האם צוואה הדדית משנת 2002 שאושררה לאחר תיקון 12 כפופה לתנאי הביטול שבסעיף 8א?

מאת: רן מובשוביץ, עורך דין ומרצה לדיני ירושה

קטגוריה: צוואה הדדית

עודכן: 31.8.2026

זמן קריאה: 19 דקות

מילת מפתח: תיקון 12 לחוק הירושה

תקציר

פסק הדין דן בשאלה האם 'אשרור' צוואה הדדית והפקדתה לאחר תיקון 12 הופך אותה לצוואה החוסה תחת סעיף 8א. נקבע כי רק עריכת צוואה חדשה לפי אחת מארבע הדרכים הקבועות בסעיף 18 לחוק הירושה תביא לתחולת התיקון.

תקציר מנהלים

  • בית המשפט העליון קבע כי סעיף 8א לחוק הירושה, שנוסף בתיקון 12, אינו חל על צוואה הדדית מ-2002 ולכן ניתן היה לבטלה כדין.
  • אשרור תוכן הצוואה בפני עורכת דין בשנת 2008 והפקדתה אצל הרשם אינם מהווים עשיית צוואה חדשה ואינם מכפיפים אותה לתיקון 12.
  • דמנציה של בת הזוג ומינוי אפוטרופוסים לה אינם יוצרים כשלעצמם מניעות או חוסר תום לב השוללים את זכות הביטול.
  • הדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה להכרעה בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת בעריכת הצוואה המאוחרת, שטרם הוכרעה.

תוכן המאמר

# האם צוואה הדדית משנת 2002 שאושררה לאחר תיקון 12 כפופה לתנאי הביטול שבסעיף 8א? נערך על ידי [עו"ד ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/about-page/) ## תשובה קצרה בית המשפט העליון השיב בשלילה. בבע"מ 7884/23, שניתן ביום 10.9.2024, נקבע כי הוראות סעיף 8א לחוק הירושה, שנוספו בתיקון מס' 12 משנת 2005, אינן חלות על צוואה הדדית שנערכה בשנת 2002; וכי אישור תוכן הצוואה בפני עורכת דין בשנת 2008 והפקדתה אצל הרשם לענייני ירושה אינם בגדר עשיית צוואה, ואינם מכניסים את הצוואה הישנה לתחולת התיקון. משכך נבחן כוחו של המנוח לבטל את הצוואה לפי הדין שקדם לתיקון, ולפיו — ובעיקר לפי בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, סב(1) 601 (2007) — לא הייתה מניעות. גם העובדה שבת הזוג לקתה בדמנציה ומונו לה אפוטרופוסים אינה יוצרת, כשלעצמה, מניעות או חוסר תום לב השולל את הביטול. ההכרעה מסויגת בשתיים: הדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה להכרעה בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת בעשיית הצוואה המאוחרת, שלא הוכרעה מעולם; והשופט א' שטיין הוסיף, בדעה נפרדת המצטרפת לתוצאה, שבמקרה שבו המבטל נהנה מצוואת בן זוגו שנפטר לפניו — התוצאה עשויה להיות שונה. ## פרטי פסק הדין **הערכאה:** בית המשפט העליון, בשבתו כערכאת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעניין משפחה (בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי"). **מספר ההליך:** בע"מ 7884/23. **המותב:** השופטת י' וילנר (מחברת פסק הדין), השופט נועם סולברג, השופט אלכס שטיין (חוות דעת נפרדת, מצטרפת לתוצאה). **תאריך:** ז' באלול תשפ"ד, 10.9.2024. **הערכאות הקודמות:** בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופטת א' שטיין), פסק דין מיום 25.11.2020, בת"ע 20063-12-13; ת"ע 20170-12-16; ת"ע 20437-12-16; ות"ע 20489-12-16; בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגנית הנשיאה ו' פלאוט והשופטים צ' ויצמן וי' מושקוביץ), עמ"ש 39317-10-22, פסק דין מיום 2.10.2023. **התוצאה:** בקשת רשות הערעור התקבלה, נדונה כערעור, והערעור התקבל. נקבע כי לא הייתה מניעות מלבטל את הצוואה ההדדית ולערוך תחתיה צוואה חדשה; הדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה להכרעה בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת; ההוצאות שנפסקו לחובת המערער בערכאות קמא בוטלו; כל צד יישא בהוצאותיו בערעור. ## השאלה המשפטית האם צד לצוואה הדדית שנערכה לפני תיקון מס' 12 לחוק הירושה מנוע מלבטלה בחיי בן זוגו, כאשר בן הזוג נעדר את הכישורים הקוגניטיביים להבין הודעת ביטול ולהגיב עליה — ובכלל זה, האם "אשרור" הצוואה בפני עורך דין והפקדתה אצל הרשם לענייני ירושה לאחר התיקון מכניסים אותה לתחולת סעיף 8א לחוק? ## הרקע העובדתי למנוח ולמנוחה נולדו ארבע בנות: מ', י' (המשיבה 2), ד' ו-ג' (המשיבה 1). המבקש הוא נכדם — בנה של הבת מ'. ביום 21.7.2002 ערכו המנוחים צוואה הדדית, שבה הורישו את רכושם זה לזו, ולאחר מות שניהם — לשלוש מארבע בנותיהם: י', ד' ו-ג'. בגוף הצוואה צוין במפורש כי אין מצווים דבר לבת מ', שכן היא כבר קיבלה מהמנוחים בחייהם נכס ששוויו עולה על שווי חלקה של כל אחת מן הבנות האחרות. בשנת 2005, כשלוש שנים לאחר עריכת הצוואה, חוקקה הכנסת את חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005, שהוסיף לחוק את סעיף 8א ובו הוסדרה לראשונה סוגיית הצוואות ההדדיות, לרבות תנאים לביטולן. בשנת 2008 נפטרה הבת ד' בלא שהותירה צאצאים. בהמשך אותה שנה קיימו המנוחים פגישת ייעוץ עם עורכת דין בנוגע לצוואתם. במסגרת ההתייעצות אישרו כי האמור בצוואה מקובל עליהם, כי היא מבטאת את רצונם, וכי אינם מבקשים לשנות בה מאומה. בעצת עורכת הדין, ביום 3.12.2008, הפקיד המנוח את הצוואה ההדדית אצל הרשם לענייני ירושה, וקיבל אישור רשמי בדבר ההפקדה. הצוואה עצמה לא נחתמה מחדש ולא נערכה מחדש. בשנת 2011, נוכח התפתחות דמנציה אצל המנוחה, מונו לה אפוטרופוס לרכוש ואפוטרופוס לדין. ביום 15.1.2013 ערך המנוח צוואה נוספת, שבה ביטל את צוואתו ההדדית והוריש את כל רכושו למבקש, בתנאי שישלם לשישה מנכדיהם האחרים של המנוחים סכום של 100,000 ש"ח לכל אחד. לגרסת המבקש, ביום 23.1.2013 מסר המנוח לאפוטרופוס לרכוש של המנוחה הודעה בדבר ביטול הצוואה ההדדית; האפוטרופוס טען מנגד כי הודעה כאמור לא נמסרה לו. ביום 17.2.2016 נפטר המנוח. המבקש הגיש בקשה לקיום הצוואה המאוחרת והתנגדות לקיום הצוואה ההדדית; המנוחה, באמצעות האפוטרופוס, והבת י' הגישו בקשה לקיום הצוואה ההדדית והתנגדות לצוואה המאוחרת. ביום 29.5.2020, בעודו ההליך תלוי ועומד, נפטרה גם המנוחה. בית המשפט לענייני משפחה ביטל את הצוואה המאוחרת וקיים את הצוואה ההדדית; בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. ## טענות הצדדים ### טענות המבקש המבקש טען כי הכרעות הערכאות הקודמות עומדות בסתירה להלכה המחייבת שנקבעה בעניין זמיר, שם נקבע כי צד לצוואה הדדית אינו מוגבל מלשנות את צוואתו, אף לאחר מות המצווה השני. לדבריו, בהכרעות אלה יש כדי "לשנות סדרי עולם" ולזרוע "כאוס מוחלט" בקרב ציבור עורכי הדין והמשפטנים העוסקים בתחום. לגופו של עניין נטען כי בהיעדר הוראה מגבילה בצוואה הדדית שנערכה טרם התיקון, לכל אחד מן המצווים הזכות לשנותה או לבטלה בכל עת, בלא תנאי מקדים; וכי הפסיקה שלפניו "מרוקנת מכל תוכן" את הלכת זמיר. בנוסף טען המבקש כי שגה בית המשפט לענייני משפחה בראותו ב"אשרור" הצוואה בפגישת הייעוץ משום עשיית צוואה חדשה; וכי קביעת בית המשפט המחוזי בדבר חוסר תום לב לוקה "בכשל לוגי בלתי מוסבר", שכן אין הבדל, לעניין תום הלב, בין מי שבן זוגו אינו יכול עוד לשנות את צוואתו בשל היעדר כשירות ובין מי שבן זוגו נפטר. עוד הדגיש כי המנוח לא קיבל דבר מעיזבון המנוחה. חולשתה של עמדתו הייתה בכך שלא נתנה מענה לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת, ולחלופין — ככל שהיה מתקבל טיעון "האשרור" — לספק סביב מסירת הודעת הביטול. ### טענות המשיבות המשיבה 2 טענה תחילה כי לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית וכי אין הצדקה לדיון בגלגול שלישי. לגופו של עניין טענה כי בשל אשרור הצוואה והפקדתה בשנת 2008 יש לראותה כצוואה שהוראות התיקון חלות עליה, ומכאן שיש לבחון את עמידת המנוח בסעיף 8א; וכי מאחר שבמועד עשיית הצוואה החדשה כבר מונה למנוחה אפוטרופוס והיא לא הייתה יכולה להבין את ההודעה, להגיב לשינוי או לערוך צוואה חדשה — המסירה נעשתה שלא כדין. עוד טענה כי שינוי הצוואה באופן חד-צדדי, תוך נישול המנוחה ובנותיהן והורשת הרכוש לבנה של מ' שכבר קיבלה את חלקה, מעיד על חוסר תום לב "זועק לשמיים". לעניין הלכת זמיר טענה המשיבה 2 להבחנה עובדתית: שם נדונה הוראת "יורש במקום יורש", ואילו כאן מדובר בהוראת "יורש אחר יורש", הכוללת לגישתה ממד משמעותי יותר של הסתמכות; וכי ממילא הוכרה בעניין זמיר אפשרות להגביל את כוח החזרה בשל הפרת חובת תום הלב. המשיבה 1, שייצגה את עצמה, הצטרפה לעמדה זו והוסיפה כי המבקש פעל בניגוד לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 18), התשע"ו-2016; כי ההודעה לא נמסרה בליווי אנשי מקצוע מתאימים; וכי לא נעשה ניסיון לוודא שהמנוחה קיבלה את ההודעה והבינה את משמעותה. חולשת עמדת המשיבות הייתה בכך שכל בניין הטיעון הדיוני נשען על תחולת התיקון — ומשנשמטה הנחה זו, נותרה בידיהן טענת תום הלב בלבד. ## ההכרעה נקבע כי מתקיימת עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), משעולה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים; הבקשה נדונה כערעור. הערעור התקבל: הוראות סעיף 8א לחוק אינן חלות על הצוואה ההדדית משנת 2002; ה"אשרור" וההפקדה אינם עשיית צוואה; ולפי הדין שקדם לתיקון לא הייתה מניעות מלבטל את הצוואה ולערוך תחתיה צוואה חדשה. נדחו הבחנת המשיבות בין "יורש אחר יורש" ל"יורש במקום יורש", וכן הטענה כי ביטול צוואת המנוח מבטל אוטומטית את צוואת המנוחה. קביעת בית המשפט המחוזי בדבר חוסר תום לב נמצאה מוקשית ולא יכולה לעמוד. חרף זאת לא ניתן צו לקיום הצוואה המאוחרת: הדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה כדי שימצה ויכריע בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת. ההוצאות שנפסקו בערכאות קמא לחובת המערער בוטלו, וכל צד יישא בהוצאותיו בערעור. ## הנמקת בית המשפט **שלב ראשון — סף הדיון.** בית המשפט בחן תחילה אם המקרה חוצה את רף הגלגול השלישי, ומצא כי כן: השאלה בדבר אפשרותו של צד לצוואה הדדית שנערכה טרם התיקון לחזור בו מצוואתו כאשר בן זוגו נעדר כישורים קוגניטיביים היא שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. קביעה זו אינה טכנית: היא מגדירה את גבולות הדיון ככזה שעניינו הדין החל, ולא ההערכה העובדתית של נסיבות המשפחה. **שלב שני — המסגרת הערכית.** בפתח הדיון המהותי עמד בית המשפט על ייחודיותה של הצוואה, בהסתמך על דברי השופט י' טירקל בע"א 7735/02 עיזבון אלבז נ' פז, פ"ד נח(3) 161 (2004), בדבר הצוואה כמכתב אישי אחרון, ועל ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22 (1993), בדבר זיקתה של החירות לצוות לאוטונומיה של הפרט, לכבודו ולזכותו החוקתית לקניין. מבוא זה ממקם את נטל ההצדקה: הגבלת כוחו של מצווה לחזור בו טעונה עיגון בדין, ואינה נגזרת מתחושת ההגינות בלבד. **שלב שלישי — תחולת התיקון בזמן.** בית המשפט קבע כי סעיף 8א אינו חל על צוואה משנת 2002. סעיף 2 לתיקון מס' 12 נועד להגביל את תחולתו ביחס לצוואות שנערכו לפניו, ובהיעדר הוראה מפורשת המורה אחרת חלה החזקה הפרשנית שלפיה חוק אינו חל למפרע. זהו הציר הדוקטרינרי של פסק הדין: לא "מה ראוי" בצוואות הדדיות, אלא איזה דין חל על המסמך שלפנינו. **שלב רביעי — האם "אשרור" הוא עשיית צוואה.** כאן נבחנה הקונסטרוקציה שאימץ בית המשפט לענייני משפחה, אשר קבע כי "ניתן לראות בהחלטת הצדדים לצוואה בשנת 2009 להותיר את הצוואה על כנה, כאשרור מחדש של הצוואה. משכך ניתן לראות את הצוואה כצוואה שנעשתה לאחר תיקון 12, והתיקון חל עליה". בית המשפט העליון דחה קונסטרוקציה זו: חוק הירושה קובע בסעיף 18 רשימה סגורה של ארבע דרכים לעשיית צוואה — בכתב יד, בעדים, בפני רשות ובעל-פה — ואף אחת מהן לא התקיימה בפגישת הייעוץ: לא נערכה חתימה, ולא התקיימה הפרוצדורה של צוואה בפני רשות. הפקדת הצוואה אצל הרשם אף היא אינה נמנית עם דרכי העשייה. המסקנה המתחייבת מרכיבי המבחן: אין לראות במסמך צוואה שנעשתה לאחר התיקון. **שלב חמישי — הדין שקדם לתיקון.** משנשלל בסיס התחולה, נבחן הביטול לפי המצב המשפטי ערב תיקון מס' 12, ובעיקרו — הלכת זמיר. נקבע כי לפי הלכה זו רשאי צד לצוואה הדדית לחזור בו מצוואתו, ובכלל זה גם כאשר הצד השני נעדר את הכישורים הקוגניטיביים להבין את משמעות החזרה. יובהר, שאלת מסירת ההודעה — שעליה נסבה קביעת בית המשפט לענייני משפחה כי "המסירה של ההודעה למי שאינו מסוגל להבין את ההודעה, משמעותה והשלכותיה המשפטיות אינה מסירה קונסטרוקטיבית" — נגזרת מסעיף 8א, וממילא נשמט בסיסה משנקבע שהסעיף אינו חל. **שלב שישי — דחיית ההבחנה בין הוראות ההורשה העוקבות.** בית המשפט דחה את טענת המשיבות כי הלכת זמיר מוגבלת להוראת "יורש במקום יורש" (סעיף 41 לחוק) ואינה חלה על "יורש אחר יורש" (סעיף 42). ראשית, ההלכה נקבעה באופן כללי ולא רק לנסיבות אותו מקרה. שנית — וזה החידוד המעניין — בהוראת "יורש אחר יורש" ההסתמכות מעוגנת בהוראות החוק עצמן, ולכן מידת ההסתמכות אינה גדולה יותר מאשר בהוראת "יורש במקום יורש", ושמא אף פחותה. במילים אחרות, טענת ההסתמכות המוגברת התהפכה על יוצריה. **שלב שביעי — תום הלב.** קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה גם ללא תחולת התיקון היה המנוח מנוע מלבטל את הצוואה מכוח עקרון תום הלב, נמצאה מוקשית ולא יכולה לעמוד. מבנה ההנמקה מלמד כי בנסיבות שנדונו — שבהן המנוח נפטר ראשון ולא נהנה מעיזבון בת זוגו — לא ניתן היה להשעין על תום הלב מניעות שהדין הפוזיטיבי לא יצר. **שלב שמיני — היעדר "אפקט דומינו".** נדחתה ההנחה שביטול צוואת המנוח מוליך לביטול אוטומטי של צוואת המנוחה. בית המשפט נסמך על סעיף 28(ב) לחוק, שלפיו "הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה", וקבע: "אם נאמר שביטול הצוואה על ידי המנוח מביא באופן אוטומטי לפקיעת צוואת המנוחה, נמצאנו קובעים, על כורחנו, כי תוקפה של צוואת המנוחה תלוי היה ברצונו של אדם אחר – מה שאינו אפשרי לפי סעיף 28(ב) לחוק". מכאן ש"תחת המצב המשפטי ערב תיקון מס' 12, יש קושי לקבוע כי ביטול צוואה הדדית על ידי אחד מהמצווים מביא לביטולה האוטומטי של צוואת המצווה השני". **שלב תשיעי — ההשלמה הדיונית.** בסיכום נקבע כי "יישום הוראות חוק הירושה וההלכות של בית משפט זה בנדון, מוליכים למסקנה כי לא הייתה קיימת מניעות כאמור למנוח". ואולם, אף שלכאורה "תמה דרכנו", נמצא שאין מנוס מהחזרת הדיון: טענת ההשפעה הבלתי הוגנת לא הוכרעה מעולם — בית המשפט לענייני משפחה נמנע מהכרעה בה, המשיבה 2 חזרה בה ממנה, והמשיבה 1 שבה והעלתה אותה בערעור — ולפיכך "ההכרעה בענייננו נותרה חסרה, שכן טענה מרכזית, אשר עשויה להשפיע באופן מהותי על תוצאות ההליך, לא הוכרעה על ידי הערכאות הקודמות". ## המסגרת הנורמטיבית **סעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (תיקון מס' 12, התשס"ה-2005).** כפי שתיאר בית המשפט את הסדר הסעיף: לשם ביטולה של צוואה הדדית בחיי שני המצווים על המצווה המבקש לבטל את צוואתו למסור הודעת ביטול לבן הזוג השני; ולאחר מות אחד מבני הזוג, על בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו להסתלק מכל חלקו בעיזבון בן הזוג הנפטר (סעיף 8א(ב)). התכלית שבבסיס ההסדר — הגנה על הסתמכות הדדית — אינה מופיעה בלשון הסעיף אלא כהסבר פרשני לו, ואין לגזור ממנה תחולה החורגת מגבולות הסעיף בזמן. **סעיף 2 לחוק המתקן.** ההוראה שנועדה להגביל את תחולת התיקון ביחס לצוואות שנערכו לפניו. יישומה כאן: הצוואה נערכה בשנת 2002, ולפיכך היא מצויה מחוץ לתחולת ההסדר; החזקה הפרשנית בדבר אי-תחולה למפרע השלימה את המלאכה בהיעדר הוראה אחרת. **סעיף 18 לחוק.** הסעיף קובע רשימה סגורה של דרכים לעשיית צוואה — בכתב יד, בעדים, בפני רשות ובעל-פה. הפעלתו במקרה זה היא הצומת המרכזי: פגישת ייעוץ שבה מאשר המצווה בעל-פה כי הצוואה משקפת את רצונו אינה נכנסת לאף אחת מן הדרכים, משלא נערכה חתימה ומשלא התקיימה הפרוצדורה של צוואה בפני רשות. אשרור אינו עשייה, וההפקדה אצל הרשם — פעולה שנועדה לשמירה ולהוכחה — אינה יוצרת מסמך צוואתי חדש. **סעיף 27 לחוק.** החירות לצוות, שאליה הפנה השופט שטיין כמקור כוחו של מצווה לשנות את צוואתו בכל עת. **סעיף 28(ב) לחוק.** ההוראה בדבר בטלות הוראת צוואה התולה את תוקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה. יישומה כאן היה ביסוד דחיית טענת הביטול ההדדי האוטומטי, כמפורט לעיל. **סעיפים 41 ו-42 לחוק.** ההוראות המסדירות "יורש במקום יורש" ו"יורש אחר יורש" בהתאמה. במקרה זה שימשו לא כמקור זכות אלא כאמת מידה להערכת עוצמת ההסתמכות הנטענת בין המצווים. **סעיף 30 לחוק** הוא האכסניה של הטענה שבגינה הוחזר הדיון: הסעיף מורה כי צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית — בטלה. יובהר כי עילה זו נפרדת לחלוטין מסעיף 26, שעניינו כשרותו של המצווה לצוות בשעת עשיית הצוואה, ומסעיף 35, שעניינו מעורבות נהנה בעריכה. בענייננו כשרותו של המנוח לצוות בשנת 2013 לא עמדה במוקד; מצבה הקוגניטיבי של המנוחה נדון בהקשר מסירת ההודעה בלבד — ולא כשאלת כשרות של מי מן המצווים. **חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (תיקון מס' 18, התשע"ו-2016).** הופנה אליו בטענות המשיבה 1 בלבד. יצוין, בהקשר זה, כי מינוי אפוטרופוס לרכוש ולדין למנוחה בשנת 2011 אינו זהה להכרזה על פסלות דין, אף שהמשיבה 2 נקטה מונח זה בטענותיה; ההבחנה בין שלילת כשרות כדין לבין היעדר יכולת להבין מסמך או הודעה קונקרטיים לא נדרשה להכרעה משנשמטה תחולת סעיף 8א. **סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.** הופנה אליהם השופט שטיין כמקור לסעד במקרה ההיפותטי שתיאר — לא כבסיס להכרעה בענייננו. ## ההלכה והיקפה תחום התחולה של פסק הדין מוגדר בשלושה חישוקים: (א) צוואה הדדית שנערכה לפני 2005; (ב) ביטול בחיי שני המצווים; (ג) מצווה מבטל שלא נהנה מעיזבון בן זוגו. בגדרים אלה נשללה המניעות. מחוץ להם — ובפרט כאשר המבטל כבר ירש את בן זוגו — פסק הדין אינו קובע דבר, ודעתו הנפרדת של השופט שטיין אף מסמנת כיוון הפוך. - **מה מחייב:** על צוואה הדדית שנערכה לפני תיקון מס' 12 אין להחיל את סעיף 8א מכוח אישור תוכנה בפני עורך דין או הפקדתה אצל הרשם לאחר התיקון, שכן אלה אינם עשיית צוואה לפי סעיף 18; ובנסיבות אלה רשאי המצווה לבטלה בחיי בן זוגו, גם כאשר האחרון נעדר כישורים קוגניטיביים, בלא שהדבר יעלה כשלעצמו כדי חוסר תום לב. - **אמרת אגב:** הערתו של השופט שטיין כי סעיף 8א אינו אכסניה בלעדית לצוואות הדדיות וכי ניתן לערוך צוואה הדדית גם בין מצווים שאינם בני זוג — סוגיה שבה, כלשונו, לא דנו ולא הכריעו בגדרי ההליך; וכן המקרה ההיפותטי של ראובן, לאה ורעות והסעד מכוח דיני החוזים. - **מה נותר פתוח:** טענת ההשפעה הבלתי הוגנת בעשיית צוואת 2013, שהוחזרה לבירור; שאלת תוקפו של ביטול על ידי מצווה שכבר נהנה מעיזבון בן זוגו תחת הדין הישן; ותוקפן של צוואות הדדיות שלא בין בני זוג. - **ביחס למצב שקדם:** עד כה נקבע בהלכת זמיר, באופן כללי, כי צד לצוואה הדדית שנערכה טרם התיקון רשאי לחזור בו מצוואתו; הערכאות הדיוניות בענייננו סייגו הלכה זו בשני אפיקים — "אשרור" המכניס את הצוואה לתחולת התיקון, ותום לב החוסם את הביטול. פסק הדין אינו מחדש הלכה מהותית אלא סוגר את שני האפיקים הללו: הוא מחדד שדרכי העשייה שבסעיף 18 הן גם המבחן לשאלת "מועד עריכתה" של צוואה לצורך דין החל בזמן, ומיישם את זמיר לנסיבות חדשות של בן זוג חי אך נעדר יכולת הבנה. ## היחס לפסיקה קודמת **בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, סב(1) 601 (2007)** הוא הציר. פסק הדין דנן הוא המשך מובהק שלו, ועיקר תרומתו בדחיית שני ניסיונות לצמצמו. הראשון — ההבחנה בין "יורש במקום יורש" ל"יורש אחר יורש": נקבע שההלכה נוסחה באופן כללי, וכי ההסתמכות בהוראת "יורש אחר יורש" מעוגנת ממילא בהוראות החוק עצמן, כך שאין לומר שעוצמתה גדולה יותר. השני — ניסיון להשתמש בפתח שהותיר עניין זמיר לתום לב ככלי מגביל: בית המשפט לא שלל את קיומו של הפתח, אך קבע שנסיבות אלה אינן ממלאות אותו. **ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703 (1999)** מופיע בפסק הדין רק בחוות דעתו של השופט שטיין, כמקור לעמדה שלפיה שינוי צוואה על ידי מי שנהנה מצוואת בן זוגו המנוח הוא "פעולה משפטית שלא בתום לב". שטיין מבחין במפורש: "במקרה שלפנינו, עניין ההסתמכות אינו מתעורר", שכן "המנוח נפטר לפני המנוחה ולא ירש את נכסיה". זו אינה סתירה לדעת הרוב אלא תיחום שלה. **ת"ע (מחוזי ת"א) 2150/74 נדבי נ' נדבי, תשל"ז(1) 309 (1976)** ו**תמ"ש (משפחה י-ם) 50903-10-15 א"ג נ' שג"ג (2017)** אוזכרו בהקשר הצר של שאלת הביטול ההדדי האוטומטי — הראשון כמקור להשוואה, השני כתימוכין. מן הפסיקה שבמאגר, **דנ"א 67314-09-24** הוא ההליך הישיר שבא בעקבות פסק הדין — בקשה לדיון נוסף בבע"מ 7884/23, שבו, כלשון תיאור הרקע בה, "נקבע כי המנוח לא היה מנוע מלבטל את צוואתו ההדדית, ולערוך תחתיה צוואה חדשה". מן הקטע שבידינו לא עולה הכרעת בית המשפט בבקשה, ואין להסיק ממנו דבר לגופה; חשיבותו בכך שהוא מאשש כי הצדדים ראו בהכרעה קביעה עקרונית ולא יישום מקומי. **בע"מ 9353-01-25** ו**בעמ"ש 66346-12-23** עוסקים באותה פרשה: בני זוג שחתמו ביום 4.3.2010 על צוואות זהות, ולפיהן העיזבון עובר לבן הזוג הנותר בחיים, ורק אם לא יהיה בחיים — למבקשת ולמשיבה בחלקים שווים. שם המנוחה ירשה את המנוח בפועל בשנת 2012, וכעבור פחות מחודשיים ערכה צוואה מאוחרת. ההבדל מענייננו כפול ומהותי: הצוואות נערכו לאחר התיקון, ולכן שאלת התחולה בזמן אינה מתעוררת כלל; והמצווה ששינתה את צוואתה היא זו שנהנתה מן העיזבון — קרי בדיוק הקונסטלציה שהשופט שטיין ייחד לה את דבריו. בענייננו, לעומת זאת, שרשרת הפטירות (המנוח ראשון) ניתקה את בסיס ההסתמכות. **דנ"א 65554-01-25** ו**עמ"ש 41825-10-22** נוגעים לשלב מאוחר יותר במחזור החיים של סעיף 8א — תוצאות ההסתלקות של בן הזוג הנותר בחיים — ונקבע בהם, על יסוד סעיפים 6(ב), 41 ו-50 לחוק, כי מי שהסתלק רואים אותו כאילו "לא היה יורש מלכתחילה", וכי הוראת צוואה לטובתו מתבטלת אלא אם נקבע הסדר של יורש במקום יורש. הזיקה לענייננו אינה בתוצאה אלא בשיטת העבודה: בשני המקרים ההכרעה נעשית באמצעות הוראות הדין הכללי בחוק הירושה, ולא באמצעות רציונל ההסתמכות במנותק מהן — בדיוק כפי שנדחתה כאן הקונסטרוקציה של הסתמכות היוצרת מניעות. **בע"מ 7010/21** מדגים את הציר החלופי: שם נקבע כי האב לא היה כשיר לערוך את הצוואה משנת 2011 בעקבות מחלה דמנטית, ולפיכך קוימה הצוואה המוקדמת. ההבחנה חדה — שם נפלה הצוואה המאוחרת מכוח כשרות המצווה עצמו (סעיף 26), ואילו כאן הפגיעה הקוגניטיבית היא של בן הזוג שלא ערך צוואה חדשה, מצב שאינו מקים עילת בטלות אלא לכל היותר קושי בהמצאת הודעה — קושי שהוא רלוונטי רק בגדרי סעיף 8א. ## הערת העורך שלוש הערות, שאינן עולות במפורש מפסק הדין. הראשונה נוגעת למחיר הפורמליזם. פסק הדין מלמד כי כל התוצאה הייתה מתהפכת אילו בפגישת הייעוץ בשנת 2008 הייתה עורכת הדין מחתימה את המנוחים מחדש על אותו נוסח בדיוק בפני שני עדים. במקום זאת ניתנה עצה להפקיד את הצוואה אצל הרשם — פעולה שנחזית כמייצבת אך אינה מקימה דבר במישור התחולה בזמן. הפער בין המשמעות הסובייקטיבית של המעשה (המנוחים סברו שהם "מקבעים" את הצוואה, ואף קיבלו אישור רשמי) לבין תוצאתו המשפטית הוא מוחלט. מכאן שהמסקנה המעשית אינה רק שהפקדה אינה עשייה, אלא שכל ביקור אצל עורך דין בעניין צוואה קיימת מציב שאלה מקדמית: האם מבקשים לשמר את הדין שחל במועד העריכה, או לעדכן את המסמך לדין החדש? זו הכרעה מהותית, ולא טכנית. השנייה נוגעת לקו הגבול האמיתי שפסק הדין משרטט. הרוב מדבר בלשון תחולה בזמן, אך למקרא חוות דעתו של השופט שטיין לצד תיאורו את נימוקי חברתו — ולפיו "למנוחה לא היה אינטרס הסתמכות לגיטימי לגבי האופן בו יעשה המנוח שימוש בחירותו לצוות את רכושו שלו" — מתברר שהגורם המכריע אינו רק מועד העריכה אלא זהות הנהנה: מי שלא ירש דבר מבן זוגו לא הפר הסתמכות. מן הפסיקה ניתן לחלץ, לדעתנו, שתי שאלות מיון מעשיות בטרם נבחנת מניעות בצוואה הדדית טרום-תיקון: האם המבטל כבר קיבל נכסים מכוח צוואת רעהו, והאם הביטול נעשה בחיי שניהם. שילוב של תשובה חיובית לראשונה עם ביטול לאחר פטירה מותיר את דיני תום הלב ואת סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים כזירה חיה — נקודה שאינה בגדר ההכרעה, אך משליכה על תכנון ליטיגציה. השלישית נוגעת להשבה. יש בה יותר מהשלמה דיונית: הצדדים ניהלו את ההליך על ציר ההגינות הבין-זוגית — מצבה של המנוחה, נישולן של הבנות, זהות הנהנה — ואילו הזירה שאליה הוחזר התיק, סעיף 30, בוחנת ציר אחר לחלוטין: מערכת היחסים בין המצווה לבין הנהנה מן הצוואה המאוחרת ומידת התלות ביניהם. רבות מן העובדות שנשאו את טענת חוסר תום הלב אינן רלוונטיות במישרין לשאלה זו. יובהר גם כי ספק שהביע בית המשפט לענייני משפחה, בלא שהכריע, אינו קביעה — ואינו מקים נקודת מוצא ראייתית לטובת המתנגדים בסבב הבא. ## השלכות משפטיות **במישור ניסוח המסמכים.** בצוואות הדדיות שנערכו לפני 2005 ולא נערכו מחדש מאז, אין תחליף להוראה חוזית-צוואתית מפורשת המגבילה שינוי או ביטול; הסתמכות הנלמדת מהתנהגות — התייעצות, אשרור, הפקדה — לא הוכרה כמקימה מניעות בנסיבות שנדונו. מי שמבקש להחיל על צוואה ישנה את משטר סעיף 8א נדרש לעריכה מחודשת באחת מארבע הדרכים שבסעיף 18, ורצוי שהמסמך החדש יציין במפורש את מועד עריכתו ואת ביטול קודמו. **במישור בחירת ההליך.** בהתדיינות על צוואה הדדית יש למפות תחילה שלוש נקודות זמן: מועד עריכת הצוואה ביחס לשנת 2005, מועד הביטול ביחס לפטירת בן הזוג, ומועד קבלת נכסים מכוח הצוואה. מיפוי זה קובע אם המחלוקת מתנהלת בגדרי סעיף 8א (ואז הודעת ביטול או הסתלקות הן במוקד) או בגדרי הדין הכללי (ואז הטענות הן טענות בטלות רגילות). טענה חלופית לפי סעיף 30 יש להעלות ולמצות בערכאה הדיונית; חזרה מטענה כזו עלולה להותיר את ההליך חסר ולהוליך לסבב נוסף. **במישור הראייתי.** להוכחת "עשיית צוואה" לצורך דין החל בזמן נדרשות ראיות לפעולה פורמלית — חתימה, עדים, פרוטוקול של צוואה בפני רשות — ולא תרשומת של פגישת ייעוץ או אישור הפקדה. מנגד, למי שמוסר הודעת ביטול בגדרי סעיף 8א ראוי לתעד את עצם המסירה, את זהות הנמען ואת מועדה; במקרה דנן הכחיש האפוטרופוס את קבלת ההודעה, ומחלוקת עובדתית זו לא הוכרעה — משנשמט הצורך בכך. בטענת השפעה בלתי הוגנת יש להצטייד בראיות לתלות, לבידוד ולמעורבות הנהנה סביב מועד העריכה; ראיות על מצבו התפקודי או הקוגניטיבי של בן הזוג האחר, לעומת זאת, אינן מקדמות עילה זו, שכן היא בוחנת את רצון המצווה ולא את מצבו של מי שאינו צד לצוואה המאוחרת. על ההליך המעשי בסוגיה זו ראו [עריכת צוואה הדדית: איך עורכים צוואה הדדית](https://www.the-lawyer.co.il/עריכת-צוואה-הדדית-לפי-חוק-הירושה/). להרחבה על ההיבט המעשי והפרוצדורלי בסוגיה זו, ראו את המדריך [התנגדות לצוואה הדדית](https://www.the-lawyer.co.il/התנגדות-לצוואה-הדדית/) באתר משרד ד"ר רן מובשוביץ. סוגיה זו נדונה בהרחבה אקדמית — ראו את [הפרק "הסתמכות יורש על הבטחת המצווה" מספרו של ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/books/הסתמכות-יורש-על-הבטחת-המצווה/). ## מאמרים קשורים - [האם יש לבטל את הסכם החליפין בין המנוחים לקרן קיימת לישראל בשל טעות סופר?](/academic/legal-implications-typo-real-estate) - [האם צוואת המנוחה מיום 27.5.1996 תקפה או שיש לפסול אותה בשל פגמים צורניים והשפעה בלתי הוגנת?](/academic/validity-will-formal-defects-undue-influence) - [האם יש מקום לדיון נוסף על ביטול צוואה הדדית לפני תיקון מס' 12?](/academic/legal-meaning-revoking-mutual-will) - [האם יש מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי על תוקף צוואות?](/academic/criteria-third-appeal-permission)

שאלות ותשובות

האם סעיף 8א לחוק הירושה, שנוסף בתיקון מס' 12, חל על צוואה הדדית שנערכה בשנת 2002?

לא. בית המשפט העליון קבע כי הוראות סעיף 8א לחוק הירושה, שנוספו בתיקון מס' 12 משנת 2005, אינן חלות על צוואה הדדית שנערכה בשנת 2002, שכן התיקון נחקק שנים לאחר עריכת הצוואה.

האם אישור תוכן הצוואה בפני עורכת דין בשנת 2008 והפקדתה אצל הרשם לענייני ירושה נחשבים כעשיית צוואה חדשה שמכניסה אותה לתחולת התיקון?

לא. בית המשפט קבע כי אישור תוכן הצוואה בפני עורכת דין בשנת 2008 והפקדתה אצל הרשם לענייני ירושה אינם בגדר עשיית צוואה, ואינם מכניסים את הצוואה הישנה לתחולת תיקון מס' 12. הצוואה עצמה לא נחתמה מחדש ולא נערכה מחדש באותה פגישה.

האם העובדה שבת הזוג לקתה בדמנציה ומונו לה אפוטרופוסים יוצרת מניעות מלבטל את הצוואה ההדדית?

לא. לפי פסק הדין, העובדה שבת הזוג לקתה בדמנציה ומונו לה אפוטרופוסים אינה יוצרת, כשלעצמה, מניעות או חוסר תום לב השולל את זכות הביטול של המנוח, וזאת בהתאם לדין שקדם לתיקון ובעיקר להלכת זמיר נ' גמליאל.

מה הייתה התוצאה הסופית של פסק הדין, והאם כל השאלות הוכרעו סופית?

בקשת רשות הערעור התקבלה, נדונה כערעור, והערעור התקבל, תוך קביעה שלא הייתה מניעות מלבטל את הצוואה ההדדית. עם זאת, ההכרעה מסויגת: הדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה להכרעה בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת בעשיית הצוואה המאוחרת, שלא הוכרעה מעולם, וההוצאות שנפסקו לחובת המערער בערכאות קמא בוטלו.

אודות המחבר

רן מובשוביץ - עורך דין ומרצה לדיני ירושה