבר נעשה תוך מעשי זיוף. סעיף 1(ב) הוא שמכריע את טענת מניות ההטבה: העובדה שהזכות לרכשן מומשה בזכות פעולות השלושה אינה מאיינת את חובת ההשבה. **התיישנות — חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.** סעיף 5 קובע תקופה בת שבע שנים בתביעה שאינה במקרקעין; סעיף 6 קובע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום היוולד עילת התובענה; סעיף 7, בנוסחו לאחר תיקון מס' 5 (שיום תחילתו 3.8.2015), מורה על השעיית המרוץ כל עוד נמנע התובע מהגשת תובענה בשל הטעיה ביודעין, הפעלת כוח, איום או ניצול מצוקה, ומרחיב את מושג ההטעיה גם לאי-גילוי ביודעין של עובדה מעובדות העילה; בנוסחו הקודם עסק הסעיף בתרמית או אונאה וקבע כי המרוץ מתחיל ביום שבו נודעה התרמית. סעיף 9 עוסק בהודאה בקיום זכות. אשר לפרשנות — ולא ללשון — נקבע בפסיקה שהובאה כי תיקון החוק לא נועד לשנות את תכלית ההסדר אלא להרחיב את קשת המצבים, וכי המקרה הגרעיני נותר זהה; כי יש לפרש בהרחבה את סוג העילות הנחשבות "תרמית או אונאה", ללא תלות במקור המשפטי המסווג אותן; וכי מודעות התובע צריכה להיות "ממשית וסובייקטיבית". בענייננו הוחל הדבר כך שהמכתב ומסמכיו — ולא התלונה במשטרה ולא השמועה — הם שהעמידו בידי המשיבים ידיעה הניתנת להוכחה בראיות. סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 שימש בסיס להצעת פשרה שלא הבשילה, ותקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אוזכרה כמשקפת את רף הפירוט הנדרש בטענות תרמית (פס' 66). ## ההלכה והיקפה תחולת הקביעות מוגבלת לנסיבות שבהן עורך דין נטל חלק אופרטיבי בהעברת נכסי עיזבון — הגיש בקשות, חתם עליהן והצהיר על שלמות המסמכים — על יסוד צו ירושה מזויף וייפוי כוח פגום, ולא לכל מקרה של ייצוג יורש שהתברר כבלתי זכאי. מקום שבו נקבעה מעורבות כאמור, אין נדרשת הוכחה מי ביצע פיזית את הזיוף, ואין נדרשת הוכחה ישירה של חלוקת התמורה בין המעורבים. עוד עולה כי חובת ההשבה משתרעת גם על נכס שנוצר בשרשרת הפעולות הפסולה עצמה — מניות הטבה שמומשו במימון חיצוני — ואינה מוגבלת לנכס שהיה בעיזבון ערב המעשה. - **מה מחייב:** מי שנקבעה מעורבותו המודעת בהעברה ובמכירה של נכסי עיזבון על יסוד צו ירושה מזויף חב בהשבה לפי עוולת הגזל ולפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר, ביחד ולחוד עם יתר המעורבים, גם ביחס למניות הטבה שנרכשו במהלך הפרשה; ותביעת היורשים בעילת תרמית אינה מתיישנת בטרם נרכשה בידיהם ידיעה ממשית וסובייקטיבית בדבר העובדות המקימות את העילה. - **אמרת אגב:** ניתוח "נורות האזהרה" שבייפוי הכוח הוצג במפורש כנדבך "למעלה מן הצורך" (פס' 33), וכן ההערה שלפיה יש מקום לסברה שהתלונה במשטרה הוגשה בבחינת הקדמת תרופה למכה (פס' 39), והדיון ברציונלים של סעיף 7 בפסקה 69, שאף הוא פותח במילים "למעלה מן הצורך". - **מה נותר פתוח:** האם הודעות המעורבים במשטרה מהוות "הודאה בקיום זכות" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות — עניין שנקבע בבית משפט קמא ושנטען נגדו בערעור, אך ההכרעה בערעור נסמכה על סעיף 7 בלבד; וכן מהו היחס בין תוצאת הגזל לתוצאת עשיית העושר מקום שאחד המעוולים אינו מחזיק דבר מן התמורה. - **ביחס למצב שקדם:** עד כה הוכרעו שאלות אלה לפי אותה מסגרת עצמה — יסודות הגזל, יסודות עשיית העושר, וכלל הידיעה הממשית והסובייקטיבית בעילות תרמית. פסק הדין **אינו מחדש**; תרומתו היישום לנסיבות של זיוף צו ירושה בידי בעל מקצוע, וחידוד ראייתי: זיהוי מסמך מוסדי חיצוני (מכתב גורם הסליקה) כנקודת ההתגבשות של הידיעה, והצבת פרטי המסמכים שנחתמו בידי עורך הדין כמארג פוזיטיבי המקדים את שאלת "נורות האזהרה". ## היחס לפסיקה קודמת ע"פ 1082/14 ג'סאר נ' מדינת ישראל (23.7.2015) אינו משמש אסמכתה נורמטיבית אלא רקע ביוגרפי: הוא מובא כדי לבסס את הצגתו של עו"ד ג'סאר כמי שהורשע בעבירות זיוף ותרמית כלפי לקוחותיו ושני בנקים מצריים ונדון לתשע שנות מאסר, ומכאן כיוזם והמושך בחוטים (פס' 6). השימוש בו מוגבל, ובצדק: הרשעה בפרשה אחרת אינה ראיה למעשה בפרשה זו, והיא ממוקמת בפסק הדין כהקשר ולא כנדבך ראייתי נגד המערערים. רע"א 8971/17 (החלטת השופט נ' סולברג מיום 2.1.2018) מדגימה את ההבחנה בין החלטה דיונית לבין הכרעה סופית: היא דחתה בקשת רשות ערעור על סירוב להתיר הגשת חוות דעת גרפולוגית, קרי — קביעה במישור קבילות הראיה בשלב הביניים. בפסק הדין בערעור נוסף על כך נדבך משלים, שאינו דיוני אלא מהותי: גם קבלת תוכן חוות הדעת לא הייתה מסייעת, משום שהמארג הראייתי אינו נשען על זהות ממלא הטופס אלא על תוכנו ועל חתימת עו"ד ביאדסה עליו (פס' 31). ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר (15.7.2001) הוא הציר הראייתי של ההכרעה בשאלת חלוקת התמורה. הכלל שנשאב ממנו — העברת נטל הראיה לנתבע מקום שהעובדה מצויה בידיעתו הייחודית — צוטט על ידי בית משפט קמא (פס' 11.9 לפסק דינו) ואומץ בערעור (פס' 50). ההתאמה בין המקרים אינה מובנת מאליה: שם מדובר בכלל ראייתי כללי, וכאן הוא מופעל ביחס ל"עובדה שלילית" — אי-קבלת כסף מזומן — שהוכחתה קשה מטבעה. ההצדקה ליישום נגזרת מקביעת המהימנות הגורפת: משנקבע שאיש מן העדים בעניין קבלת התמורה אינו דובר אמת, נטל ההיפוך נותר בלתי מורם. ע"א 655/89 מטלון (כץ) נ' כץ, פ"ד מה(3) 845, 852-851 (1991) מובא לעניין היחס והחפיפה האפשרית בין דיני עשיית עושר לדיני הנזיקין כשעסקינן בעוולת הגזל (פס' 54). אזכורו ממקם את פסק הדין בקו של חפיפה מותרת: בית המשפט לא בחר בין שני המסלולים אלא הפעילם במקביל, כשכל אחד מהם מוביל לאותה תוצאה אופרטיבית של השבה. ע"א 8232/09 פולורון סיסטם ישראל בע"מ נ' תיווך משכן נכסים בע"מ (28.1.2014) מובא בהפניית "ראו והשוו" (פס' 55), ביחס ליסוד הלקיחה בעוולת הגזל — נטילת מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, לשם התחלקות בתמורה. ההשוואה משרתת נקודה צרה: המטרה להתחלק בתמורה היא המקשרת בין הנטילה לבין השימוש העצמי הנדרש בסעיף 52, וכך נסגר הפער בין מי שהחזיק פיזית בכסף לבין מי שלא. בסוגיית ההתיישנות נבנה קו רציף של אסמכתאות המובאות בגוף פסק הדין: רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך וע"א 4673/21 ויזל נ' סימון לעניין המשכיות התכלית לאחר תיקון מס' 5; ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ לעניין הפרשנות המרחיבה לסוג העילות; ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, שממנו נשאבה ההגדרה שלפיה "כידיעה 'ממשית' ראויה, לטעמי, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית-המשפט"; ע"א 630/90 רוז'נסקי לעניין חיוניות העובדות להוכחת התביעה; וע"א 4933/17 גרין (איבגי) נ' פרידמן, שממנו הובא כלל אי-ההתערבות בממצאי מהימנות. ההשתלבות בין שני ראשי הדיון אינה מקרית: ככל שרף הידיעה גבוה יותר, כך גדל משקלו של המסמך החיצוני כנקודת ההתחלה — ובענייננו אותו מסמך עצמו, מכתב המרכז לניירות ערך, שימש גם כראיה המרכזית לחבות וגם כנקודת הפתיחה של מרוץ ההתיישנות. ## הערת העורך התווית "מבחן נורות האזהרה" עלולה להיקרא כאילו נקבעה בפסק הדין עילת אחריות עצמאית, המטילה חבות על עורך דין בשל אי-חשד. קריאה כזו אינה מדויקת. בית המשפט הציב את הדיון בייפוי הכוח תחת הכותרת "נוסף על כך, ולמעלה מן הצורך" (פס' 33), ולפניה כבר קבע — בנפרד ובאופן עצמאי — כי "אין אלא להסיק כי עו"ד ביאדסה השתמש בצו הירושה המזויף" (פס' 29). מבנה זה מלמד ש"נורות האזהרה" ממלאות תפקיד שולל, לא מכונן: הן משמשות לשלילת גרסת תום הלב, ולא כמקור החבות. ההבחנה אינה סמנטית. הגזל, לפי סעיף 52, מחייב העברה שלא כדין לשימוש עצמו; רשלנות בזיהוי פגם במסמך אינה ממלאת יסוד זה. מי שיבקש להסתמך על פסק הדין כמקור לאחריות בגין "עצימת עיניים" גרידא, בלי מארג ראייתי פוזיטיבי של שימוש במסמך המזויף, יבנה על תשתית שהפסיקה עצמה סיווגה כמעבר לנדרש. קושי נוסף שההנמקה מותירה נוגע לתפקידו של הנטל שהועבר. הקביעה כי המערערים קיבלו חלק מן התמורה נדרשת ליסוד ההתעשרות שבסעיף 1 לחוק עשיית עושר — שאין התעשרות בלעדיו. ברם, במסלול הגזל, משנקבע ביצוע במשותף לפי סעיף 11 לפקודת הנזיקין, החבות היא ביחד ולחוד בלא תלות בשאלה מי החזיק בפועל בכסף. משהופעלו שני המסלולים במקביל (פס' 54-57), נותר סמוי איזה מהם נושא בפועל את חיוב ההשבה — ועמו נותרת פתוחה השאלה מה היה דין מעורב שהיה מרים את הנטל ומוכיח שלא נטל דבר מן התמורה. הכרעה בשאלה זו לא נדרשה, משום שהנטל לא הורם; אך ההימנעות מלהכריע בה מקשה על גזירת כלל מן הפרשה למקרים שבהם קיים תיעוד בנקאי השולל קבלת כספים. לבסוף, נדבך אחד בפסק הדין מוזכר ואינו מפותח: ההצהרה שבתחתית טופס הבקשה מיום 12.2.2006, שבה עורך הדין "מאשר את שלמות ונכונות הפרטים, המסמכים והמידע שהוגשו לצורך בקשה זו ומקבל על עצמו אחריות מלאה לכך" (פס' 13). זוהי נטילת אחריות חוזית-הצהרתית מפורשת כלפי גורם הסליקה, והיא מייתרת — למצער במישור העיוני — את הדיון בשאלה מה "צריך היה" לעורר חשד. מן ההנמקה ניתן לחלץ, כפרשנות, שלוש אינדיקציות מעשיות למעורבות: פרטים המופיעים במסמך שהגיש בעל המקצוע ואינם מצויים במקור שעליו הוא טוען כי הסתמך; אנכרוניזם פנימי בין תאריכי הצו לבין מועד הפטירה והצו המקורי; והתנהגות שלאחר מעשה — היעדר מעקב אחר תמורה וכספי השקעה. שלוש אלה אינן מנוסחות בפסק הדין כמבחן, אך הן העמודים שעליהם נשענה המסקנה. ## השלכות משפטיות במישור הניסוחי, פסק הדין ממקד את תשומת הלב בהתאמה הפנימית שבין מסמכי ההסמכה למסמכי המקור. ייפוי כוח הנוקב במספר צו ירושה בלבד — בלי מועד הצו ובלי זיהוי הערכאה שנתנה אותו — יוצר פער שניתן, בדיעבד, לעמוד עליו בקלות; ואילו ניסוח המתאר את המייפה כ"יורשו של המנוח" בלשון יחיד, בעיזבון שבו יורשים רבים, מייצר מצג שאינו תואם את צו הירושה. ניסוח המבחין בין הסמכה לפעול בחלקו של המייפה לבין הסמכה ל"מכירה מלאה של כל" הנכס הרשום על שם המוריש הוא, לפי המתואר בפסק הדין, ההבדל בין מסמך תואם לבין מסמך היוצר מצג של בלעדיות. במישור הראייתי, שלוש מסקנות מעשיות עולות. ראשית, המסמך המכריע לא היה עדות אלא תיעוד מוסדי חיצוני — מכתב גורם הסליקה, המפרט אילו מסמכים הוגשו, מתי בוצעה כל העברה ובאיזה מחיר נמכרו הניירות; מי שתובע בעילת תרמית סביב נכסי עיזבון המנוהלים מחוץ לישראל יידרש לאתר מסמך מקביל, שכן בלעדיו אין כוח תביעה בשל. שנית, מועד קבלת אותו מסמך הוא נתון שיש לתעד בזמן אמת: ההבחנה בין התאריך הנקוב במכתב לבין מועד קבלתו בדואר רשום הכריעה את שאלת ההתיישנות, והוכחה באמצעות עדות שנתמכה בהתנהגות עוקבת — פנייה למשטרה עם המסמכים מתורגמים. שלישית, בכל הנוגע לכימות, שער החליפין למועד העסקה ניתן לביסוס על נתוני בנק ישראל, וטענה כללית בדבר "שער המרה של כ-6 ₪" — בלי אסמכתה — לא הועילה למי שטען אותה; החישוב נערך ממכתב גורם הסליקה (מספר מניות כפול מחיר למניה), בניכוי ההשקעה החיצונית, ולאחר מכן שוערך והוכפל בחלק היחסי בעיזבון. במישור ההליכי, מי שנטל חלק בשרשרת פעולות סביב נכסי עיזבון יידרש לשמר תיעוד של הוראות הלקוח ושל מעקב אחר התמורה: היעדר תיעוד לפניות חוזרות נזקף לחובת הטוען. פטירתו של בעל דין בטרם העיד אינה מונעת הסתמכות על המסמכים שחתם עליהם ועל גרסתו בחקירת משטרה שהוגשה בהסכמה — ולכן כתב טענות המבסס הגנה על גרסה אישית בלבד, בלי עיגון במסמכים, חשוף במיוחד. ולבסוף, יורשים המבקשים לתקוף העברה שנעשתה מכוח צו ירושה יפנו לביטולו בערכאה שנתנה אותו — כפי שנעשה כאן בבית הדין השרעי בטייבה — אך קביעת הזיוף שם אינה מייתרת את ההליך האזרחי להשבה, שעילותיו ונטליו נפרדים. להרחבה על ההיבט המעשי והפרוצדורלי בסוגיה זו, ראו את המדריך [ייפוי כוח מתמשך: עריכה, הפקדה והפעלה](https://www.the-lawyer.co.il/ייפוי-כוח-מתמשך-מדריך-מלא/) באתר משרד ד"ר רן מובשוביץ. הקורא המבקש להעמיק בצד המעשי של הסוגיה ימצא ניתוח מפורט ב[בית המשפט המחוזי שינה צוואה](https://www.the-lawyer.co.il/בית-המשפט-המחוזי-שינה-הוראות-צוואה/). ## מאמרים קשורים - [האם התחייבות להעביר משק "שעה אחת לפני פטירתי" בטלה לפי סעיף 8 לחוק הירושה?](/academic/one-hour-before-death-transfer-invalidity) - [האם לשכת רישום המקרקעין אחראית ברשלנות לרישום שנעשה על יסוד העתק מזויף של צו ירושה?](/academic/land-registry-office-liability-negligence-gatekeeper) - [האם ניתן לבסס בקשת פסלות על אמירות שאינן מתועדות בפרוטוקול הדיון?](/academic/hearing-protocol-evidentiary-basis-judge-disqualification) - [האם צוואה הדדית משנת 2002 שאושררה לאחר תיקון 12 כפופה לתנאי הביטול שבסעיף 8א?](/academic/revoking-mutual-wills-before-amendment-12)

שאלות ותשובות

מה הייתה השאלה המשפטית המרכזית שבה דן בית המשפט העליון בערעורים המאוחדים?

האם עורך דין שייצג יורש-לכאורה בהעברת מניות עיזבון ובמכירתן, כאשר במסמכים שהגיש נכללו פרטי צו ירושה מזויף וייפוי כוח מזויף, נושא באחריות אזרחית מלאה בעוולת הגזל ובעשיית עושר ולא במשפט כלפי יתר היורשים, ומאימתי מתחיל מרוץ ההתיישנות של תביעתם.

מה הייתה תוצאת פסק הדין בערעורים?

שני הערעורים נדחו לגופם, כאשר עורך הדין שייצג את היורש-לכאורה ועיזבון אותו יורש נושאים באחריות, ביחד ולחוד עם עורך הדין השלישי (שלא ערער), להשבת חלקם של היורשים בתמורת מניות שנמכרו על יסוד צו ירושה וייפוי כוח מזויפים. סכום ההשבה תוקן כלפי מטה מ-2,308,775.6 ₪ ל-2,271,808 ₪ בעקבות תיקון חישוב שער ההמרה.

מה הייתה טענת ההתיישנות שהעלו המערערים, וכיצד הוכרעה?

המערערים ניסו להישען על התאריכים הנקובים בתלונת המשיבים במשטרה מיום 27.3.2008 ובמכתב המרכז לניירות ערך מיום 24.7.2008 כדי לטעון שהתביעה, שהוגשה ביום 7.9.2015, התיישנה. טענת ההתיישנות נדחתה על ידי בית המשפט.

מהו הבסיס המשפטי הכפול עליו הושתתה חבות ההשבה של הנתבעים?

חבות ההשבה הושתתה במקביל על עוולת הגזל ועל דיני עשיית עושר ולא במשפט, והיא משתרעת גם על מניות ההטבה שנרכשו במסגרת ההליך, ולא רק על מניות היסוד המקוריות.

אודות המחבר

רן מובשוביץ - עורך דין ומרצה לדיני ירושה