שאלות ותשובות נפוצות

כן. בית המשפט העליון קבע בבע"מ 24905-04-25 כי כתב התחייבות בלתי חוזר להעביר זכויות במשק חקלאי לבת ולאחיין "שעה אחת לפני פטירתי" מגלם עסקה בירושה עתידה הבטלה לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה, ולמצער מתנה שנועדה להינתן לאחר המוות שלא בדרך צוואה, הבטלה לפי סעיף 8(ב). ההתחייבות בטלה מעיקרה ואין פיצוי בגין הפרתה.

הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה פתח תקווה הדוחה את התביעה על סך 2,500,000 ש"ח הושב על כנו. המשיבים חויבו בהוצאות המבקש בסך כולל של 25,000 ש"ח.

לא. בית המשפט העליון דחה גם את מסלול התביעה מכוח סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979, כמסלול הצלה עבור המשיבים.

לא. בית המשפט העליון דחה את האפשרות להפריד את סעיפי ההתחייבות לפי סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) באופן שישאיר את ההגבלות על מכירת המשק בתוקף, ודחה גם את הטענה לבטלות יחסית או השבה לפי סעיף 31 לחוק החוזים.

כן. בית המשפט העליון קבע ברע"א 34152-05-25 כי הכרעה בשאלה אם בעל דין הוא ידוע בציבור של אדם שנפטר, לצורך זכויות ירושה לפי סעיף 55 לחוק הירושה, אינה נשללת מגדר הבוררות מכוח סעיף 3 לחוק הבוררות, שכן מעמד 'ידוע בציבור' אינו סטטוס אלא תיאור של מצב עובדתי, וההכרעה בו תחומה למחלוקת הקונקרטית בין הצדדים ואינה בעלת תוקף חפצי כלפי כולי-עלמא.

לא. פסק הדין מבהיר כי אינו מסמיך בורר ליתן צו ירושה, וכי כוחה של ההכרעה בעניין 'ידוע בציבור' מוגבל לצדדים לבוררות בלבד.

לפי פסק הדין, בעל דין שהסכים לבוררות, שתק לאורכה, והעלה את טענת חוסר הסמכות רק לאחר מתן פסק שאינו לרוחו – מושתק מלהעלות טענה זו.

בית המשפט הבהיר, למעלה מן הצורך, כי גם פסק בוררות שניתן בסתירה לסעיף 3 לחוק הבוררות אינו בטל מעיקרא, אלא ניתן לביטול לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות.

לא. בית המשפט דחה במפורש את הטענה שלפיה חלה על הלשכה אחריות מוחלטת, אחריות קפידה, אחריות מוגברת או היפוך נטל הראיה. האחריות נבחנה ונקבעה במסגרת עוולת הרשלנות הרגילה.

בית המשפט העליון קבע כי לשכת הרישום נושאת ב-30% מהאחריות לנזק, אחריותו של עורך הדין שהגיש את הבקשה לרישום (עו"ד דויטש) הופחתה מ-70% ל-50%, והאשם התורם של היורש זיו מלך, שהשתהה עשר שנים ברישום זכויותיו, הופחת מ-30% ל-20%.

טענת ההתיישנות נדחתה מכוח החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

כן. בית המשפט העליון קבע בפסק הדין ברע"א 299/24 ורע"א 800/24 כי לשכת רישום המקרקעין נושאת באחריות בשיעור 30% לנזק שנגרם לבעל המקרקעין האמיתי, בגין רשלנות ברישום שנעשה על יסוד עותק מזויף של צו ירושה, אך זאת בגדרה של עוולת הרשלנות בלבד, ולא מכוח אחריות מוחלטת או קפידה.

לא. נקבע, על דרך של הנמקה חלופית, כי הבהרת המצב המשפטי, שיקוף סיכויים וסיכונים וניהול פעיל של ההליך אינם עולים כדי 'נעילת דעת'. המותב אף ציין כי הטענה בדבר נעילת דעת אינה מתיישבת עם הבהרתו בדבר אפשרות מינוי מומחה לבחינת כשירות המנוחה.

לא. פסק הדין אינו מכריע דבר בשאלת כשירות המנוחה או בתוקף הצוואות, ואינו חוסם העלאת השגות על אופן ניהול ההליך בערוץ הערעורי המתאים. הטענות הנוגעות להתנהלות המותב בהיעדר התנגדות לקיום הצוואה המאוחרת ולאמינות המסמכים הרפואיים לא נדחו לגופן, אלא הופנו לאכסניה הדיונית הנכונה.

לא. נקבע כי מקום שקיימת מחלוקת עובדתית על אופן התבטאותו של המותב, וכל עוד לא תוקן הפרוטוקול, חזקה שגרסת המותב מתארת נאמנה את ההתרחשויות. בעל דין הסבור אחרת חייב להקדים בקשה לתיקון פרוטוקול לבקשת הפסלות, שכן זו אינה תחליף לזו.

בקשת רשות הערעור התקבלה, נדונה כערעור, והערעור התקבל, תוך קביעה שלא הייתה מניעות מלבטל את הצוואה ההדדית. עם זאת, ההכרעה מסויגת: הדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה להכרעה בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת בעשיית הצוואה המאוחרת, שלא הוכרעה מעולם, וההוצאות שנפסקו לחובת המערער בערכאות קמא בוטלו.

לא. בית המשפט העליון קבע כי הוראות סעיף 8א לחוק הירושה, שנוספו בתיקון מס' 12 משנת 2005, אינן חלות על צוואה הדדית שנערכה בשנת 2002, שכן התיקון נחקק שנים לאחר עריכת הצוואה.

לא. בית המשפט קבע כי אישור תוכן הצוואה בפני עורכת דין בשנת 2008 והפקדתה אצל הרשם לענייני ירושה אינם בגדר עשיית צוואה, ואינם מכניסים את הצוואה הישנה לתחולת תיקון מס' 12. הצוואה עצמה לא נחתמה מחדש ולא נערכה מחדש באותה פגישה.

לא. לפי פסק הדין, העובדה שבת הזוג לקתה בדמנציה ומונו לה אפוטרופוסים אינה יוצרת, כשלעצמה, מניעות או חוסר תום לב השולל את זכות הביטול של המנוח, וזאת בהתאם לדין שקדם לתיקון ובעיקר להלכת זמיר נ' גמליאל.

בית המשפט קבע כי הצוואה תקפה, מאחר שהמנוחה ידעה והבינה את השפה העברית ולא היה צורך בתרגום הצוואה לשפה הטוניסאית.

המתנגד טען כי המנוחה דיברה רק את השפה הטוניסאית ולא שלטה בעברית, ולכן יש לפסול את הצוואה.

בית המשפט דחה את טענת המתנגד להשפעה בלתי הוגנת מצד המשיב וקבע כי המנוחה הייתה עצמאית ודעתנית בעת עריכת הצוואה.

בית המשפט קבע כי לא נמצאו פגמים צורניים בצוואה שיש בהם כדי להעביר את נטל ההוכחה למשיב.

בית המשפט העליון העניק למערערים היתר לפיצול סעדים בשל ההשלכה הישירה של ההכרעה על הסעד הכספי העתידי.

בית המשפט העליון קבע כי יש לבטל את הסכם החליפין בשל טעות סופר, והמדינה לא הצליחה להוכיח כי הועבר שטח חלופי למנוחים בחלקה 56.

המערערים טענו כי לא קיבלו את השטח המובטח בחלקה 55, והמדינה לא הצליחה להוכיח שהועבר להם שטח חלופי בחלקה 56. הם דרשו ביטול ההסכם והעברת שטח חלופי או פיצוי כספי.

המדינה וקרן קיימת לישראל טענו כי המנוחים קיבלו שטח חלופי בחלקה 56, וכי אין מקום לבטל את ההסכם או להעניק פיצוי נוסף.

בית המשפט העליון קבע שאין מקום להוציא צו ירושה נוסף כאשר כבר קיים צו ירושה קודם שניתן על ידי בית דין מוסמך, ובמיוחד כאשר קיים סעד חלופי בבית המשפט לענייני משפחה.

הסעד החלופי הוא נקיטת הליכים מתאימים בבית המשפט לענייני משפחה לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965.

המשיבים טענו שאין מקום למתן צו ירושה נוסף נוכח קיומו של צו ירושה קודם שניתן על ידי בית דין מוסמך, והדגישו את קיומו של סעד חלופי בבית המשפט לענייני משפחה.

בית המשפט העליון דחה את העתירה למתן צו ירושה נוסף, מאחר שכבר קיים צו ירושה קודם שניתן על ידי בית דין מוסמך, וקיים סעד חלופי בבית המשפט לענייני משפחה.

לא, בית המשפט העליון קבע כי פסק הדין בע"ם 7884/23 לא קבע הלכה חדשה אלא יישם את ההלכה הקיימת מעניין זמיר על נסיבות המקרה.

המבקשת טענה כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, קשה ובעלת השלכות רוחב על זוגות שערכו צוואות הדדיות לפני תיקון מס' 12.

המשיבים טענו כי פסק הדין יישם את ההלכה הקיימת מעניין זמיר ולא קבע הלכה חדשה, ולכן אין מקום לדיון נוסף.

בית המשפט העליון דחה את הבקשה לדיון נוסף, וקבע כי פסק הדין יישם את ההלכה הקיימת ולא קבע הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף.

בית המשפט העליון קבע שאין מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי על תוקף צוואות כאשר הבקשה נסבה על ממצאי עובדה ומהימנות ולא על שאלה משפטית עקרונית.

המבקש טען כי הצוואה משנת 2016 נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד המשיב ולכן יש לקיים את הצוואה משנת 2015.

המשיב טען כי הצוואה משנת 2016 תקפה וכי המבקש לא עמד בנטל להוכיח השפעה בלתי הוגנת.

רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או כאשר יש חשש לעיוות דין, בהתאם לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון.

השאלה המשפטית המרכזית הייתה האם יש לאפשר לתובע למכור את הנכס ולפנות את הנתבע ממנו, לאור הוראות צוואת המנוחה.

בית המשפט קבע כי הנתבע יפנה את הנכס בתוך שלושה חודשים ויקבל 40% מתוך חלקה של המנוחה בנכס.

בית המשפט הדגיש את עקרון העל בדיני הירושה, לפיו יש לכבד את רצון המצווה, והשתמש בדוקטרינת הביצוע בקירוב כדי להבטיח לנתבע קורת גג.

התובע טען כי יש לו זכות למכור את הנכס לפי סעיף 42 לחוק הירושה, כדי לממן את שהותו בדיור מוגן, וכי המנוחה לא הייתה יכולה לצוות מה יעשה בחלקו בנכס.

בית המשפט דחה את טענות המבקשים וקבע כי הסכם הממון אינו כולל הוראה ירושתית המדירה את המשיבה מעיזבון המנוח, וכל הוראה כזו בהסכם ממון אינה תקפה לאור סעיף 8 לחוק הירושה.

קביעת היקף נכסי העיזבון היא כשרה ויכולה להיכלל בהסכם ממון, בעוד שקביעת אופן חלוקתו לאחר המוות סותרת את סעיף 8 לחוק הירושה ודינה בטלות.

המבקשים טענו כי הסכם הממון כולל הוראה ירושתית המדירה את המשיבה מעיזבון המנוח, וכי יש להשלים את החסר בהסכם כך שיכלול הוראה ירושתית זו.

לא, הסכם ממון אינו יכול לכלול הוראה ירושתית המדירה יורש מעיזבון, וזאת לאור סעיף 8 לחוק הירושה הקובע כי הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו בטלים.

בית המשפט העליון, מפי השופטת דפנה ברק-ארז, דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר קבע כי צוואת המנוחה משנת 2016, ולא צוואתה משנת 2015, היא הצוואה התקפה.

לא. בית המשפט קבע במפורש כי העובדה ששתי הערכאות הקודמות לא היו תמימות דעים ביחס לתוצאה אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור, תוך הפניה לפסיקה נוספת (בע"ם 2285-10-24).

בית המשפט פירט שלושה טעמים מצטברים: הבקשה אינה עומדת באמת המידה המצמצמת למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי' ואינה מגלה שאלה עקרונית אלא נסבה על ממצאי עובדה ומהימנות ויישום הדין; לא מתקיים חשש לעיוות דין בשים לב לפסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי; ועצם חילוקי הדעות בין הערכאות אינו מצדיק כשלעצמו רשות ערעור.

הבקשה לסעד זמני נדחתה ממילא כפועל יוצא מדחיית בקשת רשות הערעור, ההחלטה הזמנית מיום 5.7.2026 שעיכבה את ביצוע רכיב ההוצאות בוטלה, ומשלא נתבקשה תשובה מן המשיבים, לא נפסק צו להוצאות בערכאת העליון.

על הטוען לביטול יפמ"כ להציג תיעוד רפואי קונקרטי המצביע על פגיעה קוגניטיבית סמוך למועד עריכת ייפוי הכוח, ולא רק טענות כלליות או תיאור מצב סיעודי-פיזי. בית המשפט קבע כי מינוי מומחה 'לא יעשה כלאחר יד, בלי שהונחה ולו ראשית ראיה' לפגיעה קוגניטיבית שוללת כשירות.

לא, מדובר בהחלטה דיונית בלבד ולא בהכרעה סופית. נותרה למבקשים אפשרות להביא ראיות נוספות בשלב שמיעת הראיות, ואף לחזור ולבקש מינוי מומחה אם תונח תשתית ראייתית מספקת.

לא. בית המשפט קבע כי 'גם בהנחה שהממנה מוגבלת בתפקודה והיא במצב סיעודי קשה, לא ניתן להניח שמוגבלותה הפיזית משפיעה על כשירותה להבין בעניינה', בייחוד משהובע רצונה ליפמ"כ ונבדק על ידי עורך הדין שערך את המסמך.

הבקשה נדחתה משום שהתיעוד הרפואי הנרחב שהוגש (מאות עמודים לתקופה 2019-2024) לא הצביע על פגיעה קוגניטיבית סמוך לחתימת יפמ"כ, ואף חיזק את המסקנה בדבר שיפור מלא במצב הממנה. בבדיקת מסמכי האשפוז מדצמבר 2021 נמצא כי בשחרור נרשם 'שיפור ניכר... היא ערנית וחזרה לרמת התפקוד הרגיל שלה'.