האם הוראה המתירה לנותר בחיים לשנות את צוואתו מייתרת הכרעה בשאלת ההדדיות?

מאת: רן מובשוביץ, עורך דין ומרצה לדיני ירושה

קטגוריה: צוואה הדדית

עודכן: 25.10.2026

זמן קריאה: 17 דקות

מילת מפתח: פלונית נ' פלונית

תקציר

המנוח א' והמנוחה י', בני זוג ללא ילדים, חתמו ביום 4.3.2010 על צוואות זהות שבהן הורישו זה לזו את עיזבונם (סעיף 2), ובסעיף 3 נקבע כי רק אם בן הזוג לא יהיה בחיים בעת הפטירה יחולק העיזבון שווה בשווה בין המבקשת (בת בת-דודתו של המנוח) לבין המשיבה (אחייניתה של המנוחה).

תקציר מנהלים

  • העליון דחה בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי על אישור צוואה מאוחרת שערכה אלמנה לאחר ירושת בן זוגה מצוואות זהות
  • נקבע שאין צורך להכריע אם הצוואות המוקדמות היו 'הדדיות' לפי סעיף 8א לחוק הירושה, כי לשונן מובילה לאותה תוצאה בכל מסלול פרשני
  • ההוראה שהעיזבון יעבור לצדדים שלישיים רק אם בן הזוג אינו בחיים, וההוראה שהנותר בחיים רשאי לנהוג בעיזבון ככל העולה על רוחו, ייתרו את ההכרעה
  • משכך לא נדרשה הסתלקות מחלק האלמנה בעיזבון בן זוגה כתנאי לעריכת הצוואה המאוחרת, וצו קיום הצוואה נותר על כנו

תוכן המאמר

# האם הוראה המתירה לנותר בחיים לשנות את צוואתו מייתרת הכרעה בשאלת ההדדיות? נערך על ידי [עו"ד ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/about-page/) ## תשובה קצרה בבע"מ 9353-01-25 פלונית נ' פלונית (30.1.2025) נדחתה בקשת רשות ערעור ב'גלגול שלישי' על אישור קיומה של צוואה מאוחרת שערכה אלמנה, לאחר שירשה את בן זוגה מכוח צוואות זהות שנחתמו בידי השניים באותו מועד. בית המשפט העליון קבע כי אין צורך להכריע אם הצוואות המוקדמות היו 'צוואות הדדיות' כמשמעותן בסעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, אם לאו — משום שלשון הצוואות עצמן, ובכלל זה ההוראה שלפיה ההורשה לצדדים השלישיים תחול "רק במקרה" שבן הזוג לא יהיה בחיים, וההוראה המתירה לנותר בחיים לנהוג בעיזבון "ככל העולה על רוחו", מובילה לאותה תוצאה בשני המסלולים הפרשניים. משכך, לא נדרשה הסתלקות מחלקה של האלמנה בעיזבון בן זוגה כתנאי לעריכת הצוואה המאוחרת. יובהר כי מדובר בהחלטה בבקשת רשות ערעור, שניתנה בדן יחיד וללא תשובת המשיבה, ולא בפסק דין המכריע הכרעה עקרונית בפרשנות סעיף 8א. ## פרטי ההחלטה **ערכאה:** בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. **מספר ההליך:** בע"מ 9353-01-25. **מותב:** כבוד השופט נעם סולברג (דן יחיד). **מועד:** 30.1.2025 (א' שבט תשפ"ה). **ההליכים הקודמים:** פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.12.2024 בעמ"ש 66346-12-23 (סגן הנשיא ש' שוחט, והשופטים ע' רביד ונ' שילה), שדחה ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 11.10.2023 בת"ע 16387-04-18 (השופטת א' ז'יטניצקי-רקובר). **תוצאה:** בקשת רשות הערעור נדחתה, ללא צורך בתשובה מאת המשיבה, מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה על ההליך מכוחה של תקנה 44 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020; משלא נתבקשה תגובה — לא נעשה צו להוצאות. ## השאלה המשפטית האם מתעוררת שאלה עקרונית בפרשנות סעיף 8א לחוק הירושה — בהגדרת 'צוואות הדדיות' ובתנאי ביטולן — המצדיקה מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי', מקום שבו הערכאות הקודמות סיווגו את הצוואות סיווג שונה לכאורה, אך הגיעו לאותה תוצאה אופרטיבית בשאלת זכותה של האלמנה לערוך צוואה מאוחרת בלא להסתלק מחלקה בעיזבון בן זוגה. ## הרקע העובדתי המנוח א' והמנוחה י' היו בני זוג; לשניים לא נולדו ילדים. ביום 4.3.2010 — כחמש שנים לאחר כניסתו לתוקף של סעיף 8א לחוק הירושה במסגרת תיקון מס' 12 — חתמו השניים על צוואות זהות, כל אחד בצוואתו שלו. בסעיף 2 לצוואות הוריש כל אחד מבני הזוג את עיזבונו למשנהו. בסעיף 3 נקבע כי "אם חו"ח" בן הזוג הרלבנטי "לא יהיה בחיים בעת פטירתי ורק במקרה זה", יחולק העיזבון שווה בשווה בין המבקשת — בתה של בת דודתו של המנוח — לבין המשיבה, אחייניתה של המנוחה. סעיף 4 לצוואות קבע כי בן הזוג שיוותר בחיים "יהיה רשאי לנהוג בעיזבוני ככל העולה על רוחו לפי שיקול דעתו וראות עיניו וכל עוד הוא בחיים, איש זולתו לא יקבל דבר או חצי דבר מעיזבוני". סעיף 7 הוסיף כי "בכל עת וזמן הנני רשאי לשנות כל דבר בצוואה זו, אם להוסיף עליה ואם לגרוע ממנה ככל שאחפוץ או לבטלה כליל". ביום 11.6.2012 נפטר המנוח, והמנוחה ירשה את עיזבונו בהתאם לצוואתו. פחות מחודשיים לאחר מכן, ביום 1.8.2012, ערכה המנוחה צוואה חדשה. בצוואה המאוחרת הורישה את דירת המגורים שלה למשיבה בלבד, ואילו את יתרת עיזבונה הורתה לחלק מחצית למבקשת ומחצית למשיבה. כלומר, השינוי לא ניתק את המבקשת מן העיזבון, אלא הקטין את חלקה היחסי באמצעות ייחוד נכס המגורים למשיבה. ביום 4.3.2017 נפטרה המנוחה. המשיבה הגישה את הצוואה המאוחרת לקיום; המבקשת התנגדה לקיומה והגישה לקיום את הצוואה המוקדמת, בטענה שהצוואות משנת 2010 היו 'צוואות הדדיות'. בית המשפט לענייני משפחה דחה את ההתנגדות ונתן צו לקיום הצוואה המאוחרת; בערעור, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור — אך בנימוק שונה בחלקו, כמפורט להלן. מכאן בקשת רשות הערעור. ## טענות הצדדים ### עמדת המבקשת המבקשת טענה, כעולה מן ההחלטה, כי הצוואות המוקדמות היו 'צוואות הדדיות' כמשמעותן בסעיף 8א לחוק הירושה, ועל כן המנוחה לא היתה רשאית לשנות את צוואתה ללא הסתלקות מחלקה בעיזבון המנוח, כמצוות סעיף 8א(ב)(2)(ב). בשלב בקשת רשות הערעור הוסב מוקד הטיעון מן המישור הפרטני אל המישור העקרוני: המבקשת טענה כי "הכרעותיהן של הערכאות הקודמות סותרות זו את זו, וכי סתירה זו מלמדת על קושי רחב ביישום סעיף 8א רבתי לחוק" (פס' 4 להחלטה), והצביעה על שורה של שאלות עקרוניות בפרשנות צוואות הדדיות שטרם הוכרעו בבית המשפט העליון. חולשת הטיעון כפולה, כעולה מן ההחלטה: ראשית, במישור הדיוני — סתירה בין ערכאות, אף אילו היתה, אינה עילה עצמאית למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'; שנית, במישור המהותי — השאלות העקרוניות שהוצגו אינן מתעוררות בנסיבות, משום שלשון הצוואות מכריעה את גורל ההתנגדות בכל אחד מן המסלולים האפשריים. יצוין כי טענות המבקשת בדבר צלילות שיקול הדעת וחופש הבחירה של המנוחה בעת עריכת הצוואה המאוחרת נדחו בבית המשפט לענייני משפחה, וההחלטה בבקשת רשות הערעור אינה נדרשת להן כלל. ### עמדת המשיבה המשיבה לא הגישה תשובה, ואף לא נתבקשה להגיש כזו; הבקשה נדחתה על הסף מכוח תקנה 148א. עמדתה האופרטיבית עולה מן ההליכים הקודמים: הגשת הצוואה המאוחרת לקיום, והסתמכות על קביעותיהן של שתי הערכאות שלפיהן עמדה למנוחה הזכות לערוך צוואה חדשה. משמעות הדבר היא שהשאלות העקרוניות שהעלתה המבקשת לא נבחנו בהליך אדוורסרי לפני בית המשפט העליון, ושום טיעון נגדי לא הוצג כנגדן — נתון שיש לו משקל בהערכת כוחה התקדימי של ההחלטה, שכן בית המשפט לא נדרש להכריע ביניהן אלא לקבוע שאינן מתעוררות בנסיבות. ## ההכרעה בקשת רשות הערעור נדחתה במלואה, ללא צורך בתשובה מאת המשיבה. נדחתה הטענה כי קיימת סתירה של ממש בין פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה לבין פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ונדחתה הטענה כי מן התיק עולה קושי עקרוני ביישום הוראות חוק הירושה המצדיק דיון ב'גלגול שלישי'. לגופו של עניין נמנע בית המשפט מהכרעה בשאלת סיווגן של הצוואות, כמפורט להלן בהנמקה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועמו צו קיום הצוואה המאוחרת שנתן בית המשפט לענייני משפחה, נותרו על כנם. משלא נתבקשה תגובה, לא נעשה צו להוצאות. ## הנמקת בית המשפט **השלב הדיוני — שער ה'גלגול השלישי'.** ההנמקה נפתחת בבחינת הטענה שהסתירה בין הערכאות היא כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור. התשובה נחלקת לשני אגפים: פוזיטיבי — "עיון בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט לענייני משפחה אינו מגלה סתירה של ממש ביניהם"; ונורמטיבי — "הגם שממילא לא היה בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור" (פס' 4), בהפניה לבע"מ 6044/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (23.10.2023). השילוב בין השניים הוא שמייתר את הדיון: גם אילו היתה סתירה, אין היא פותחת את שער הערעור השלישי. מכאן נגזרת מסקנת המִשנה, בלשון היסק של קל וחומר: "קל וחומר שלא עולה מהם קושי עקרוני ביישום הוראות חוק הירושה". **השלב ההגדרתי — מהות על פני צורה.** בהמשך מצטטת ההחלטה את לשון סעיף 8א(א), ומסיקה ממנה מסקנה מבנית: "הגדרה עמומה זו למונח 'צוואות הדדיות', משקפת את בחירתו של המחוקק להעדיף מהות על פני צורה, לצורך הסדרת מעמדן המשפטי של צוואות הדדיות" (פס' 5). הבחירה נתמכת בדברי ההסבר להצעת חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005, המצוטטים בהחלטה: "מוצע לאפשר לבני זוג לערוך צוואה הדדית ללא הגבלה לצורה מסוימת של צוואה, וזאת מבין הצורות האפשריות לפי חוק הירושה". נפקות השלב לענייננו: העובדה שהמנוחים חתמו על שני מסמכים נפרדים אינה שוללת כשלעצמה הדדיות, ולכן ההכרעה אינה יכולה להישען על הצורה — אלא על בחינת מהות היחס בין הצוואות. **השלב התוצאתי — הנפקות הכפולה של הסיווג.** ההחלטה ממפה את תוצאות הסיווג: לקביעה שצוואות הן 'הדדיות' נפקות כפולה — חובת הודעה בכתב בין בני הזוג כל עוד שניהם בחיים, וחובת הסתלקות מעיזבון בן הזוג שנפטר כתנאי לביטול הצוואה לאחר הפטירה (פס' 5). לצד זאת מוצג שסתום ההתנאה שבסעיף 8א(ג), המצוטט בלשונו: "הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת". **השלב הפרשני — הרציונל כמפתח לטקסט.** כאן מצוי לב ההנמקה. בית המשפט מזהה את תכלית ההכרה במוסד — "סעיף 8א(א) לחוק מציין במפורש את הרציונל העומד ביסוד ההכרה המשפטית במוסד הצוואות ההדדיות – ההגנה על אינטרס ההסתמכות" (פס' 6) — ומנתב ממנו את מלאכת הפרשנות אל טקסט הצוואות. קביעת בית המשפט המחוזי, כך נקבע, "מיוסדת אפוא כל כולה על פרשנותו את סעיפים 3 ו-4 לצוואות המוקדמות, שלפיה אלו שוללים במפורש הסתמכות". בחינת שני הסעיפים — ההורשה לצדדים השלישיים החלה "רק במקרה" שבן הזוג אינו בחיים, וחופש הפעולה בעיזבון "ככל העולה על רוחו" — מובילה למסקנה העובדתית-פרשנית המכרעת: "כפי שעולה בבירור מלשון הצוואה, וכפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה על בסיס העדויות ששמע, כוונת המנוחים היתה לאפשר לבן הזוג שיוותר בחיים, להחליט כיצד להוריש את כלל הרכוש". יש לשים לב למבנה הראייתי הכפול: לשון הצוואה מזה, וממצא עובדתי שנסמך על עדויות שנשמעו בערכאה הדיונית מזה — צירוף שממילא אינו מזמין התערבות ב'גלגול שלישי'. **השלב המייתר — כפל-המסלול.** מן הממצא הפרשני נגזרת ההימנעות מהכרעה: "אין צורך להכריע אם עסקינן בצוואות נפרדות, שהוראות סעיף 8א(ב) לא חלות עליהן כלל, או שעניין לנו בצוואות הדדיות, שמתנות על תחולת הוראות סעיף 8א(ב)(2)(ב), כפי שמאפשר סעיף 8א(ג), באמצעות 'הוראה אחרת'" (פס' 6). ניתן לכנות את שני הנתיבים, בלשון המנתח ולא בלשון ההחלטה, "מסלול ההגדרה" (שלילת הדדיות בשלב 8א(א)) ו"מסלול ההתנאה" (הדדיות שהותנה עליה לפי 8א(ג)). אותו עוגן טקסטואלי — סעיפים 3 ו-4 — מזין את שני המסלולים, ומשום כך התוצאה זהה. **השלב ההיפותטי — היכן ההבחנה כן היתה מכריעה.** בית המשפט אינו מסתפק בהצהרה על שקילוּת, אלא מדגים את גבולותיה: "נפקות להבחנה היתה עשויה להיות, אילוּ ביטלה המנוחה את צוואתה המוקדמת בעוד המנוח בחיים, מבלי להודיע לו בכתב כנדרש" (פס' 7). במצב כזה היה צורך להכריע אם הצירוף של סעיפים 3 ו-4 עם סעיף 7 לצוואה מוביל "למצב דומה לאפשרות שהציג השופט א' שטיין" בבע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית, פסקה 50 (2.12.2024), בדבר צוואה שנחזית כהדדית אך נעשית ללא מנגנון הסתמכות כלל, שלפיה "צוואה כזאת אינה יכולה להיחשב להדדית. צוואה כזאת היא בגדר צוואה משותפת ותו לא". ההנמקה נחתמת בקביעה אופרטיבית מצומצמת: "המנוחים הסתייגו במפורש בצוואתם המוקדמת מהחלת סעיף 8א(ב)(2) על עניינם, ולצורך דחיית הבקשה – דייני בכך". ## המסגרת הנורמטיבית **סעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.** סעיף 8א(א), המצוטט בהחלטה במלואו, מגדיר צוואות הדדיות ככאלה שנערכו בידי בני זוג "מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר", ומבהיר כי אין נפקות לכך שהזוכה הוא בן הזוג או גורם שלישי, ואף לא לכך שהצוואות נערכו בשני מסמכים או במסמך אחד. זו לשון הסעיף. פרשנותו — ובכך יש להבחין — היא שההגדרה "עמומה" ומעדיפה מהות על פני צורה, וכי הרציונל שביסוד ההכרה במוסד הוא הגנה על אינטרס ההסתמכות; קביעות אלו הן קביעות ההחלטה, הנסמכות על דברי ההסבר להצעת חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005. סעיף 8א(ב) מסדיר את תנאי הביטול, ובהם הבחנה חדה בין שני מצבים: ביטול בחיי שני בני הזוג — המחייב מסירת הודעה בכתב לבן הזוג האחר (סעיף 8א(ב)(1)); וביטול לאחר פטירת אחד מהם — המחייב את בן הזוג שנותר בחיים בהסתלקות מחלקו בעיזבון שירש, או בהשבתו, לפי העניין (סעיף 8א(ב)(2), שחלופתו (ב) היא שנטענה כאן). טשטוש בין שני המצבים הוא שגיאה נפוצה: התנאים שונים, המועדים שונים, והתוצאה של הפרה שונה. בענייננו הרלוונטי הוא המסלול השני בלבד, שכן המנוחה שינתה את צוואתה לאחר פטירת המנוח ולאחר שירשה את עיזבונו. סעיף 8א(ג) קובע, בלשון המצוטטת בהחלטה, כי הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת — כלומר, מדובר בהסדר דיספוזיטיבי הניתן להתנאה בגוף הצוואה. **יישום על העובדות.** הצוואות נערכו בשנת 2010, לאחר תיקון מס' 12, ולכן לא התעוררה כאן כלל שאלת התחולה בזמן של סעיף 8א — שאלה שהעסיקה את בית המשפט בהליכים שעניינם צוואות משנות התשעים ותחילת שנות האלפיים. המחלוקת כולה נותרה אפוא בתוך הטקסט: האם ההוראה המגבילה את ההורשה לצדדים שלישיים ל"רק במקרה" של פטירה מוקדמת, בצירוף חופש הפעולה "ככל העולה על רוחו" ושמירת הזכות לשנות או לבטל בכל עת, שוללת את ההסתמכות (ואז אין הדדיות), או שמא היא מהווה "הוראה אחרת" (ואז יש הדדיות אך תנאי הביטול לא חלים). משנמצא שבשני המקרים לא נדרשה הסתלקות — הסתיים הדיון. **הוראות דיוניות.** דחיית הבקשה ללא תשובה נעשתה מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה על הליכי משפחה מכוח תקנה 44 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020. **נדבך שלא נדון.** בית המשפט לענייני משפחה פירש את סעיף 3 לצוואה כקובע הסדר של 'יורש במקום יורש' ולא 'יורש אחר יורש'. ההחלטה מזכירה הבחנה זו בתיאור פסק הדין הראשון בלבד, בלי לעגנה בסעיפי חוק ובלי להידרש לה בהנמקתה. ## משמעות ההחלטה והיקף תחולתה ההחלטה אינה מכריעה בשאלת הגדרתן של צוואות הדדיות, ואף לא בשאלת היקף ה"הוראה האחרת" לפי סעיף 8א(ג). כוחה המעשי מצוי בכך שהיא מדגימה מתי שאלת הסיווג מאבדת את נפקותה: כאשר אותו מקבץ הוראות בצוואה עצמה מוליך לאותה תוצאה אופרטיבית בשני המסלולים. תחולתה מוגבלת לנסיבות שבהן הצוואות כוללות, במצטבר, הוראת חלופיוּת מפורשת לטובת הצדדים השלישיים, הוראת חופש פעולה של הנותר בחיים בעיזבון, והוראת שמירת זכות לשינוי ולביטול — ובהן בלבד. היעדר אחד מן השלושה עשוי לשנות את התמונה הפרשנית, ובוודאי כאשר הצוואה שותקת. יתר על כן, ההכרעה נשענה גם על ממצא עובדתי של הערכאה הדיונית שנסמך על עדויות — ממצא שאינו מועתק מתיק לתיק. - **מה נקבע ומה היקפו:** בנסיבות שנדונו, אין צורך להכריע בשאלת סיווגן של צוואות כהדדיות מקום שלשונן מובילה לאותה תוצאה בין אם סעיף 8א(ב) אינו חל כלל ובין אם הותנה עליו לפי סעיף 8א(ג); וכן, סתירה לכאורה בין ערכאות קודמות אינה מצדיקה כשלעצמה רשות ערעור ב'גלגול שלישי'. - **אמרת אגב:** פסקה 7 כולה — התיאור ההיפותטי של המקרה שבו הביטול היה נעשה בחיי המנוח ללא הודעה בכתב, והציטוט מדברי השופט א' שטיין בבע"מ 1857/24 — נאמרה למעלה מן הצורך ואינה נדרשת לדחיית הבקשה. - **מה נותר פתוח:** האם הצוואות דנן היו הדדיות אם לאו; מהו הסף הטקסטואלי השולל הסתמכות לפי סעיף 8א(א) להבדיל מהתניה לפי סעיף 8א(ג); והאם הוראת שמירת זכות שינוי כללית, שאינה מתייחסת לחובת ההודעה, מספיקה כדי להוציא צוואות מגדר הדדיוּת. - **ביחס למצב שקדם:** עד כה נבחנה שאלת ההדדיות כשאלה מקדמית שיש להכריע בה בטרם בחינת תוקפו של ביטול, ואילו כאן הוצגה דרך עוקפת. עם זאת ההחלטה **אינה מחדשת** דין: היא מיישמת את סעיף 8א כלשונו ואת האפשרות הדיספוזיטיבית שבסעיף 8א(ג). תרומת הניתוח היא בחשיפת כפל-המסלול הפרשני, בזיהוי הנסיבות שבהן הוא פועל, ובהצבעה על כך שהשקילוּת בין המסלולים חלקית בלבד. ## היחס לפסיקה קודמת **בע"מ 1857/24 פלונית נ' פלונית (2.12.2024)** הוא האסמכתא היחידה לגופו של דין המצוטטת בהחלטה. שם נדונו שתי צוואות שנערכו בד-בבד ביום 6.5.1996 בכתב ידם של בני זוג, שהופקדו בו-זמנית וכללו "הוראות כמעט זהות – לענייננו, זהות לחלוטין", שלפיהן כל אחד מצווה את רכושו למשנהו. הדמיון המבני למקרה דנן בולט — שני מסמכים נפרדים, אותו מועד, תוכן זהה — ודווקא משום כך חשובה ההבחנה: שם נערכו הצוואות בשנת 1996, קרי לפני תיקון מס' 12, ואילו כאן בשנת 2010. ההחלטה דנן אינה נדרשת לאמרתו של השופט שטיין כהלכה מחייבת אלא כ"אפשרות", ואף זאת בתנאי מנוגד למציאות. ראוי לדייק בהבחנה הטקסטואלית: ההיפותזה של השופט שטיין מתארת צוואה הכוללת היתר מפורש לשנות "מבלי ליידע על כך את הצד השני ומבלי שהדבר יחייבו לוותר על הנכסים" — שני רכיבים שסעיף 7 לצוואות המנוחים אינו כולל, שכן הוא מסתפק בשמירת זכות כללית לשנות, להוסיף, לגרוע או לבטל. מכאן הזהירות בניסוח "מצב דומה", ומכאן גם שהשאלה אם הצוואות דנן היו 'משותפות ותו לא' נותרה פתוחה. **בע"מ 7884/23**, ובצמוד אליו פסק הדין המחוזי באותה פרשה **בעמ"ש 39317-10-22**, עוסקים בצוואה הדדית שנערכה שנים אחדות לפני חקיקת תיקון מס' 12, ובקביעה שהמנוח "היה מנוע מלשנות את הצוואה ההדדית אותה ערך עם אשתו". הציר שם הוא ציר התחולה בזמן — "השאלה אם הוראות תיקון זה חלות על ענייננו היא אחת השאלות שעומדות במרכזה של בקשת רשות הערעור". בענייננו ציר זה אינו קיים כלל, והמחלוקת כולה פרשנית-טקסטואלית. ההבחנה אינה טכנית: בצוואות קדם-תיקון הדיון נסב על מקור החובה (הסדר חוזי-הסתמכותי שנקלט בפסיקה) ועל היקף תחולתו הרטרוספקטיבית, ואילו בצוואות שלאחר התיקון די בבחינת התאמת הטקסט לסעיף 8א על תת-סעיפיו. **דנ"א 67314-09-24** מצטרף לאותה משפחת מקרים: שם נערכה ביום 21.7.2002 צוואה הדדית "במסמך אחד ובלשון רבים", שקבעה הורשה לבן הזוג הנותר בחיים ולאחר מות שניהם חלוקה בין שלוש מארבע הבנות. הנגדה חדה לענייננו: שם — מסמך אחד, לשון רבים, והסדר הורשה לדור הבא שאינו מותנה בחלופיוּת; כאן — שני מסמכים, לשון יחיד, והורשה לצדדים השלישיים המותנית בכך שבן הזוג "לא יהיה בחיים בעת פטירתי ורק במקרה זה". היפוך זה הוא שמסביר את ההיפוך בתוצאה: ככל שהטקסט מייחד לצדדים השלישיים מעמד של חלופה בלבד, קשה יותר לבסס הסתמכות על זהות היורש הסופי. **בעמ"ש 66346-12-23** הוא פסק הדין נושא הבקשה עצמו. היחס אליו אינו של אישור מלא: בית המשפט העליון לא אימץ את הקביעה המחוזית ש"לא היו צוואות הדדיות" כקביעה הכרחית, אלא הציב אותה כאחת משתי דרכים חלופיות. בכך יש צמצום עדין של ההנמקה המחוזית, בלי התערבות בתוצאה. **בע"מ 6044/23** מצוטט במישור הדיוני בלבד, כאסמכתה לכך שסתירה בין ערכאות אינה מצדיקה רשות ערעור. **ת"ע 45637-01-21**, שעניינו ביטול צו ירושה לפי סעיף 72 לחוק הירושה וקיום צוואה יחידה, אינו נוגע לסוגיית ההדדיות ואין בו כדי לתרום לניתוח. ## הערת העורך ההנמקה נשענת על ההנחה ששלילת ההסתמכות עולה "בבירור" מסעיפים 3 ו-4 לצוואות. ברם, המונח 'הסתמכות' בסעיף 8א(א) נושא שני מושאים נפרדים, והטקסט שלפנינו שולל רק את האחד מהם. המושא הראשון — הסתמכותו של כל בן זוג על כך שהאחר מוריש לו את עיזבונו; המושא השני — הסתמכות על כך שלאחר מות שניהם יועבר הרכוש לצדדים השלישיים שנקבעו. סעיף 3, הקובע את ההורשה לצדדים השלישיים כחלופה בלבד, וסעיף 4, המקנה לנותר בחיים שליטה בלתי מוגבלת בעיזבון, שוללים במפורש את המושא השני. את המושא הראשון הם אינם נוגסים כלל: כל אחד מבני הזוג הוריש למשנהו את מלוא עיזבונו באותו מועד ובנוסח זהה, וזה בדיוק גרעין ההסתמכות ההדדית שסעיף 8א(א) בא להגן עליו. מכאן שמסלול ההגדרה — שלילת הדדיוּת כליל — אינו נקי מספק, ואילו מסלול ההתנאה לפי סעיף 8א(ג) מתאר את המציאות המשפטית בדיוק רב יותר: צוואות הדדיות לכל דבר, שבהן בני הזוג התנו על תנאי הביטול. חיזוק לכך מצוי בהחלטה עצמה. לאחר ההצהרה ש"אין צורך להכריע" בין שני המסלולים, ננעלת ההנמקה במשפט שאינו ניטרלי בין השניים: "המנוחים הסתייגו במפורש בצוואתם המוקדמת מהחלת סעיף 8א(ב)(2) על עניינם". הסתייגות מהחלתו של סעיף היא פעולה בעלת מובן רק בתוך מסלול ההתנאה — אין מתנים על הוראה שאינה חלה מלכתחילה. התוצאה היא הכרעה בדיעבד בעטיפה של אי-הכרעה, ומוטב היה לומר זאת במפורש. יתרה מזו, חילוף הניסוח בין פסקה 6, המדברת בהתניה על סעיף 8א(ב)(2)(ב), לבין פסקה 7, המדברת בהסתייגות מסעיף 8א(ב)(2) כולו, משאיר את שאלת היקף ההתנאה פתוחה — והיקף זה אינו זניח, שכן בין החלופות של סעיף 8א(ב)(2) יש הבדלים בתנאים ובתוצאות. קושי נוסף נעוץ בשתיקת ההחלטה ביחס לנדבך שעליו נשען פסק הדין של הערכאה הראשונה — ההבחנה בין 'יורש במקום יורש' לבין 'יורש אחר יורש'. אם סעיף 3 לצוואות אכן קובע יורש חלופי בלבד, הרי שלמבקשת מעולם לא קמה ציפייה מוגנת לעיזבון המנוחה, וההתנגדות היתה נופלת אף בלא כל דיון בסעיף 8א. נתיב הנמקה זה עצמאי, חסין יותר מפני ביקורת, ואינו מצריך קביעות בשאלת ההסתמכות; זניחתו מצמצמת את ערכה ההדרכתי של ההחלטה למי שמנסח צוואות עם הוראת חלופיוּת. ## השלכות משפטיות במישור הניסוחי, ההחלטה ממחישה שגורל ההגבלה על בן הזוג שנותר בחיים נחתך בטקסט ולא בכותרת. הוראה שעניינה חופש פעולה בעיזבון ("ככל העולה על רוחו"), בצירוף הגבלת ההורשה לצדדים שלישיים למקרה של פטירה מוקדמת בלבד ("ורק במקרה זה"), עשויה — בנסיבות שנדונו — לרוקן מתוכן את ההגנה שסעיף 8א(ב)(2) מעניק לצדדים השלישיים. מי שמבקש לכבול את הנותר בחיים צריך אפוא להימנע מצירוף זה, ולומר במפורש שההוראה לטובת הצדדים השלישיים מחייבת גם לאחר פטירת הראשון, וכי אין בשמירת הזכות הכללית לשנות צוואה כדי לגרוע מתנאי הביטול שבחוק. במראה ההפוכה, מי שמבקש לשמר לנותר בחיים חופש מלא ייטיב לעשות אם יאמר זאת בלשון מפנה לסעיף — הוראה אחרת לפי סעיף 8א(ג) — במקום להסתמך על היסק פרשני מצירוף סעיפים. במישור בחירת ההליך, יש משקל לסדר שבו נטענות הטענות. טענה לבטלות צוואה מאוחרת מחמת הדדיות היא טענה שמוכרעת בערכאה הדיונית על בסיס לשון המסמך וממצאים עובדתיים בדבר כוונת המצווים; משהוכרעה פעמיים, הניסיון לשדרגה לשאלה עקרונית בדבר הגדרת 'צוואות הדדיות' אינו עובר את שער ה'גלגול השלישי' כאשר אותו ממצא פרשני מכריע את התיק בכל אחד מהמסלולים האפשריים. ערעור המבקש להשיג על פרשנות טקסט קונקרטי אינו הופך עקרוני מחמת ניסוחו ככזה. במישור הראייתי, ההחלטה מבליטה שהממצא בדבר כוונת המצווים נקבע "על בסיס העדויות ששמע" בית המשפט לענייני משפחה. מכאן שצד המבקש לבסס הסתמכות — או לשלול אותה — צריך להצטייד בראיות חיצוניות לטקסט: עדות עורך הצוואה, תרשומות מהליך העריכה, התכתבויות בין בני הזוג, ונסיבות עריכתן של הצוואות באותו מעמד. זמן קצר שחלף בין פטירת בן הזוג לבין עריכת הצוואה המאוחרת — כאן פחות מחודשיים — אינו עילה עצמאית, אך הוא עשוי להיות רלוונטי בהקשרי כשרות והשפעה בלתי הוגנת, שהן עילות נפרדות לחלוטין מסעיף 8א ואינן מתבררות באותם נטלים. הקורא המבקש להעמיק בצד המעשי של הסוגיה ימצא ניתוח מפורט ב[בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה](https://www.the-lawyer.co.il/בית-המשפט-קיבל-בקשת-רשות-ערעור-על-החלטת/). על ההליך המעשי בסוגיה זו ראו [עריכת צוואה הדדית: איך עורכים צוואה הדדית](https://www.the-lawyer.co.il/עריכת-צוואה-הדדית-לפי-חוק-הירושה/). סוגיה זו נדונה בהרחבה אקדמית — ראו את [הפרק "הסתמכות יורש על הבטחת המצווה" מספרו של ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/books/הסתמכות-יורש-על-הבטחת-המצווה/). ## מאמרים קשורים - [האם הפסדי הון לצרכי מס שצבר המוריש עוברים ליורשיו לצורך קיזוז?](/academic/inherit-capital-losses-tax-dinstein-case) - [האם הצהרת המדינה בבג"ץ כי נכסי הנפקד שוחררו מונעת ממנה לכפור בכך בהליך אזרחי?](/academic/judicial-estoppel-absentee-property-hcj-statements) - [האם הסכם העברת מקרקעין שאושר יחד עם הצוואה מחייב בחלוקת פירות גם לאחר מות האלמנה?](/academic/combined-interpretation-will-agreement-legal-documents) - [האם עורך דין שהתעלם מ"נורות אזהרה" בייפוי כוח נושא באחריות לגזל מניות העיזבון?](/academic/partner-lawyer-willful-blindness-client-fraud-red-flags)

שאלות ותשובות

מהי הסוגיה המרכזית שנדונה בבע"מ 9353-01-25?

האם יש צורך להכריע אם צוואות שערכו בני זוג היו 'צוואות הדדיות' כמשמעותן בסעיף 8א לחוק הירושה, לצורך קביעה אם האלמנה הייתה רשאית לערוך צוואה מאוחרת ללא הסתלקות מחלקה בעיזבון בן זוגה.

מדוע קבע בית המשפט העליון שאין צורך להכריע בשאלת ההדדיות?

משום שלשון הצוואות עצמן, ובכלל זה ההוראה שלפיה ההורשה לצדדים השלישיים תחול 'רק במקרה' שבן הזוג לא יהיה בחיים, וההוראה המתירה לנותר בחיים לנהוג בעיזבון 'ככל העולה על רוחו', מובילה לאותה תוצאה בשני המסלולים הפרשניים.

מה הייתה התוצאה האופרטיבית של ההחלטה?

בקשת רשות הערעור נדחתה, ללא צורך בתשובה מהמשיבה, מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי; פסק דינו של בית המשפט המחוזי וצו קיום הצוואה המאוחרת נותרו על כנם, ומשלא נתבקשה תגובה לא נעשה צו להוצאות.

האם קיימת סתירה בין פסיקת בית המשפט לענייני משפחה לבין פסיקת בית המשפט המחוזי בתיק זה?

בית המשפט העליון קבע כי עיון בפסקי הדין אינו מגלה סתירה של ממש ביניהם, וכי גם אילו הייתה סתירה, לא היה בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'.

אודות המחבר

רן מובשוביץ - עורך דין ומרצה לדיני ירושה