האם ניתן לבטל צוואה הדדית מלפני תיקון 12 כשבן הזוג השני אינו מבין את משמעות הביטול?

מאת: רן מובשוביץ, עורך דין ומרצה לדיני ירושה

קטגוריה: צוואה הדדית

עודכן: 25.10.2026

זמן קריאה: 18 דקות

מילת מפתח: צוואה הדדית

תקציר

המאמר בוחן האם צד לצוואה הדדית ישנה רשאי לחזור בו ממנה גם כאשר בן הזוג השני אינו מסוגל להבין את משמעות הביטול. נבחנת הלכת זמיר ויישומה על צוואות שנערכו לפני תיקון 12 לחוק הירושה.

תקציר מנהלים

  • ביהמ"ש העליון קבע כי צוואה הדדית מ-2002 נבחנת לפי הדין שקדם לתיקון 12, ולכן צד לה רשאי לחזור בו ממנה גם אם בן הזוג אינו מבין את משמעות הביטול.
  • נדחתה הטענה כי ביטול הצוואה ההדדית נגוע בחוסר תום לב חוזי, וכן נדחתה הקביעה שביטול צוואת האחד מפקיע אוטומטית את צוואת השני.
  • למרות הקביעה העקרונית, הדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה כדי שיכריע בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת שנטענה לגבי הצוואה המאוחרת.
  • ההלכה מוגבלת לצוואות שנערכו לפני כניסת תיקון 12 לתוקף ובתנאי שאין בצוואה הוראה המגבילה את שינויה.

תוכן המאמר

# האם ניתן לבטל צוואה הדדית מלפני תיקון 12 כשבן הזוג השני אינו מבין את משמעות הביטול? נערך על ידי [עו"ד ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/about-page/) ## תשובה קצרה כן. בבע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית (10.9.2024) קבע בית המשפט העליון כי צוואה הדדית שנערכה בשנת 2002 נבחנת לפי הדין שקדם לחוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005, וכי לפי דין זה צד לצוואה הדדית רשאי לחזור בו מצוואתו — גם כאשר בן הזוג השני נעדר את הכישורים הקוגניטיביים להבין את משמעות החזרה ולהגיב עליה בשינוי צוואתו שלו. בהתאם, נקבע כי המנוח לא היה מנוע מלבטל את הצוואה ההדדית ולערוך צוואה חדשה תחתיה, ונדחתה הן הגישה שלפיה הביטול נגוע בחוסר תום לב חוזי, הן ההנחה שביטול צוואת האחד מפקיע אוטומטית את צוואת השני. עם זאת, ההכרעה אינה מכשירה את הצוואה המאוחרת: משנמנעה הערכאה הדיונית מלהכריע בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת ביחס לעריכתה, הוחזר הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. התוצאה מוגבלת לצוואות שנערכו טרם כניסת תיקון מס' 12 לתוקף, ובהיעדר הוראה בצוואה המגבילה את שינויה. ## פרטי פסק הדין **הערכאה:** בית המשפט העליון בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. **מספר ההליך:** בע"מ 7884/23 (במקור שברשותנו מופיע בכותרת כ"7884-23"). **תאריך:** 10.9.2024. **המותב:** השופטים נ' סולברג, י' וילנר וא' שטיין; פסק הדין המרכזי מפי השופטת וילנר, השופט סולברג הצטרף ללא הסתייגות, והשופט שטיין הצטרף לתוצאה ולנימוקים "בכפוף לאמור להלן". **ההליכים שקדמו:** פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופטת א' שטיין) מיום 25.11.20 בת"ע 20063-12-13; ת"ע 20170-12-16; ת"ע 20437-12-16; ות"ע 20489-12-16; ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגנית הנשיאה ו' פלאוט והשופטים צ' ויצמן וי' מושקוביץ) בעמ"ש 39317-10-22 מיום 2.10.2023. **התוצאה:** רשות ערעור ניתנה, ההליך נדון כערעור, והערעור התקבל בחלקו — בקביעה העקרונית ובהחזרת הדיון לערכאה הדיונית. ## השאלה המשפטית האם מצווה שערך צוואה הדדית לפני כניסתו לתוקף של תיקון מס' 12 לחוק הירושה מנוע מלבטלה ולערוך צוואה חדשה תחתיה, כאשר בן הזוג השני מצוי במצב קוגניטיבי שאינו מאפשר לו להבין את משמעות הביטול ולהגיב עליו בשינוי צוואתו — והאם ניתן לבסס מניעות כזו על עקרון תום הלב החוזי. ## הרקע העובדתי למנוח י' ז"ל ולמנוחה נ' ז"ל נולדו ארבע בנות: מ', י' (המשיבה 2), ד' ו-ג' (המשיבה 1). המערער הוא נכדם של המנוחים ובנה של הבת מ'. ביום 21.7.2002 ערכו המנוחים צוואה הדדית, שבה הורישו את רכושם זה לזו, ולאחר מות שניהם — לשלוש מתוך ארבע בנותיהם, י', ד' ו-ג'. הצוואה לא הסתפקה בהשמטת הבת מ', אלא כללה הנמקה פוזיטיבית לה: המנוחים ציינו במפורש כי אינם מצווים לה חלק בעיזבון, שכן כבר קיבלה מהם בחייהם נכס ששוויו עולה על שווי חלקה של כל אחת משלוש הבנות הנותרות. מועד זה הוא נתון מכריע בתיק: הוא מקדים בכשלוש שנים את חקיקת תיקון מס' 12, שבמסגרתו נוסף לחוק הירושה סעיף 8א, כמפורט להלן. בשנת 2008 נפטרה הבת ד' מבלי שהותירה אחריה צאצאים. אירוע זה שינה את מצבת הזוכים הפוטנציאליים, ובהמשך אותה שנה קיימו המנוחים פגישת ייעוץ עם עורכת דין בקשר לצוואתם ההדדית. במסגרת ההתייעצות אישרו השניים כי האמור בצוואה מקובל עליהם, כי הצוואה מבטאת את רצונם, וכי אינם מבקשים לשנות בה מאומה. הטקסט שבידינו נקטע בתיאור מה שאירע בסמוך לאחר אותה פגישה, ואין לייחס למנוחים צעדים שאינם מתועדים בו. בשלב מאוחר יותר ערך המנוח צוואה נוספת, המשנה מן הצוואה ההדדית. במועד זה, כעולה מתיאור טענות המשיבות בפסק הדין, מצבה הקוגניטיבי של המנוחה לא איפשר לה להבין את משמעות ביטול הצוואה ולפעול בתגובה אליו — למשל בעריכת צוואה חדשה תחת הצוואה ההדדית. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המנוח היה מנוע מלשנות את הצוואה ההדדית, ונמנע מלהכריע בטענה נוספת שהעלתה המשיבה 2 — כפי שיפורט להלן. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המערער, והוסיף נדבך: הביטול נגוע בחוסר תום לב מכוח סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), גם בהיעדר הוראה בצוואה האוסרת שינוי. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור. ## טענות הצדדים ### המערער המערער חתר לקביעה כי לא הייתה קיימת מניעות מן המנוח לבטל את הצוואה ההדדית ולערוך צוואה חדשה תחתיה. השתתה של הטענה כפולה: במישור התחולה בזמן — כפי שיפורט להלן, אין להחיל על צוואת 2002 את מנגנוני הביטול שבסעיף 8א; ובמישור המהותי — לפי הדין שקדם לתיקון, ובפרט לפי בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601 (2007), עריכת צוואה הדדית אינה שוללת כשלעצמה את כוח השינוי של צד לה. חולשת העמדה אינה בתוכן הטיעון אלא בהיקפו: גם קבלתו המלאה אינה מכריעה את גורל הצוואה המאוחרת, שכן טענת ההשפעה הבלתי הוגנת ביחס לעריכתה כלל לא נדונה לגופה — ואכן, התוצאה שהושגה היא הצהרתית וביניימית, לא סופית. ### המשיבות המשיבות ביקשו לקיים את פסקי הדין של הערכאות קמא ולהבחין את עניינם מעניין זמיר. הטענה השנייה שהעלו — היחידה שתוכנה מפורט בטקסט שלפנינו — היא "כי בעניין זמיר, החזרה מהצוואה ההדדית נעשתה לאחר מותה של האישה, לעומת זאת, בענייננו, החזרה מהצוואה ההדדית נעשתה בחייה של האישה, תוך ביטול צוואתה שלה עוד בטרם קוימה" (פס' 53). ההבחנה נשענה על מצבה הקוגניטיבי של המנוחה: משלא יכלה להבין את הביטול, נשללה ממנה היכולת להגיב עליו בשינוי צוואתה שלה, וההדדיות קרסה באופן חד-צדדי. במישור הנורמטיבי נסמכו המשיבות על עקרון תום הלב החוזי, ובכלל זה על עמדת השופטת ארבל בעניין זמיר — שאותה ציטטה המשיבה 2 "בפסקה 39 לתשובתה לבקשת רשות הערעור" (פס' 44). כאן נחשפו שתי חולשות: ראשית, מקור ההסתמכות — אותה עמדה נותרה בעניין זמיר בדעת מיעוט, והוצגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בטעות כדברי השופטת נאור; שנית, הנחת היסוד של ההבחנה — שביטול צוואת המנוח מפקיע את צוואת המנוחה — אינה נגזרת מן הדין אלא מונחת בו. ## ההכרעה בקשת רשות הערעור התקבלה, ההליך נדון כאילו ניתנה רשות וערעור הוגש על פיה, והערעור התקבל. נקבע כי בחינת הצוואה ההדדית תיעשה לפי המצב המשפטי שהיה קיים ערב תיקון מס' 12, וכי המנוח לא היה מנוע מלבטל את צוואתו ההדדית ולערוך צוואה חדשה תחתיה. נדחתה הקביעה שלפיה מבטל צוואה הדדית בהיעדר הוראה מגבילה פעל בחוסר תום לב, ונדחתה הטענה שביטול צוואת המנוח מביא לביטול אוטומטי של צוואת המנוחה. חרף הקביעות העקרוניות, לא הורה בית המשפט על קיום הצוואה המאוחרת: הדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה כדי שיכריע בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת בנוגע לעשיית אותה צוואה. ההוצאות שנפסקו לחובת המערער בערכאות קמא בוטלו, ונקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו בערעור. השופט סולברג הסכים; השופט שטיין הסכים לתוצאה ולנימוקים, בכפוף להערות שהוסיף בעניין ההסתמכות. ## הנמקת בית המשפט **השער הדיוני.** בית המשפט פתח בכך שרשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק בהתקיים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או לשם מניעת עיוות דין (תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). את התקיימות התנאי ניסח בדיוק: "בענייננו מתעוררת שאלה עקרונית באשר לאפשרות של אחד מן הצדדים שערכו צוואה הדדית לחזור בו מצוואתו, בהינתן שבן זוגו מצוי במצב קוגניטיבי שלא מאפשר לו להבין את משמעות הדברים ולפעול לשינוי צוואתו שלו" (פס' 19). הגדרה זו ממקדת את ההליך לא בשאלת הכשרות של המנוחה לצוות — שאלה שלא נדונה — אלא ביכולתה להבין פעולה משפטית מסוימת ולהגיב לה. ההליך נדון כערעור מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקסד"א. **התחולה בזמן.** השלב השני הוא כרונולוגי-נורמטיבי: תיקון מס' 12 אינו חל על צוואות שנערכו טרם כניסתו לתוקף, ולפיכך נבחנת צוואת 2002 לפי הדין שקדם לו. מכאן שכל מנגנון הביטול המדורג שבסעיף 8א — הודעת ביטול בחיי השניים, הסתלקות לאחר פטירת אחד מהם — אינו רלוונטי, ועמו נשמט גם ה"מחיר" שקבע המחוקק לחזרה מצוואה הדדית. **נקודת המוצא הערכית.** לפני הדיון הדוקטרינרי הציב בית המשפט את מעמדה של הצוואה, בציטוט מע"א 7735/02 עיזבון אלבז נ' פז, פ"ד נח(3) 161: "הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון" (פס' 21). מכאן נגזרה התכלית — כיבוד מצוותו האחרונה של המת, הקשורה באוטונומיה של הפרט, בכבוד האדם ובזכותו החוקתית בקניינו (ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22; דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, פ"ד נט(6) 653). **הלכת זמיר ותחום ה"צריך עיון".** בית המשפט חילץ מעניין זמיר כלל ושארית. הכלל: "עריכת צוואה הדדית כשלעצמה איננה שוללת את כוחו של צד לשנות מצוואתו, בחייו של הצד השני ואף לאחר מותו, וזאת בהעדר ראיה לכוונה משותפת אחרת של הצדדים" (פס' 37). השארית: ההערה שהותירה השופטת נאור, שלפיה "יתכן שניתן – ולא אקבע מסמרות בכך – לקבוע כך בסיטואציה השלישית שתוארה, שבה, למרות הוראה בצוואה המשותפת האוסרת על שינוי הצוואה, ערך היורש שנותר בחיים צוואה המשנה מן הצוואה המשותפת". מן התיחום הזה נגזרה מסקנה בדרך השלילה: "מי שביטל צוואה הדדית, בהיעדר הוראה מגבילה כאמור, לא ייחשב חסר תום לב" (פס' 38). הנמקת פסק הדין מניחה אפוא כי הצוואה שלפנינו אינה כוללת הוראה מגבילה — שאם לא כן לא היה טעם בהתמקדות בקושי שבקביעה החלה "אף בהיעדר הוראה מגבילה". **הארכיטקטורה של חוק הירושה.** השלב הבא אינו הלכתי אלא מבני. בית המשפט הציב זה לצד זה את סעיפים 27 ו-28 לחוק, ואת סעיפים 36 ו-8(א), וקבע: "התפיסה המשתקפת בסעיפי החוק הללו, המבקשת לשמר באופן מוחלט את חופש הציווי של עורך הצוואה, עוברת כחוט השני גם ביתר סעיפי חוק הירושה" (פס' 40). משקלו של סעיף 8(א) בהקשר זה חורג מלשונו, שכן ממנו נגזרת המסקנה כי "חוק הירושה שולל כל התערבות חוזית בירושתו של אדם" — ועמה נשמט הבסיס להכרה באינטרס הסתמכות שמקורו בהסכמה. **מסננת סעיף 61.** על רקע זה פורקה הנמקת בית המשפט המחוזי לשני תנאים מצטברים שבסעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי): תחולת החוק מותנית בכך שאין בחוק אחר "הוראות מיוחדות לענין הנדון" (ס"ק (א)), והחלתו על פעולות משפטיות שאינן חוזה מותנית בהתאמה לעניין (ס"ק (ב)). שני התנאים נכשלו: חוק הירושה מורה במפורש כי זכות המצווה לבטל או לשנות את צוואתו עומדת לו בכל עת, ולכן "לא ניתן להחיל את דרישת תום הלב באופן שיביא להגבלת חופש הציווי בדיני הירושה" (פס' 45). בית המשפט הוסיף כי אין להשתמש בעקרון תום הלב החוזי כמעקף להוראותיו המפורשות של החוק. לצד זאת הצביע על כשל באסמכתה שעליה נשען בית המשפט המחוזי: הוא נסמך על דברי השופטת ארבל בעניין זמיר "תוך הצגתם בטעות כדברי השופטת נאור", שעה ש"שם היא אימצה את עמדתו של הנשיא ברק ונותרה בדעת מיעוט" (פס' 44). **קריסת טענת הפקיעה הנגררת.** ההבחנה שהציעו המשיבות נבחנה לא בשאלת מצבה של המנוחה אלא בהנחת היסוד שלה. בית המשפט קבע: "אם נאמר שביטול הצוואה על ידי המנוח מביא באופן אוטומטי לפקיעת צוואת המנוחה, נמצאנו קובעים, על כורחנו, כי תוקפה של צוואת המנוחה תלוי היה ברצונו של אדם אחר – מה שאינו אפשרי לפי סעיף 28(ב) לחוק" (פס' 53). משנשמטה ההנחה, נשמטה גם המסקנה: אין "חור" שיש למלאו בעזרת תום הלב, שכן צוואת המנוחה מוסיפה לעמוד בתוקפה גם לאחר שבן זוגה ביטל את שלו. גם כאן ניסח בית המשפט את הקביעה במידה: "נראה שתחת המצב המשפטי ערב תיקון מס' 12, יש קושי לקבוע כי ביטול צוואה הדדית על ידי אחד מהמצווים מביא לביטולה האוטומטי של צוואת המצווה השני", בהפניה לתמ"ש (משפחה י-ם) 50903-10-15 א"ג נ' שג"ג (2017) ולת"ע (מחוזי ת"א) 2150/74 נדבי נ' נדבי, תשל"ז(1) 309 (1976). **העצירה לפני הסוף.** לאחר שהמסקנה העקרונית נתגבשה, נמנע בית המשפט מלהורות על קיום הצוואה המאוחרת, משום ש"בית המשפט לענייני משפחה נמנע בפסק דינו מלהכריע בטענת המשיבה 2 בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוח בעת עריכת הצוואה המאוחרת" (פס' 55). חופש הציווי שהוכר אינו חסינות: הוא מסלק את עילת המניעות, ומותיר את עילת פגם הרצון פתוחה לבירור. ## המסגרת הנורמטיבית **חוק הירושה, התשכ"ה-1965.** סעיף 27(א) קובע כי התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה — אינה תופסת; וסעיף 27(ב), שאותו מצטט פסק הדין, מורה כי "הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה". סעיף 28(א) מורה כי "אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו", וסעיף 28(ב) כי "הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה". סעיף 36 מסדיר את ביטול הצוואה, ובלשון פסק הדין הוא מורה "ללא סייגים, שמצווה רשאי לבטל את צוואתו". סעיף 8(א) שולל תוקף מהסכם בדבר ירושתו של אדם ומוויתור על ירושה שנעשו בחייו. סעיף 8א, שנוסף בתיקון מס' 12, הוא ההסדר הסטטוטורי הראשון לצוואות הדדיות, וסעיף 8א(ב) קובע את התנאים לביטולן — הודעת ביטול לבן הזוג בחיי שניהם, והסתלקות מכל חלק בעיזבון לאחר מות אחד מהם. סעיף 30 לחוק, שאינו מצוטט בפסק הדין, הוא העוגן הסטטוטורי לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת שבגינה הוחזר התיק. **הפרשנות, להבדיל מן הלשון.** לשונם של הסעיפים אינה מזכירה אוטונומיה או קניין; אלה נגזרים פרשניים שהוסיפה הפסיקה. פסק הדין מנסח את התכלית כך: "התכלית העולה מהוראות חוק הירושה, היא השאיפה לכבד את רצון המצווה לאחר מותו – יהא רצונו אשר יהא" (פס' 46), ומעגן אותה בעניין אהרן ובעניין כלפה. הסיפה — "יהא רצונו אשר יהא" — היא שמסבירה מדוע שיקולי הגינות בין-אישית אינם משמשים מסנן לתוכן הציווי. ההנמקה נתמכת גם בדברי המלומד טדסקי שצוטטו בפסק הדין, שלפיהם חופש הדיספוזיציה נחוץ משום שבלעדיו קניין הפרט היה לקוי, ומשום שרק למוריש היכולת להכיר את נסיבותיו של כל מקרה ולהעריכן. **חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.** סעיף 39 מעגן את חובת תום הלב בקיום חיוב ובשימוש בזכות, וסעיף 61 מסדיר את תחולת החוק: ס"ק (א) מחיל אותו כשאין בחוק אחר "הוראות מיוחדות לענין הנדון", וס"ק (ב) מחילו על פעולות משפטיות שאינן חוזה "ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים". שני הסייגים אינם תוספת פרשנית אלא לשון החוק, וזו הסיבה שהמהלך שדחה את עמדת בית המשפט המחוזי הוא טקסטואלי בעיקרו. **היישום על העובדות.** ההחלה היא בשלושה מהלכים. ראשית, מועד עריכת הצוואה — 21.7.2002 — מוציא את סעיף 8א מן התמונה כליל, ומשיב את המקרה למשטר שבו ביטול צוואה הדדית אינו כרוך בהודעה או בהסתלקות. שנית, סעיפים 27(ב) ו-36 מספקים את ה"הוראה המיוחדת" שמפעילה את סייג סעיף 61(א), ולכן מצבה הקוגניטיבי של המנוחה — חמור ככל שיהיה — אינו יכול לשמש בסיס להגבלת כוחו של המנוח לצוות. שלישית, סעיף 28(ב) מופנה אל טענת הפקיעה הנגררת: מכיוון שתוקפה של צוואה אינו יכול להיות תלוי ברצון זולת המצווה, ביטול צוואת המנוח אינו מפקיע את צוואת המנוחה, וההדדיות אינה קורסת אלא נותרת חד-צדדית. ## ההלכה והיקפה התחולה תחומה בשלושה גבולות מצטברים: צוואה הדדית שנערכה טרם כניסת תיקון מס' 12 לתוקף; היעדר הוראה בצוואה המגבילה את שינויה או ביטולה; והיעדר ראיה לכוונה משותפת אחרת של הצדדים, כלשון התנאי שנקבע בעניין זמיר. חריג אפשרי אחד נותר בלתי מוכרע — המקרה שבו קיימת הוראה מגבילה מפורשת; ואף שפסק הדין מטיל ספק בכך שהוראה כזו יכולה להגביל את חופש הציווי, הוא אינו הופך את ה"צריך עיון" שהותיר עניין זמיר. כמו כן אין בהכרעה כדי להשליך על צוואות הדדיות מאוחרות, הכפופות למנגנון סעיף 8א. - **מה מחייב:** בצוואה הדדית שנערכה לפני תיקון מס' 12 ואינה כוללת הוראה מגבילה, רשאי צד לחזור בו מצוואתו גם כאשר בן הזוג השני נעדר את הכישורים הקוגניטיביים להבין את משמעות החזרה; ביטול כזה אינו מהווה חוסר תום לב, ואינו מפקיע את צוואת בן הזוג השני. - **אמרת אגב:** הדיון בפס' 39 ואילך, שנפתח בציון "ובחינת למעלה מן הצורך", שבו נקבע כי הקביעה המשתמעת מעניין זמיר — שהוראה מגבילה עשויה להגביל את חופש הציווי מכוח תום הלב — "אינה נקייה מספקות"; וכן הערות השופט שטיין בדבר אינטרס ההסתמכות והסעד הנגזר ממנו. - **מה נותר פתוח:** תוקפה המחייב של הוראה מפורשת בצוואה הדדית האוסרת שינוי; גורלה של הצוואה המאוחרת, התלוי בהכרעה בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת; והשאלה אם ניתן להעניק סעד הסתמכותי כספי מבלי לפגוע בתוקף הצוואה. - **ביחס למצב שקדם:** עד כה הוכרעה השאלה לפי עניין זמיר, שעסק בחזרה לאחר מות בן הזוג, ואילו הערכאות קמא סברו כי ניתן להרחיב את עילת חוסר תום הלב גם להיעדר הוראה מגבילה. פסק הדין אינו מחדש את הכלל, אך מחיל אותו על תצורה שלא נדונה — חזרה בחיי בן הזוג שאינו מסוגל להגיב — וסוגר את ההרחבה שביקשו הערכאות קמא, בהנמקה טקסטואלית מסעיף 61 לחוק החוזים ומסעיף 28(ב) לחוק הירושה. ## היחס לפסיקה קודמת ביחס לעניין זמיר (בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601 (2007)) זהו **המשך והרחבת יישום**, לא חידוש: הכלל צוטט כלשונו, וההרחבה היא בכיוון הפוך מזה שביקשו המשיבות — אם הכוח לשנות עומד לצד אף לאחר מות בן זוגו, קל להסיק כי הוא עומד לו בחייו, והנסיבה שבן הזוג אינו מסוגל להגיב אינה מוסיפה עילת מניעות שאין לה עוגן בחוק. ביחס לע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703 (1999), שאליו הפנו הן בית המשפט המחוזי הן השופט שטיין, זהו **צמצום**: העמדה שהתבססה על חוסר תום לב של היורש שנותר בחיים נדחתה כבסיס להגבלת חופש הציווי בהיעדר הוראה מגבילה, ובלבול בין דעת הרוב לדעת המיעוט בעניין זמיר אותר במפורש. עמ"ש 39317-10-22 הוא פסק הדין שבוטל בחלקו הנורמטיבי: הקביעה שלפיה המנוח היה מנוע מלשנות את הצוואה ההדדית נהפכה, ועמה בוטלו ההוצאות שנפסקו לחובת המערער. בע"מ 1857/24 מציג את **התמונה המשלימה**: שם דובר בצוואות הדדיות שכללו הוראה בדבר שמירת החירות לצוות, ונפסק — בהסתמך על מלמד ועל זמיר — כי "אין לקרוא לתוך צוואה הדדית הגבלה על חירותו של אחד מבני הזוג לבטל או לשנות את צוואתו אחרי מות בן זוגו". שם התוצאה נשענה על קיומה של הוראה מתירה; כאן נקבע כי אפילו בהיעדר הוראה כלשהי, ברירת המחדל היא חופש — כלומר, ההוראה המתירה אינה תנאי אלא ראיה מחזקת. בע"מ 9353-01-25 מדגים את **הדין המאוחר** שאינו חל על ענייננו: שם נקבע כי גם במשטר שלאחר התיקון, סעיף 8א(ג) מאפשר להתנות על מנגנון הביטול — "הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת" — וכי קיומה של הוראה המאפשרת לכל אחד מבני הזוג לשנות או לבטל את צוואתו בכל עת מחזירה את בני הזוג לחופש מלא. ההקבלה חושפת את המהפך שחולל התיקון: לפני 2005 החופש הוא ברירת המחדל וההגבלה טעונה הוראה; אחרי 2005 ההגבלה היא ברירת המחדל והחופש טעון הוראה. דנ"א 65554-01-25 ממחיש את ה**מחיר** שגובה המשטר החדש: שם ביקש בן הזוג שנותר בחיים לשנות את צוואתו ההדדית, ונדרש להסתלק הסתלקות כללית מחלקו בעיזבון בן זוגו לפי סעיף 8א(ב)(2)(א) — וממנה צמחה השאלה מה דינו של עיזבון בן הזוג הראשון. בענייננו לא נדרש מחיר כזה כלל, משום שהצוואה קדמה לתיקון; והשאלה המקבילה — מה עולה בגורל צוואת בן הזוג השני — נענתה לא באמצעות דיני ההסתלקות אלא באמצעות סעיף 28(ב). לבסוף, שני הליכים מאוחרים מלמדים על מעמדה של ההכרעה. בדנ"א 67314-09-24 התבקש דיון נוסף בפסק הדין "שבו נקבע כי המנוח לא היה מנוע מלבטל את צוואתו ההדדית, ולערוך תחתיה צוואה חדשה"; ובהחלטה מאוחרת (בע"מ 41786-05-26) נקבע כי "הלכת זמיר עומדת בעינה", בהפניה משולבת לעניין זמיר, לבע"מ 7884/23 פס' 37 ולהחלטה בדנ"א — צירוף שממנו עולה כי הקביעה נותרה על כנה, וכי פסקת 37 הפכה לציטוט הסמכותי של הכלל. ## הערת העורך המתח המעניין בפסק הדין אינו בין בית המשפט העליון לערכאות קמא, אלא בתוך המותב עצמו. השופט שטיין פותח ב"אני מסכים עם התוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת י' וילנר, ועם הנימוקים שהובילוה לתוצאה זו – בכפוף לאמור להלן", וממשיך בדוגמת ראובן ולאה, שבסופה הוא קובע כי שינוי הצוואה לאחר מות בת הזוג, בידי מי שנהנה מצוואתה, הוא "פעולה משפטית שלא בתום לב", וכי "בית המשפט יהא חייב לפסוק לטובתה של רעות, או לטובת עיזבונה של לאה, סעד שיתקן את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של לאה – זאת, מכוח האמור בסעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973". לכאורה זהו בדיוק הערוץ שפסק הדין העיקרי חסם. היישוב האפשרי היחיד הוא **הפרדת מסלולים**: הנמקת השופטת וילנר שוללת שימוש בתום הלב כעילה המגבילה את *הכוח לצוות* — כלומר כעילה לפסילת הצוואה המאוחרת; הערת השופט שטיין עוסקת בסעד *חיצוני לצוואה*, המוענק לניזוק מן ההסתמכות מבלי לגרוע מתוקף הצוואה. אבחנה זו אינה מנוסחת ככזו בטקסט שבידינו, וחוות דעתו של השופט שטיין נקטעת בו ("במקרה של"); ברם, בלעדיה ההצטרפות לנימוקים אינה מתיישבת עם תוכנה. ככל שההפרדה היא אכן הבסיס, היא בעלת ערך מעשי ניכר: היא מסמנת ערוץ תביעה שלא נסגר — תביעה כספית נגד עיזבון, להבדיל מהתנגדות לקיום צוואה. קושי שני נעוץ בהיקף ההישענות על סעיף 28(ב). לשונו מכוונת ל"הוראת צוואה" התולה את תוקפה ברצון זולת המצווה — כלומר לפגם פנימי במסמך. טענת המשיבות לא הייתה שהצוואה ההדדית כוללת הוראה כזו, אלא שמן ההדדיות נגזרת תלות משפטית בין שתי הצוואות. פסק הדין משיב לטענה דוקטרינרית בכלי טקסטואלי, והמעבר בין השניים נעשה בדרך של היסק מתכלית הסעיף ולא מלשונו. ראוי לציין כי בית המשפט עצמו שמר על מידה: תחילה נאמר כי התוצאה "אינו אפשרי לפי סעיף 28(ב)", ומיד לאחר מכן נרשם כי "יש קושי לקבוע" אותה. הירידה מרמת הוודאות הראשונה לשנייה, באותה פסקה, מלמדת שההנמקה כאן נסמכת על כיוון פרשני יותר מאשר על איסור מפורש. לכך נוסף תוצר לוואי מבני: משנותרת צוואת המנוחה בתוקף בעוד צוואת המנוח בוטלה, מתקבלת תצורה א-סימטרית — ההסדר ההדדי מוסיף לחול על נכסי בן הזוג שאינו מסוגל לשנות את צוואתו, ואינו חל על נכסי בן הזוג שחזר בו. התוצאה סבירה במשטר שלפני התיקון, שבו לא נקבע מנגנון איזון; היא גם מסבירה היטב מדוע נדרש המחוקק, בסעיף 8א(ב), להתנות את החופש בהסתלקות. ## השלכות משפטיות **בניסוח מסמכים.** עבור צוואות הדדיות שנערכו עד כניסת תיקון מס' 12 לתוקף, הניסוח הקיים הוא הנתון הקובע ואין לרפאו בדיעבד: בהיעדר הוראה מגבילה, החופש לחזור הוא ברירת המחדל, ושום נסיבה חיצונית — לרבות מצבו הקוגניטיבי של בן הזוג — אינה יוצרת מניעות. עבור צוואות מאוחרות, פסק הדין מחדד את חשיבות ההכרעה המודעת בין הסדר ברירת המחדל שבסעיף 8א(ב) לבין התניה עליו לפי סעיף 8א(ג), שכן בחירה זו היא שקובעת מי נושא בנטל הניסוח. **בבחירת ההליך ובמיקוד העילה.** מי שמבקש לתקוף צוואה מאוחרת שנערכה חלף צוואה הדדית מלפני 2005 אינו משיג דבר מטענת מניעות או מטענת חוסר תום לב, ועליו למקד את ההתנגדות בעילות שבחוק הירושה עצמו — בראשן השפעה בלתי הוגנת לפי סעיף 30, ולפי העניין אי-כשירות לצוות לפי סעיף 26 או מעורבות נהנה לפי סעיף 35. הבחנה זו אינה סמנטית: לכל עילה נטל ומבחנים משלה, וטענה שהוגדרה כמניעות אינה נבחנת במסלול של פגם ברצון. במקביל, הערת השופט שטיין מצביעה על אפשרות של מסלול כספי נפרד, שאינו תוקף את הצוואה. **בדיני הראיות ובניהול ההליך.** התשתית הראייתית המינימלית כוללת את נוסח הצוואה ההדדית המקורי ואת מועד עריכתה המדויק — שהוא כעת עובדת סף הקובעת את הדין החל — ואת בדיקת קיומה או היעדרה של הוראה המגבילה שינוי. ראיות על מצבו הקוגניטיבי של בן הזוג שלא חזר בו רלוונטיות אך ורק אם הן מכוונות לעילה עצמאית, ולא כבסיס למניעות. לבסוף, התיק ממחיש עלות דיונית ממשית של הכרעה חלקית: הימנעות הערכאה הדיונית מהכרעה בטענה חלופית שנטענה לפניה הולידה סבב נוסף והחזרה לאחר שלוש ערכאות, ומכאן האינטרס המעשי של בעל דין לעמוד על הכרעה בכל עילותיו כבר בערכאה הראשונה. הקורא המבקש להעמיק בצד המעשי של הסוגיה ימצא ניתוח מפורט ב[עריכת צוואה הדדית: איך עורכים צוואה הדדית](https://www.the-lawyer.co.il/עריכת-צוואה-הדדית-לפי-חוק-הירושה/). על ההליך המעשי בסוגיה זו ראו [התנגדות לצוואה הדדית](https://www.the-lawyer.co.il/התנגדות-לצוואה-הדדית/). לעיון מעמיק ראו את [הפרק "הסתמכות יורש על הבטחת המצווה" מספרו של ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/books/הסתמכות-יורש-על-הבטחת-המצווה/). ## מאמרים קשורים - [האם הפסדי הון לצרכי מס שצבר המוריש עוברים ליורשיו לצורך קיזוז?](/academic/inherit-capital-losses-tax-dinstein-case) - [האם הצהרת המדינה בבג"ץ כי נכסי הנפקד שוחררו מונעת ממנה לכפור בכך בהליך אזרחי?](/academic/judicial-estoppel-absentee-property-hcj-statements) - [האם הסכם העברת מקרקעין שאושר יחד עם הצוואה מחייב בחלוקת פירות גם לאחר מות האלמנה?](/academic/combined-interpretation-will-agreement-legal-documents) - [האם עורך דין שהתעלם מ"נורות אזהרה" בייפוי כוח נושא באחריות לגזל מניות העיזבון?](/academic/partner-lawyer-willful-blindness-client-fraud-red-flags)

שאלות ותשובות

האם מצווה שערך צוואה הדדית לפני תיקון מס' 12 לחוק הירושה יכול לבטלה ולערוך צוואה חדשה, גם אם בן הזוג השני אינו מבין את משמעות הביטול?

כן. בית המשפט העליון קבע בבע"מ 7884/23 כי לפי הדין שקדם לתיקון מס' 12, צד לצוואה הדדית רשאי לחזור בו מצוואתו גם כאשר בן הזוג השני נעדר את הכישורים הקוגניטיביים להבין את משמעות החזרה ולהגיב עליה בשינוי צוואתו שלו.

האם ביטול צוואה הדדית על ידי אחד הצדדים ללא הודעה מתאימה נחשב לחוסר תום לב חוזי?

לא. בית המשפט דחה את הגישה שלפיה ביטול צוואה הדדית בהיעדר הוראה בצוואה המגבילה את שינויה נגוע בחוסר תום לב מכוח סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

האם ביטול צוואתו ההדדית של בן זוג אחד מביא אוטומטית לביטול צוואת בן הזוג השני?

לא. בית המשפט העליון דחה את ההנחה שלפיה ביטול צוואת האחד מפקיע באופן אוטומטי את צוואת השני, וקבע כי הנחה זו אינה נגזרת מן הדין אלא הונחה כהנחת יסוד בטענות המשיבות.

האם הקביעה שהמנוח לא היה מנוע מלבטל את הצוואה ההדדית משמעה שהצוואה המאוחרת שערך תקפה?

לא. ההכרעה העקרונית אינה מכשירה את הצוואה המאוחרת. משנמנעה הערכאה הדיונית מלהכריע בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת ביחס לעריכתה, הוחזר הדיון לבית המשפט לענייני משפחה כדי שיכריע בשאלה זו.

אודות המחבר

רן מובשוביץ - עורך דין ומרצה לדיני ירושה