האם ערעור שעיקרו עובדתי על תוקף ייפוי כוח בלתי חוזר מצדיק דחייה לפי תקנה 148(ב)?

מאת: רן מובשוביץ, עורך דין ומרצה לדיני ירושה

קטגוריה: העברה ללא תמורה

עודכן: 11.9.2026

זמן קריאה: 18 דקות

מילת מפתח: תקנה 148(ב)

תקציר

ניתוח השימוש בסמכות בית המשפט העליון לדחות ערעורים המבוססים בעיקרם על טענות עובדתיות, מבלי לחרוג מממצאי הערכאה הדיונית. המקרה ממחיש את גבולות ההתערבות הערעורית בממצאי עובדה ומהימנות.

תקציר מנהלים

  • בית המשפט העליון דחה ערעור על פסק דין שקיבל תביעה לרישום זכויות במגרשים מכוח הסכם מתנה וייפוי כוח בלתי חוזר, תוך אימוץ פסק הדין קמא לפי תקנה 148(ב)
  • דחייה לפי תקנה 148(ב) מוצדקת כאשר פסק הדין קמא מנומק ומבוסס על ממצאי עובדה מפורטים והערעור עוסק בעיקרו בטענות עובדתיות
  • ערעור שתוקף בעיקרו ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אינו מצדיק התערבות בהיעדר עילה משפטית ברורה
  • דחייה לפי תקנה 148(ב) אינה דחייה על הסף אלא ייתור כתיבה חוזרת של הנמקה קיימת, ואינה פוטרת מבחינת הטענות

תוכן המאמר

# האם ערעור שעיקרו עובדתי על תוקף ייפוי כוח בלתי חוזר מצדיק דחייה לפי תקנה 148(ב)? נערך על ידי [עו"ד ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/about-page/) ## תשובה קצרה התשובה חיובית, ובתנאים שניתן לזהותם בגוף ההכרעה. בע"א 3919/22 דחה בית המשפט העליון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 60650-01-19, שקיבל תביעה לסעד הצהרתי לרישום זכויות במגרשים מכוח הסכם מתנה וייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר. הדחייה נעשתה תוך שימוש מפורש בסמכות לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לאחר שהמותב שמע טיעון מלא וקרא את מכלול החומרים. שלושה נתונים הצדיקו זאת: פסק דין קמא היה מנומק ומושתת על ממצאי עובדה מפורטים; הערעור היה עובדתי בהיבטים מרכזיים שלו; ולא הוצגה עילה להתערב בממצאי הערכאה הדיונית. ההוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית נותרו על כנן, ולא נוסף חיוב בערכאת הערעור. יובהר כי דחייה לפי תקנה 148(ב) אינה דחייה על הסף ואינה מייתרת בחינה; היא מייתרת כתיבה חוזרת של הנמקה קיימת. בנסיבות שנדונו, ההיבט המשפטי-מהותי של העסקה לא נדון כלל בערכאת הערעור. ## פרטי פסק הדין - **ערכאה:** בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (ולצדו שורת החלטות שופט יחיד והחלטות רשמות). - **מספר ההליך:** ע"א 3919/22 (ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 60650-01-19 מיום 10.5.2022, שניתן על-ידי כבוד השופט מ' רניאל). - **תאריכים:** הדיון — 14.6.2023; פסק הדין — 15.6.2023. המסמך שלפנינו כולל החלטות ביניים והחלטות לאחר פסק הדין מיום 9.6.2022 ועד 21.8.2023. - **מותב:** השופטות ד' ברק-ארז וג' כנפי-שטייניץ והשופט ח' כבוב. החלטות הביניים ולאחר פסק הדין — השופט ע' גרוסקופף; החלטות דיוניות — הרשמות שרית עבדיאן, ליאור משאלי שלומאי וקרן אזולאי. יצוין כי בנוסח שלפנינו חתומים שלושת חברי המותב בלא ייחוס חיבור פסק הדין למי מהם. - **תוצאה:** "סוף דבר: הערעור נדחה ללא צו להוצאות" (פסק הדין מיום 15.6.2023). ## השאלה המשפטית האם קמה עילה להתערבות ערכאת הערעור בפסק דין שקיבל תביעה לסעד הצהרתי לרישום זכויות מכוח הסכם מתנה וייפוי כוח בלתי חוזר, כאשר התקיפה מכוונת בעיקרה נגד ממצאי עובדה ומהימנות שביססו את האותנטיות והתוקף של ייפוי הכוח — או שמא מוצדק לדחות את הערעור תוך אימוץ פסק הדין לפי תקנה 148(ב). ## הרקע העובדתי לפי הנטען בתביעה, ביום 15.11.1982 נערך הסכם מתנה שבו העביר המנוח מוחסן מחמוד סעאידה לבנו עואד, ללא תמורה, את זכויותיו במגרשים באום אל ג'נם — שניתנו לו מרשות הפיתוח כנגד הפקעת זכויותיו במקרקעין אחרים — הידועים כיום כגוש 17124, חלקות 72, 76, 92, 93, 94, 95 ו-100. מימוש ההסכם אמור היה להתבצע באמצעות ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר שנתן המנוח לבנו, כדי שהאחרון יסדיר את רישום הבעלות הן מול רשות הפיתוח והן על פי הסכם המתנה. ביום 16.6.1983 חתם הבן עואד, מכוח ייפוי הכוח, על הסכם החליפין מול רשות הפיתוח, ובהמשך תפס חזקה במגרשים והחל לבנות עליהם בתי מגורים. ביום 28.12.1994 העביר עואד במתנה את חלקה 100 לאלמנת אחיו עבד. ביום 6.3.1997 נפטר עואד והוריש את זכויותיו ביתר המגרשים לילדיו. הליכי הסדרה מצד רשות הפיתוח עיכבו את הרישום שנים רבות, ובינתיים הלכו לעולמם הן המנוח והן הבן עבד. בשנת 2018 הוגשה תביעה בבית המשפט המחוזי בנצרת נגד רשות הפיתוח ורשם המקרקעין, ובעקבותיה ניתן פסק דין הצהרתי המכיר בזכויות המנוח במגרשים (ת"א 28276-08-18 מיום 16.12.2018). על רקע זה הוגשה בשנת 2019 התביעה דנן לרישום זכויות יורשי עואד. ביום 18.1.2021 נמחקה רשות מקרקעי ישראל מהתביעה בהיעדר יריבות. ביום 10.5.2022 התקבלה התביעה, נפסקו הוצאות בסך 117,000 ש"ח, ורישום חלקה 100 הותנה בכך שלא תוגש תביעה נוספת עד 14.7.2022. בעקבות פסק הדין נפתח הליך הוצאה לפועל לגביית ההוצאות (תיק הוצל"פ מס' 514828-06-22). בערכאת הערעור ניתן צו ארעי ביום 9.6.2022; ביום 20.6.2022 עוכבו תשלום ההוצאות והליך ההוצאה לפועל; ביום 4.7.2022 הוצע לצדדים הסדר ביניים שלא התקבל במלואו; וביום 8.8.2022 ניתן עיכוב ביצוע חלקי. בשם המערערים הופיע עו"ד האשם סעאידה, ששמו זהה לשמו של המערער 8. ## טענות הצדדים פסק הדין עצמו, מפאת תמציתו, אינו פורש את טענות הצדדים; אלה מתועדות בעיקרן בהחלטת עיכוב הביצוע מיום 8.8.2022 ובתיאור ההליך קמא שבה. ### טענות המערערים (יורשי הבן עבד) בערכאה הדיונית התנגדו המערערים בתוקף לסעד ההצהרתי וביקשו להצהיר על בטלות הסכם המתנה וייפוי הכוח הבלתי חוזר "משלל סיבות", וכפועל יוצא לחלק את הזכויות לפי צו הירושה של המנוח — למעט חלקה 100, שאותה ביקשו להותיר בידיהם "מכוח החזקתו של הבן עבד ומשפחתו בחלקה לאורך שנים (ולא מכוח הסכם המתנה מיום 28.12.1994)". בערעור טענו כי סיכוייו טובים "בשל שגיאות רבות שנפלו בפסק דינו של בית משפט קמא", כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם משום שביצוע פסק הדין משמעו פינויים ממגורים ארוכי שנים, וכי קיים חשש לבנייה ולהעברת זכויות לצדדים שלישיים. בנוסף נטען "כי סכום ההוצאות שהושת עליהם הוא חריג ביותר, כי הוא נפסק ללא כל הנמקה, וכי אינו לוקח בחשבון את התנהלותם של המשיבים לאורך ההליך". חולשת המערך הזה כפולה: מבנית — עמדתם ביחס לחלקה 100 מנתקת עצמה במפורש מהסכם המתנה משנת 1994, שמקורו באותו ייפוי כוח שאת בטלותו ביקשו להצהיר, כך שהתקיפה הגורפת אינה עולה בקנה אחד עם הסעד שביקשו לעצמם; ודיונית — "שגיאות רבות" בממצאים אינה עילת התערבות אלא הזמנה לדיון עובדתי מחודש. ### טענות המשיבים (יורשי הבן עואד) המשיבים גרסו כי "בית משפט קמא הוציא מידו פסק דין מנומק ומפורט, אשר מתייחס לכלל טענות המבקשים ודוחה אותן אחת ולאחת", וכי משקביעותיו מבוססות על ממצאי עובדה ומהימנות — "סיכויי הערעור הם אפסיים". במישור מאזן הנוחות עמדו על כך ששישה מתוך שבעת המגרשים מוחזקים על ידם מזה עשרות שנים, והצהירו כי הרישום שייעשה על שמם "יישמר עד להכרעה סופית בערעור הנ"ל או עד להחלטה אחרת" (סעיף 27 לתגובתם), וכן כי "אין להם כל כוונה לנקוט בהליכי פינוי של המערערים מחלקה 100 בגוש 17124 שעליה ממוקם בית מגורים" (סעיף 35 לתגובה). חולשת עמדתם התגלתה בשני מישורים: ההצהרות עצמן סיפקו את התשתית להותרת המגרשים תחת צו איסור דיספוזיציה, ולאחר פסק הדין נדחתה דרישתם לממש ערובה בסך 50,000 ש"ח שכלל לא הוטלה. ## ההכרעה הערעור נדחה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה אומץ מכוח תקנה 148(ב), והטענה נגד פסיקת ההוצאות בסך 117,000 ש"ח נדחתה אף היא; בערכאת הערעור לא נעשה צו להוצאות. עיכוב הביצוע מיום 8.8.2022 בוטל, ובפסיקתא מיום 9.7.2023 בוטלו גם צו איסור הדיספוזיציה מאותו יום והצו הארעי מיום 9.6.2022. בהחלטה מיום 26.6.2023 הורתה המזכירות להעביר את מלוא הסכום שהופקד בקופת בית המשפט לחשבון המשיבים 8-1; נדחתה בקשת המערערים להותיר את צו איסור הדיספוזיציה על כנו עד להכרעה בבקשה לדיון נוסף; ונדחתה בקשת המשיבים לממש ערובה בסך 50,000 ש"ח. לאחר מכן נדחו בקשת המערערים ל"הבהרת" ההחלטה (28.6.2023), בקשתם להעברת ההפקדות לתיק ההוצאה לפועל — בשים לב לעמדת המשיבים ותוך שמירת טענות הצדדים — ובקשה נוספת מיום 10.7.2023. המשיבה 32 נמחקה מההליך. השבת מלוא כספי הערובה למערערים לא התאפשרה נוכח עיקולים שהוטלו. ## הנמקת בית המשפט **שלב ראשון — מיסגור המחלוקת.** פסק הדין נפתח בקביעה כי "ביסוד הערעור שבפנינו מונח סכסוך משפחתי קשה – על רקע מחלוקת שעניינה תוקפה של עסקת מתנה שנעשתה על-פי ייפוי כוח בלתי חוזר שעליו נחזה כחתום המנוח מוחסן מחמוד סעאידה, סב המשפחה". בחירת הפועל "נחזה" אינה מקרית: היא מאותתת כי עצם החתימה הייתה שנויה במחלוקת, ומכאן שליבת ההליך היא ראייתית — אימות מסמך בן עשרות שנים — ולא פרשנית. **שלב שני — מיפוי החזית.** בית המשפט עמד על כך ש"הצדדים הנצים הם בעיקרו של דבר יורשיו של עואד מצד אחד ויורשיו של מוחסן מצד אחר", והוסיף כי "דומה שאין טענה שלא הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. יורשי מוחסן טענו כנגד האותנטיות והתוקף של ייפוי הכוח וטענותיהם נדחו בעיקרו של דבר". אמירה זו ממלאת תפקיד הנמקתי ולא תיאורי: כאשר חזית המחלוקת גורפת וכל טענותיה נדחו בערכאה שהתרשמה מן העדים, עצם היקפו של הערעור אינו מעצים אותו אלא מלמד על אופיו. **שלב שלישי — איכות ההכרעה קמא כתנאי סף.** "בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בפסק דין מנומק המושתת על ממצאי עובדה מפורטים." זהו התנאי המאפשר אימוץ: תקנה 148(ב) אינה פוטרת את מערכת השיפוט מהנמקה אלא מונעת את שכפולה, ולכן היא מותנית בקיומה של הנמקה מפורטת בערכאה הראשונה. בהחלטת עיכוב הביצוע כבר נרשם כי "בית המשפט המחוזי מצא כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר נעשה כדין, וכי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח שנפל פגם כלשהו המצדיק את ביטולו" — היינו, ההכרעה קמא נוסחה כהכרעה בנטל, לא כפרשנות של דין. **שלב רביעי — התשתית הדיונית שקדמה לאימוץ.** ההפעלה נעשתה במפורש "לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בפירוט ואף קראנו את מכלול החומרים הרלוונטיים". בכך נשמר ההבדל בין דחייה על הסף לבין דחייה בהנמקה מאומצת: קדם לה דיון שנקבע ליום 14.6.2023, ולפניו הוגשה תשובה בכתב לפי החלטת הרשמת מיום 23.8.2022 שנשענה על תקנה 138(א)(2) ותקנות 140(א)(1) ו-140(א)(2). **שלב חמישי — המבחן המהותי.** "הערעור היה עובדתי בהיבטים מרכזיים שלו, ולא השתכנענו כי יש עילה להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית." מן הניסוח ניתן לחלץ, לדעתנו, שני רכיבים מצטברים — סיווג (מרכז הכובד של הערעור) ותוצאה (היעדר עילת התערבות) — ולצדם דיוק חשוב: "בהיבטים מרכזיים שלו" ולא "כולו". קיומם של נדבכים משפטיים בערעור אינו חוסם כשלעצמו את תקנה 148(ב), כל עוד מרכז הכובד עובדתי. **שלב שישי — רכיב ההוצאות, בהנמקה עצמאית.** "אף לא ראינו לקבל את הטענה כנגד פסיקת ההוצאות בבית המשפט המחוזי, בשים לב להשקעה בהליך ולשווי הזכויות שעליהן נסבה המחלוקת." שני שיקולים מנויים כאן במפורש — היקף ההשקעה ושווי הזכויות — והם נבחנו לגופם ולא אומצו. **שלב שביעי — הוצאות הערעור.** "עם זאת, במכלול הנסיבות ובשים לב להיקף ההוצאות שנפסקו, איננו עושים צו להוצאות בערכאתנו." חיוב ההוצאות קמא, שנמצא מוצדק, שימש עצמו טעם להימנע מהוספת חיוב. **שלב שמיני — התוצאה הנגזרת.** "בשים לב לתוצאה שהגענו אליה עיכוב הביצוע מיום 8.8.2022 – מבוטל." ההגנה הזמנית פקעה עם היעלמות בסיסה. **שלב תשיעי — הנמקת הביניים כרקע.** ההנמקה התמציתית של פסק הדין נשענת על תשתית שנפרשה קודם לכן: בהחלטה מיום 8.8.2022 נקבע כי "נקודת המוצא לענייננו היא כי פסק דין יש לבצע עם נתינתו", וכי הסטייה מכלל זה מותנית בשני תנאים "המקיימים ביניהם יחס של מקבילית כוחות – סיכויי הערעור מזה, ומאזן הנוחות מזה" (ע"א 5432/16 סמואל; ע"א 4790/19 דעיבס). באשר לסיכויים נאמר, "ומבלי לטעת מסמרות בעניין", כי חלק ניכר מן הערעור מופנה נגד קביעות עובדתיות המבוססות על מארג הראיות ועל התרשמות ישירה מן העדים, ולכן "ניצבים המבקשים בפני משוכה גבוהה" (ע"א 3601/96 בראשי; ע"א 10225/02 פרץ). זו בדיוק המשוכה שלא נעברה בפסק הדין. **שלב עשירי — לאחר פסק הדין.** בהחלטה מיום 26.6.2023 נדחתה הבקשה להותיר את צו איסור הדיספוזיציה עד להכרעה בבקשה לדיון נוסף, בנימוק ש"כלל ידוע הוא שעצם הגשת ערעור אינו מצדיק את עיכוב ההחלטה עליה מערערים, וכלל זה נכון על אחת כמה וכמה ביחס לבקשה לקיים דיון נוסף, לא כל שכן כאשר הוא טרם הוגש". בצד זאת נדחתה דרישת המשיבים לערובה, משום ש"בהעדר הוראה על הפקדת ערובה, ממילא אין אפשרות להיענות לבקשת המשיבים לממשה" (באותה החלטה נרשם, ככל הנראה מפליטת קולמוס, כי ההחלטה האופרטיבית ניתנה "ביום 8.8.2023", בעוד שהיא מיום 8.8.2022). ## המסגרת הנורמטיבית **תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.** זהו מקור הסמכות שעליו נשענת התוצאה. פסק הדין אינו מצטט את לשון התקנה אלא מפנה אליה כמקור סמכות לדחיית ערעור תוך אימוץ הכרעת הערכאה הדיונית בלא פריסת הנמקה עצמאית מלאה. יישומה כאן נעשה לאחר טיעון מלא ועיון בחומרים, ובהתקיים קביעה מפורשת כי פסק הדין קמא מנומק ומושתת על ממצאי עובדה מפורטים. יובהר כי התקנה לא הופעלה באופן גורף: רכיב ההוצאות נבחן לגופו בנימוק עצמאי. **תקנה 145(א) לאותן תקנות.** כפי שנוסח בהחלטה מיום 8.8.2022, הכלל הוא שפסק דין מבוצע עם נתינתו, ושהגשת ערעור כשלעצמה אינה מונעת מן הזוכה להוציאו לפועל. יישומו כאן היה חלקי בשני מובנים: הותר למשיבים להסדיר רישום בשישה מגרשים שבחזקתם, אך נאסרה העברת זכויות לצדדים שלישיים בכלל המגרשים; ותשלום ההוצאות עוכב כנגד הפקדת מלוא הסכום בקופת בית המשפט העליון בתוך 30 יום, כשאי-הפקדה במועד תחזיר את הליכי ההוצאה לפועל אוטומטית. **סעיף 130 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.** הצו האוסר דיספוזיציה לא נותר במישור היחסים הדיוני אלא הועתק אל המרשם: נקבע כי תירשם הערה מכוחו. ההשלכה המעשית נחשפה בסיום — משבוטל הצו, נדרשה מחיקת ההערה, ונקבע כי אם יתעורר קושי במימוש המחיקה יהיו המשיבים רשאים לבקש פסיקתה. **תקנה 14 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984.** ההחלטה מיום 28.6.2023 עשתה בה שימוש כהנמקה נוספת לדחייה: משהוגשה בקשה לדיון נוסף ומתבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין בערעור, הסמכות נתונה לנשיא בית המשפט העליון. זו הנמקת סמכות ולא הנמקה לגוף העניין, והיא נוספה לנימוק הראשון — שהבקשה לא הייתה בקשת הבהרה אלא בקשה לעיון מחדש, שבה "המערערים לא הציגו כל שינוי רלוונטי בנסיבות שעשוי להצדיק את הפיכת ההחלטה". **דיני הערובה בערעור.** בהחלטת הרשמת מיום 16.7.2023 נדונה תכליתה של הערובה שהופקדה: היא נועדה להבטיח את ההוצאות הנפסקות בערכאת הערעור, ולא את החוב הפסוק (ע"א 8535/14 עמוס נ' עזבון המנוח אברהם טכמן; רע"א 7852/17 עבודי נ' עיריית תל אביב-יפו). **מה שאינו במסגרת.** פסק הדין אינו עוסק בסיווג המהותי של העסקה. השאלה אם מדובר במתנה שהושלמה או בהתחייבות לתת מתנה, ושאלת מעמדו של ייפוי כוח בלתי חוזר ככלי מימוש, לא נדונו בערכאת הערעור. הנתונים המתועדים — חתימה על הסכם החליפין בשנת 1983 מכוח ייפוי הכוח, תפיסת חזקה ובנייה — הם נתונים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית, ולא סיווג משפטי שנעשה בעליון. ## ההלכה והיקפה תחולת הקביעה מוגבלת למקרה שבו מתקיימים במצטבר שלושה נתונים שעלו במפורש בפסק הדין: הנמקה מפורטת בערכאה קמא, מרכז כובד עובדתי בערעור, והיעדר שכנוע בקיומה של עילת התערבות לאחר שמיעת טיעון ועיון בחומר. היא אינה משתרעת על ערעור שמרכז כובדו משפטי, ואינה מלמדת דבר על משקלן של טענות מהותיות שלא נדונו. בכל הנוגע להוצאות, היקף הקביעה צר עוד יותר: אי-התערבות בסכום שנפסק נעשתה בשים לב לשני שיקולים קונקרטיים — השקעה בהליך ושווי הזכויות — ולא כקביעה בדבר סבירותם של סכומי הוצאות בכלל. - **מה מחייב:** בנסיבות שבהן פסק הדין קמא מנומק ומושתת על ממצאי עובדה מפורטים, והערעור עובדתי בהיבטיו המרכזיים, אין עילה להתערב, וניתן לדחות את הערעור תוך אימוץ ההכרעה לפי תקנה 148(ב); הוצאות שנפסקו קמא לא יבוטלו כשהן משקפות את ההשקעה בהליך ואת שווי הזכויות שבמחלוקת. - **אמרת אגב:** הפסקה החותמת בדבר "הכאב המשפחתי שנמצא ברקעו של ההליך", והתקווה שהצדדים "ישכילו להתגבר עליו"; וכן ההערה שלאחר פסק הדין — שנפתחה במילה "אעיר" — שלפיה בהינתן האימוץ לפי תקנה 148(ב) "נראה שסיכוייה של בקשה לקיום דיון נוסף יהיו קלושים". - **מה נותר פתוח:** הסיווג המהותי של עסקת המתנה וייפוי הכוח לא הוכרע בערכאת הערעור ואינו נדון בה כלל; כן נותרה פתוחה משמעות העברת הכספים למשיבים לעניין הליכי ההוצאה לפועל — נקבע במפורש כי "טענות הצדדים בעניין המשמעות של העברת הכספים למשיבים לעניין הליכי ההוצאה לפועל שמורות להם". - **ביחס למצב שקדם:** עד כה נבחנה שאלת ההתערבות בממצאי מהימנות לפי אמות המידה המצמצמות שהותוו בע"א 3601/96 בראשי ובע"א 10225/02 פרץ, ועיכוב ביצוע נבחן לפי מקבילית הכוחות שבע"א 5432/16 סמואל ובע"א 4790/19 דעיבס. פסק הדין **אינו מחדש**: הוא מיישם דין קיים. תרומת הניתוח היא במיפוי מחזור החיים המלא של תיק 148(ב) — מהצו הארעי ועד ההחלטה על כספי הערובה — ובחשיפת המשקל שהתווית הדיונית צוברת בשלבים שלאחר פסק הדין. ## היחס לפסיקה קודמת ראשית, ביחס לאסמכתאות שבפסק הדין עצמו ובהחלטותיו הנלוות: המהלך כולו הוא **המשך** מובהק. ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998), וע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ (15.1.2004), הובאו בהחלטת עיכוב הביצוע כמקור לכלל בדבר היקף ההתערבות המצומצם של ערכאת הערעור בקביעות המבוססות על מארג הראיות ועל התרשמות ישירה מן העדים; ע"א 5432/16 סמואל נ' אליהו וע"א 4790/19 דעיבס הובאו למבנה מקבילית הכוחות; ובש"א 8898/08 פלוני נ' פלונית הובא לכלל שלפיו עצם הגשת הליך תקיפה אינו מצדיק עיכוב. שלוש החלטות הדיון הנוסף שאוזכרו — דנ"א 8405/18 עזבון ראזק, דנ"א 2140/21 עטאללה ודנ"א 3876/21 הוך — שימשו אך ורק לתמיכה בהערכה כי סיכויי דיון נוסף בעקבות אימוץ לפי תקנה 148(ב) קלושים. שנית, ביחס לפסיקה מן המאגר, ההשוואה מאירה דווקא את **גבולות** השימוש בתקנה 148(ב). בע"א 1479/18 דדוש נ' סלס נדונה מחלוקת קניינית שבה, כתיאורו של בית המשפט, "עתה שניים אוחזין בדירה. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", ובתווך "מעשי זיוף ומרמה מצד עורך הדין שפעל לגביית החוב ולמכירת הדירה". לכאורה יש דמיון: בשני המקרים נטענה פגיעה באותנטיות של מסמכים שעליהם נשען רישום. ההבחנה מהותית — שם עמדה על הפרק התנגשות בין בעלים מקורי לבין רוכשים בהליכי הוצאה לפועל, כלומר שאלה נורמטיבית של הכרעה בין זכויות מתחרות, ולכן הערעור טופל בפסק דין מלא ומנומק; כאן, לעומת זאת, לא הייתה התנגשות בין זכויות מתחרות של צדדים חיצוניים אלא שאלה ראייתית אחת — האם ייפוי הכוח אותנטי ותקף — שההכרעה בה נעשתה בהתרשמות מעדים. משמע: אין די בכך שהמחלוקת נוגעת לזיוף נטען כדי להוציאה מתחולת תקנה 148(ב); המבחן הוא אופי השאלה שנותרה פתוחה בערעור. באותו קו, רע"א 8694/20 דוויק נ' זרביב הוגדרה על ידי השופטת ברק-ארז — שישבה גם בהליך דנן — כ"חוליה נוספת בהתדיינות ארוכת שנים" בעניין זכויות בנכסים בירושלים, ואף היא זכתה לפסק דין מנומק. ההשוואה שוללת הנחה מקובלת: לא ותק הסכסוך, לא מספר בעלי הדין ולא עוצמתו הרגשית הם שמכריעים את אופן הטיפול בערעור, אלא מרכז הכובד המשפטי. גם ע"א 887/19 מלכה שמול נ' שירותי בריאות כללית — ערעור על דחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שנדון בפסק דין מלא במותב שכלל את השופט כבוב — מדגים את אותה נקודה מכיוון הפוך. רע"א 2401/21 ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ רלוונטית במישור אחר, והוא הדגשת ההבחנה בין שלב הביניים לבין ההכרעה: שם הונחה הצעת פשרה "מבלי לגרוע מטענות הצדדים, ומבלי לקבוע מסמרות כלשהן לגופן של מחלוקות". זהו בדיוק המהלך שנעשה כאן בהחלטה מיום 8.8.2022 — הערכת סיכויים "מבלי לטעת מסמרות בעניין" — ומכאן שהערכת הסיכויים בשלב הביניים אינה הכרעה, אף שבדיעבד התיישרה עם התוצאה. שתי החלטות נוספות מן המאגר — ע"א 3391/22 (הארכת מועד להגשת סיכומים) ודנ"א 6364/20 (הסדרי השלמת טיעון) — הן החלטות ניהול הליך ואינן נוגעות לסוגיה הנדונה. ## הערת העורך התופעה המעניינת בתיק זה אינה הדחייה אלא מה שאירע אחריה. ניתן לכנותה **אפקט ההיזון של תקנה 148(ב)**: תווית דיונית שכל תכליתה לחסוך כתיבה הופכת, בשלבים הבאים, לנתון בעל משקל מהותי. בהחלטה מיום 26.6.2023 נקבע כי "בהינתן הקביעה בפסק הדין בערעור כי יש לאמץ את פסק דינה של הערכאה קמא בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות, נראה שסיכוייה של בקשה לקיום דיון נוסף יהיו קלושים", ומכאן — שאין הצדקה להוסיף ולעכב את הביצוע. ההיסק תקף במישור המעשי, אך מבנהו ראוי לתשומת לב: קוצר ההנמקה משמש ראיה לכך שאין בפסק הדין הלכה המצדיקה דיון נוסף. זוהי אינה ראיה במובן הרגיל אלא נגזרת אנליטית — דיון נוסף מכוון להלכה, ופסק דין מאמץ אינו מנסח הלכה — ולכן המסקנה נכונה כמעט מניה וביה. הקושי הוא שהיא מייצרת מסלול שבו הצד שנדחה לפי תקנה 148(ב) מאבד לא רק את הערעור אלא גם את ההגנות הזמניות, וזאת מכוח אותה החלטה עצמה, בלי שנבחנה לגופה טענה מהותית כלשהי. מהלך שני, פחות גלוי, הוא ש**תקנה 148(ב) הופעלה כאן באופן חלקי**. אילו אומץ פסק הדין במלואו, לא היה צורך בנימוק כלשהו ביחס להוצאות. בפועל, כנגד הטענה שההוצאות "נפסק[ו] ללא כל הנמקה" השיב בית המשפט העליון בנימוק עצמאי — "בשים לב להשקעה בהליך ולשווי הזכויות שעליהן נסבה המחלוקת". התוצאה היא מצב דיוני מעניין: פסק דין המאמץ הנמקה קיימת מספק, ברכיב אחד, את ההנמקה שנטען כי חסרה למטה. מכאן עולה כי תקנה 148(ב) אינה מתג בינארי אלא כלי שניתן להפעילו על רכיב אחד של פסק הדין ולא על אחר, וכי רכיב ההוצאות — שאינו ממצא עובדתי אלא הפעלת שיקול דעת — מוצא עצמו באופן טבעי מחוץ ללוגיקת האימוץ. שלישית, ההנמקה מותירה פתוח פער הנוגע לסיווג המהותי. תיאור העסקה בהחלטות כולל מתנה משנת 1982, ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר שמכוחו נחתם הסכם החליפין בשנת 1983, תפיסת חזקה ובנייה — נתונים שכולם מצביעים על השלמה בחיי הנותן ולא על הוראה שתוקפה לאחר המוות. השאלה אם הכלי היה מתנה שהושלמה, התחייבות לתת מתנה, או שילוב שבו ייפוי הכוח הבלתי חוזר מהווה מנגנון ביצוע גרידא — אינה נדונה. משנדחה הערעור באימוץ, הסיווג הזה נותר קבוע בערכאה הדיונית ואינו ניתן לציטוט כהלכה. זו עלותה השקטה של תקנה 148(ב): בתיקים שבהם השאלה העובדתית והשאלה הדוקטרינרית שזורות, הכרעה מאומצת מותירה את השנייה בלא תיעוד נורמטיבי. ## השלכות משפטיות **בניסוח כתב הערעור.** מרכז הכובד הוא הנתון הקובע. ערעור שטענתו המרכזית היא "שגיאות רבות שנפלו בפסק דינו של בית משפט קמא" מסווג כעובדתי, ומזמין את מסלול תקנה 148(ב) על תוצאותיו הנלוות. מי שמבקש להימנע מכך נדרש לבודד שאלה משפטית שאינה תלוית מהימנות — למשל שאלת תוקפו המשפטי של מסמך שעובדותיו אינן שנויות במחלוקת — ולהציבה בראש, תוך צמצום מודע של חזית התקיפה העובדתית. חזית גורפת אינה מחזקת; היא ממסגרת. **בעקיבות פנימית של הסעדים.** תקיפה גורפת של תוקף מסמך, בצד בקשה לשמר זכות שמקורה באותו מסמך — כאן: הבקשה להותיר את חלקה 100 בידי המערערים, אך "מכוח החזקתו של הבן עבד ומשפחתו בחלקה לאורך שנים" ולא מכוח הסכם המתנה — מחייבת נימוק חלופי מפורש ומבוסס, שאם לא כן היא נקראת כהודאה בקושי. **בהליך הזמני.** הצהרות מפורשות של בעל הדין שכנגד עשויות להחליף סעד זמני, ובכך לצמצם אותו. כאן, ההצהרות שבסעיפים 27 ו-35 לתגובה הן שהפכו את עיכוב הביצוע לחלקי. מי שמבקש עיכוב מלא נדרש להראות מדוע הצהרה אינה מספקת — למשל בשל אפשרות של פעולות שאינן העברת זכויות, כגון בנייה או שינוי ייעוד, שהצו אינו חוסם. **בערובות ובכספים שהופקדו.** הצעה להפקדת ערובה שלא התקבלה אינה יוצרת זכות: בהיעדר הוראה אופרטיבית אין מה לממש. צד המבקש להבטיח את נזקיו נדרש לעתור להוראה מפורשת ולא להסתמך על הצעת הסדר. במקביל, יש להפריד בין ערובה שנועדה להבטיח את הוצאות ההליך בערכאת הערעור לבין הפקדה שנועדה להבטיח חיוב כספי פסוק — הראשונה אינה מיועדת לפירעון החוב. כן יש לתת את הדעת לכך שהפקדה בקופת בית המשפט אינה מועברת אוטומטית לתיק ההוצאה לפועל, ושעיקולים על המפקיד עשויים למנוע השבה מלאה. **בשימור התשתית הראייתית.** בסכסוכים על מסמכים בני עשרות שנים — ייפוי כוח נוטריוני, הסכם חליפין מול רשות הפיתוח, ראיות לחזקה ולבנייה — ההכרעה נקבעת בערכאה הדיונית ונעולה שם. ההשקעה הראייתית צריכה להתמצות במלואה בשלב הראשון: תיק הנוטריון, מסמכי ההסדרה, ראיות חיצוניות לביצוע מכוח ייפוי הכוח ולהתנהגות הצדדים לאורך השנים. הקורא המבקש להעמיק בצד המעשי של הסוגיה ימצא ניתוח מפורט ב[מתנה וייפוי כוח בלתי חוזר: בטול מתנה שלצידה ייפוי כוח בלתי חוזר](https://www.the-lawyer.co.il/מתנה-וייפוי-כוח-בלתי-חוזר/). על ההליך המעשי בסוגיה זו ראו [בית המשפט המחוזי שינה צוואה](https://www.the-lawyer.co.il/בית-המשפט-המחוזי-שינה-הוראות-צוואה/). לעיון מעמיק ראו את [הפרק "ביטול התחייבות ומתנת מקרקעין" מספרו של ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/books/ביטול-התחייבות-ומתנת-מקרקעין/). ## מאמרים קשורים - [האם התחייבות להעביר משק "שעה אחת לפני פטירתי" בטלה לפי סעיף 8 לחוק הירושה?](/academic/one-hour-before-death-transfer-invalidity) - [האם לשכת רישום המקרקעין אחראית ברשלנות לרישום שנעשה על יסוד העתק מזויף של צו ירושה?](/academic/land-registry-office-liability-negligence-gatekeeper) - [האם ניתן לבסס בקשת פסלות על אמירות שאינן מתועדות בפרוטוקול הדיון?](/academic/hearing-protocol-evidentiary-basis-judge-disqualification) - [האם צוואה הדדית משנת 2002 שאושררה לאחר תיקון 12 כפופה לתנאי הביטול שבסעיף 8א?](/academic/revoking-mutual-wills-before-amendment-12)

שאלות ותשובות

מהי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי וכיצד היא יושמה בערעור זה?

תקנה 148(ב) מאפשרת לערכאת הערעור לדחות ערעור באמצעות אימוץ נימוקי פסק הדין קמא, מבלי לכתוב הנמקה חוזרת, וזאת לאחר שמיעת טיעון מלא וקריאת מכלול החומרים. בית המשפט העליון עשה בה שימוש מפורש בע"א 3919/22 ודחה את הערעור על סמך שלושה נתונים: פסק דין קמא היה מנומק ומבוסס על ממצאי עובדה מפורטים, הערעור היה עובדתי בהיבטים מרכזיים שלו, ולא הוצגה עילה להתערב בממצאי הערכאה הדיונית. יובהר כי דחייה זו אינה דחייה על הסף ואינה מייתרת בחינה, אלא מייתרת כתיבה חוזרת של הנמקה קיימת.

מה הייתה השאלה המשפטית שעמדה במוקד הערעור?

השאלה הייתה האם קמה עילה להתערבות ערכאת הערעור בפסק דין שקיבל תביעה לסעד הצהרתי לרישום זכויות מכוח הסכם מתנה וייפוי כוח בלתי חוזר, כאשר התקיפה מכוונת בעיקרה נגד ממצאי עובדה ומהימנות שביססו את האותנטיות והתוקף של ייפוי הכוח, או שמא מוצדק לדחות את הערעור תוך אימוץ פסק הדין לפי תקנה 148(ב).

מה היו טענות המערערים (יורשי הבן עבד) נגד פסק הדין קמא?

המערערים ביקשו להצהיר על בטלות הסכם המתנה וייפוי הכוח הבלתי חוזר 'משלל סיבות', וכפועל יוצא לחלק את הזכויות לפי צו הירושה של המנוח, למעט חלקה 100 שאותה ביקשו להותיר בידיהם מכוח החזקת הבן עבד ומשפחתו לאורך שנים ולא מכוח הסכם המתנה. בערעור טענו כי סיכוייו טובים בשל 'שגיאות רבות' שנפלו בפסק הדין קמא, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם בשל חשש לפינוי ממגורים ארוכי שנים, וכן כי סכום ההוצאות שהושת עליהם (117,000 ש"ח) הוא חריג וניתן ללא הנמקה.

מה הייתה התוצאה הסופית של הערעור וההשלכות על ההוצאות וההליכים הנלווים?

הערעור נדחה, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה אומץ מכוח תקנה 148(ב), ללא צו להוצאות בערכאת הערעור, כך שההוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית (117,000 ש"ח) נותרו על כנן. בעקבות פסק הדין בוטל עיכוב הביצוע מיום 8.8.2022, וכן בוטלו צו איסור הדיספוזיציה והצו הארעי מיום 9.6.2022. כמו כן, נדחתה בקשת המשיבים לממש ערובה בסך 50,000 ש"ח, ונדחו בקשות נוספות של המערערים, לרבות בקשה ל'הבהרת' ההחלטה.

אודות המחבר

רן מובשוביץ - עורך דין ומרצה לדיני ירושה