שאלות ותשובות נפוצות

כן, בית המשפט העליון קבע כי אין לשלול באופן קטגורי השתת פיצויים עונשיים על מי שאחריותו מוטלת מכוח חלופת ההשתתפות והסיוע שבסעיף 12 לפקודת הנזיקין, וכל מקרה נבחן לגופו. במקרה הנדון, משייחסה הערכאה הדיונית לרשות הפלסטינית כוונת זדון, לא נמצאה עילה להתערב בהטלת הפיצוי העונשי.

הפיצוי נפסק לעיזבונות בלבד, משהניזוקות המשניות לא עמדו בתנאי הרביעי של הלכת אלסוחה. בהתאם לכך, תביעת אימן המאמצת של הבנות נדחתה, ואילו האם קיבלה פיצוי מופחת במסגרת פסק הדין המקורי שבוטל בהמשך לטובת העיזבונות.

בעקבות הלכת בן שלום הועמד הפיצוי העונשי על 3 מיליון ש״ח לכל עיזבון, כך שסך הכול שולם 6 מיליון ש״ח חלף 13 מיליון ש״ח שנפסקו במקור, והפיצוי נפסק לעיזבונות בלבד.

נוצרה הבחנה מפורשת בין חלופת הסיוע, שלגביה נקבע כי ניתן להטיל פיצויים עונשיים בהתאם לנסיבות, לבין חלופת האישרור שבאותו סעיף, שלגביה הובעה עמדה שונה בפסק הדין בעניין ע"א 2362/19.

הפטור שבסעיף 69 לחוק אינו חל כאשר הנהנה אינו ספציפי, סופי ומודע למעמדו. במקרה הנדון הנהנית היחידה, נכדתו של המשיב 1, לא הייתה מודעת להיותה נהנית, ומעמדה כנהנית בלעדית לא היה מובטח שכן ניתן היה להסיר את שמה או להוסיף נהנים נוספים.

הקניית הזכויות מיוצרי הנאמנות לחברה להחזקת נכסי נאמנות סווגה כ'מכירה' לפי ההגדרה הרחבה שבסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין, ועל כן מהווה אירוע מס החייב במס שבח ובמס רכישה.

הערעור של מנהל מס שבח התקבל במלואו, פסק דינה של ועדת הערר בוטל, שומות מס השבח ומס הרכישה הועמדו על כנן, והמשיבים חויבו בהוצאות בסך 70,000 ש״ח בכל הערכאות.

לא. בית המשפט העליון פסק כי ההחרגה שבסעיף 75ז(ד) לפקודת מס הכנסה, לפיה הקניה לנאמן בלא תמורה אינה 'מכירה', מוגבלת לעניין הוראות חלק ה לפקודה בלבד, ואינה חלה על חוק מיסוי מקרקעין, שכן סעיף 88 לפקודה מוציא מהגדרת 'נכס' שבחלק ה את הזכויות במקרקעין הממוסות לפי חוק מיסוי מקרקעין.

הערעור נדחה משום שהמועד החוזי להשלמת העסקה ברישום (לאחר מחיקת העיקולים או קבלת הסכמת הצדדים השלישיים) טרם הגיע, ההתחייבות אינה ברת ביצוע במצב הדברים הקיים, ואכיפה חלקית - שהועלתה רק בערעור - חסומה בדיני הקניין.

המשיבה טענה כי בהסכם הכתוב משנת 2017 התקיימו יסודות עילת העושק - מצוקה כלכלית שנבעה מפטירת בעלה ומהליך פשיטת הרגל, וכן תנאים גרועים במידה בלתי סבירה בשל זכויות בנייה שלא תומחרו בעת העסקה. לחלופין טענה כי טרם הגיע המועד החוזי להשלמת העסקה וכי דיני ההצמדה אינם מאפשרים את הסעדים שהתבקשו.

המערערים טענו כי כבר בהסכם בעל פה משנת 2007 נמכרו להם הזכויות בגג ולא רק זכות שימוש והחזקה, וכי לא הוכח ברמה הנדרשת פער בין שווי הגג למחיר ששולם, ולכן לא התקיימה עילת העושק. הם טענו שמכירה על רקע קשיים כלכליים אינה עולה כשלעצמה לכדי ניצול מצוקה.

לא. בית המשפט העליון קבע בע"א 5812/19 כי יסודות העושק שבסעיף 18 לחוק החוזים מצטברים, ומשהמוכרת לא הוכיחה את יסוד חוסר שקילות התמורות (כלומר שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל), די בכך כדי לשלול את עילת הביטול - בלא צורך להכריע כלל בשאלת המצוקה וניצולה.

לא. פסק הדין דחה את הטענה כי מעמד של עובד שכיר מונע תפיסה מרכושו הפרטי של הנאשם, גם כאשר התקבולים מהעבירה התקבלו בחברה ולא עברו ישירות לידי העובד.

לא. לצד קבלת הערעור, בית המשפט מתח ביקורת מפורשת על עמדת המדינה בדבר פוטנציאל חילוט של כ-400 מיליון ש"ח מכל נאשם, וקבע כי על המדינה חובה להציג עמדה ריאלית המבוססת על הענישה הנוהגת - אם כי הפרת חובה זו לא גררה בנסיבות המקרה תוצאה אופרטיבית.

הערעור של המדינה התקבל, החלטת בית המשפט המחוזי לביטול הצו הזמני בוטלה, והצו הזמני לתפיסת כ-2.2 מיליון ש"ח מכספי המשיבה בקופות גמל ובקרן השתלמות הותר על כנו.

לא. בית המשפט העליון קבע בע"פ 5316/22 כי משהוגש כתב אישום, אין להציב בפני המדינה דרישה להראות תשתית ראייתית קונקרטית בדבר חשש לסיכול החילוט כתנאי למתן צו זמני. דרישה כזו שמורה לשלב שטרם הגשת כתב האישום. לאחר הגשת כתב אישום די בבקשה חתומה בידי פרקליט מחוז המפרטת את הרכוש, ובראיות לכאורה המבססות 'פוטנציאל חילוט'.

הערעור נדחה. בית המשפט העליון קבע כי זכויות המנוחים, ובנעליהם המערער, מתמצות בחלקה 43 ההיסטורית בגוש שומה 3963, היא חלקה 17 בגוש רישום 5731, בשטח 310 מ"ר. כמו כן הורה בית המשפט על רישום החלקות החדשות 15, 16 ו-18 בגוש רישום 5731 על שם המשיבה, ולא נעשה צו להוצאות.

לא - האישור עצמו קובע במפורש כי אינו משמש הוכחה לבעלות. אולם התוצאה אינה נגזרת מכך שהאישור הוא 'שטר בעלות', אלא מכך שבחלוף כמעט 70 שנה, בלא תקיפה בזמן אמת ובלא מפת מדידה מטעם המערער, לא ניתן לערער על תיחום השטח שעולה מהצלבת אישור אי הנפקדות מיום 15.9.1954, רישומי ספר המס המנדטורי וטבלאות האיזון של התב"ע הקודמת.

משום שהמחלוקת היא בזהות הממכר ולא בתחרות זכויות - תיאור הממכר בכתב התביעה ובהסכם המכר נסב על בית המגורים שבחלקה 43, וחוות הדעת השמאית שצורפה הכירה בעצמה בחלקו של האפוטרופוס במגרש.

האם ניתן לקבוע, בחלוף כשבעה עשורים, כי היקף הזכויות ששוחררו מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים גדול מן השטח שננקב באישור אי-הנפקדות, בהסתמך על שטח גדול יותר שהוצהר על ידי המנוח, על חלוקה תכנונית מאוחרת למגרש, ועל חזקה בפועל בשטחים הצמודים לבית המגורים.

לא. בית המשפט דחה את הקריאה המצמצמת שלפיה הסעיף חל רק על תביעות השבה לפי פרט 11, וקבע כי פרשנות כזו מרוקנת את הסעיף מתחולתו על תביעות פיצויים ומנוגדת ללשונו.

לא באופן גורף. ההלכה הוחלה באופן פרוספקטיבי בלבד, אם כי גם ביחס לבקשות שהיו תלויות ועומדות במועד מתן פסק הדין, ואילו עצם קיומה של חובת הפרסום הנטענת לא הוכרע בפסק הדין וננקטה לגביה לשון של ספק.

המשיב, מוהנד חטיב, אדם עם מוגבלות, הגיש בקשות לאישור תובענות ייצוגיות נגד 53 רשויות מקומיות בטענה שלא פרסמו באתרי האינטרנט שלהן רשימת גנים ואתרי משחקים נגישים לאנשים עם מוגבלות, כנדרש לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות והתקנות מכוחו.

בית המשפט העליון קבע בבר"מ 6124/20 כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים, שכן חובת ההנגשה מוטלת על הרשות המקומית מתוקף תפקידה הציבורי ולא ככל מחזיק פרטי, ולכן הפרתה נחשבת ל'החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין'.

בית המשפט העליון (כב' השופטת רות רונן, דן יחיד) דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, שהורתה לתובע לתקן את כתב תביעתו ולצרף כנתבעים הן את יורשי הבעלים הרשומים במקרקעין לא מוסדרים והן צדדים שלישיים שפנו בעבר לאפוטרופוס לנכסי נפקדים בטענות זכויות. המבקש חויב בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ש״ח.

נקבע כי לא התקיימה אמת המידה הקבועה בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, וכי החלטות בדבר צירוף בעלי דין מצויות בגדר שיקול הדעת הרחב הנתון לערכאה הדיונית. לכן, מדובר בהחלטת ביניים ולא בהכרעה סופית, ולא נמצא מקום להתערב בה.

כן. למרות שהמבקש טען כי אותם צדדים שלישיים אינם רשומים כבעלי זכויות ולא פתחו בהליך משפטי לאחר שטענותיהם נדחו על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, נקבע כי מדובר במי שהעלו טענות עובדתיות ושרשורי זכויות סותרים, ולכן נוכחותם דרושה להכרעה שלמה ויעילה בתובענה.

נקבע כי תביעה הצהרתית לבעלות היא במהותה פסק דין חפצי, ולכן נוכחות יורשי הבעלים הרשומים דרושה להכרעה יעילה ושלמה במחלוקת. העובדה שהמקרקעין אינם מוסדרים והרישום דקלרטיבי בלבד אינה משנה את המסקנה, שכן הרישום בפנקס השטרות מהווה ראיה לכאורה לזכויות.

בית המשפט העליון העניק תוקף של פסק דין לתחשיב שהגישה המדינה ביום 15.2.2024, על יסוד הודעה משותפת של הצדדים, והטיל על הנפקעים חובת השבה של תשלומים ששולמו להם ביתר.

פסק הדין קבע כי שחרור המדינה מטענות עתידיות כלפי הנפקעים מותנה במפורש בביצוע ההשבה בפועל, אך לא נקבע מועד לביצוע ההשבה, לא נקבע מנגנון הצמדה או ריבית, ולא נקבעה סנקציה למקרה של אי-ביצוע.

ההנמקה כולה מתמצה במילים 'לנוכח הודעת הצדדים מיום 1.9.2024'. פסק הדין אינו בוחן את התחשיב לגופו, אינו מכריע בפלוגתה, ואינו מפנה להוראת דין או לפסיקה מעבר להישענות על ההודעה המוסכמת של הצדדים.

כן. נקבע במפורש כי פסק הדין בערעור בא חלף פסק דינה של הערכאה הדיונית, כך שפסק הדין קמא של בית המשפט המחוזי מיום 26.2.2019 חדל לעמוד בתוקפו.

עיזבון כשלעצמו אינו יישות משפטית, ולכן בעל דין שנפטר אינו יכול להוסיף ולשמש כבעל דין בהליך כל עוד לא ניתן צו למינוי מנהל עיזבון, צו ירושה או צו קיום צוואה.

נקבע כי על המערער להגיש בקשה מתאימה לחילופי בעלי דין עד ליום 9.2.2025, על מנת שניתן יהיה להמשיך בהליך הערעורי.

טענה זו לא נדונה לגופה במסגרת ההחלטה בבקשה למחיקת הערעור, אלא נשמרה לדיון בערעור עצמו, לאחר הסדרת חילופי בעלי הדין.

לא. הרשמת מורן יהב קבעה בהחלטתה כי אין בכך עילה למחיקת ההליך, אלא מדובר בפגם בר-ריפוי שיש לתקנו באמצעות בקשה לחילופי בעלי דין.

כן, מבחינה עקרונית. מאחר שהסכם המכר הנטען נערך בטרם נחקק סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1968, חלה עליו הדרישה שבסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני - דרישה ראייתית בלבד ולא מהותית, שדי לקיומה בראשית ראיה בכתב הניתנת להשלמה בעדות בעל פה. עם זאת, במקרה זה המערער לא הציג ולו ראשית ראיה בכתב, ולכן לא עמד בנטל ההוכחה למרות שנפתחה בפניו דרך ההוכחה באמצעות עדים.

לא. בית המשפט הבהיר במפורש כי 'אין לקרוא לתוך החלטה זו את מה שאין בה' - הערעור נדחה משום שהמערער לא הוכיח את זכויותיו, אך אין בכך קביעה פוזיטיבית שאין לו זכויות או שחזקתו אינה כדין. נוכח נכונות המערער להגיע להבנות כספיות עם המשיבים, נמנע בית המשפט מעשיית צו להוצאות.

לא. בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה החזקת משפחתו במקרקעין לאורך שנים מקימה בעלות מכוח שימוש וחזקה. יחד עם זאת, הובהר כי אין בפסק הדין קביעה פוזיטיבית לפיה חזקתו של המערער, ככל שהיא מתקיימת, אינה כדין - הקביעה היא שלילית בלבד, דהיינו שזכויותיו לא הוכחו.

התביעה נדחתה משני טעמים עצמאיים: ראשית, המערער לא הוכיח את קיומו של הסכם המכר הנטען בין סבו לקטיש, שכן לא הציג ראשית ראיה בכתב ולא עמד בנטל ההוכחה בעדויות. שנית, לא הוכחה שרשרת זכויותיו כיורש - שכן טענתו כי הוא היורש היחיד של זכויות סבו מתנגשת עם צו ירושת האב, המחלק את העיזבון בין תשעה יורשים.

הסוגיה המרכזית היא כיצד יש לאמוד את שווי ההשבה הנגדית המגיעה למי שסיפק שירות ביטוחי בלתי-חוקי, ובפרט אילו מרכיבים מתוך פרמיית השוק נשללים ממנו מחמת אי-החוקיות, ומהו הגבול הראייתי של אומדן זה בערכאת הערעור.

נקבע כי חוב ההשבה של המשיבים נושא ריבית לפי דין בלבד, בהיעדר הוראה חוזית הנוגעת לכיוון חיוב זה, ונדחתה הטענה להוספת הריבית ההסכמית על חוב ההשבה.

בית המשפט העליון הפחית 15% מפרמיות השוק, חלף 5% שהפחיתה הערכאה הדיונית. ההפחתה לא הוגדלה מעבר לכך, מכיוון שזהו השיעור שנקבע בחוות הדעת מטעם המערערות עצמן.

נקבע כי מי שסיפק 'ביטוח עצמי' בלא רישיון מבטח זכאי רק לרכיב אחד מתוך פרמיית השוק - הסיכון האקטוארי שנטל על עצמו בפועל. רכיב ההוצאות נשלל ממנו משום שלא נשא בהוצאות של חברת ביטוח, ורכיב הרווח נשלל ממנו משום שלא היה רשאי לגבותו ומשום שהרווח הופק תוך הפרת חובת אמון.

לא. בית המשפט קבע כי התחייבות העמותה לבנות על חשבונה שטח של 280 מ"ר שישמש את העירייה אינה מהווה "תמורה" המוציאה את ההקצאה מתחולת נוהל הקצאת קרקעות ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית, שכן השטח שייבנה קטן בכ-40% מהשטח שבו השתמשה העירייה קודם לכן, ומדובר בבניית מעטפת בלבד בעוד העירייה נושאת בעבודות הפנים, עלויות המעבר והשכירות.

שאלת התמורה נבחנת מנקודת מבטה של הרשות המקצה - האם הופקה עבורה טובת הנאה והאם השתפר מצבה החומרי - ולא לפי עוצמת החיוב הכספי או המעשי שהוטל על מקבל ההקצאה.

הערעור התקבל במלואו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, נקבע כי החלטת ההקצאה מיום 5.5.2021 תקפה והעירייה רשאית להמשיך את הליך ההקצאה לפי הנוהל, ההוצאות שנפסקו נגד העירייה בערכאה קמא בוטלו, והתושבים חויבו בהוצאות לטובת העמותה והעירייה.

בית המשפט העליון ביטל את קביעת הערכאה הקמא לפיה היקף השטח חורג מצרכי העמותה ופוגע באופן לא מידתי בתושבים, וקבע כי לא נפל פגם בשיקול הדעת של העירייה בעניין זה.

לא. נקבע כי טענה כזו אינה אלא טעות בכדאיות העסקה לפי מבחן הסיכון, ואינה מקימה עילה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף שיפוטי.

לא. מדובר בהחלטה של שופטת דן יחיד בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, וההליך קמא ממשיך להתברר, לרבות מימוש הסכם הפשרה באמצעות מומחה בית המשפט וקבלת אישור בית הדין השרעי בעניינה של הנתבעת.

הטענה נדחתה מחמת האיחור בהעלאתה ומניעות, מבלי שנבחנה לגופה, שכן הנתבעים הודיעו בעבר בכתב כי אינם עומדים עוד על הטענה.

נטען כי המשיבה 15 לא נכחה ולא יוצגה בעת גיבוש ההסכם, אולם הטענה נדחתה מחמת השתק ומחמת היעדר מעמדו של הנתבע להעלותה בשמה.

לא, בית המשפט הבהיר כי תחולת ההלכה אינה מוגבלת לדירת המגורים המשפחתית, ובמקרה זה הוחלה על חמש דירות בנס ציונה שהושכרו ולא שימשו למגורי בני הזוג.

בית המשפט העליון העמיד את הלכת השיתוף הספציפי על קונסטרוקציה הסכמית - הסכם הנלמד מהתנהגות בני הזוג, וגזר מכך כי עניינה ככלל בשיתוף זכויות שוויוני בנכס כולו, וכי 'שיקולי צדק' אינם מקור לשינוי בדיעבד של הסכמות שהתגבשו.

כן, הסייג מפורש בפסק הדין: בני זוג רשאים לגבש הסכמות מפורשות ומתועדות בכל חלוקה שיחפצו, ואז הניתוח המשפטי אינו ניתוח של הסכם מכללא אלא של הסכם מפורש שנקבע ביניהם.

לא. בית המשפט העליון קבע כי משנקבע שהוכחה כוונת שיתוף ספציפי בדירות על יסוד התנהגות בני הזוג, לא ניתן להחריג מגדר אותו שיתוף את רכיב הקרקע במצבה כקרקע חקלאית, בהיעדר אינדיקציה עובדתית לכוונה להחריגו.

תעודת שחרור היא מסמך שבו האפוטרופוס לנכסי נפקדים משחרר מהקנייתו את תמורת ההפקעה של החלקות, ובכך מעביר ליורשים את הזכות לתבוע פיצוי, לרבות רכיב הפיצוי הפירותי בגין דמי חכירה אבודים.

אף שהוכרה זכאות עקרונית לפיצוי הפירותי, בסיס החישוב צומצם משמעותית לאחר שהתקבלה עמדת המדינה בשאלת ייעוד המקרקעין, כך שהזכאות העקרונית אינה מלמדת דבר על שיעור הפיצוי בפועל.

מדובר בזכות נגזרת ולא מקורית — היורשים נכנסים לנעלי האפוטרופוס ואינם עומדים על זכות עצמאית משלהם.

כן. בית המשפט העליון קבע בע"א 935/24 וע"א 940/24 כי הלכת טבר חלה גם על מקרקעין שהוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים עובר להפקעתם, ולכן תעודת שחרור לפי סעיף 28(א) לחוק נכסי נפקדים מעבירה ליורשים גם את רכיב הפיצוי הפירותי לפי סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות, ולא רק את פיצויי הקרן לפי סעיף 12.

כן. ביום 03.08.1967 שולם ליורשי המנוחה פיצוי מלא בגין ההפקעה, כנגד חתימתם על הצהרה שלפיה קיבלו פיצוי מלא וגמור ואין להם כל טענות ותביעות נוספות בקשר להפקעת החלקה.

כן. בית המשפט קבע כי כאשר החזקה בקרקע הועברה בהסכמה כנגד פיצוי מלא וויתור על טענות למעלה מ-25 שנים לפני 15.02.2010, הוראת המעבר קובעת ששר האוצר רשאי להשתמש במקרקעין לכל מטרה שהיא, וכך נחסמת האפשרות לביטול ההפקעה גם אם נטען כי מטרתה נזנחה.

משום שבתגובה המקדמית הציגו המשיבים את התשריט המקורי מארכיון המדינה, שעליו מופיעה הצהרת האחראי המחוזי דאז, ומתוכו עלה כי החלקה סומנה בצבע כחול והוחרגה מהודעת הביטול, בניגוד לטענת העותרים.

דעת הרוב (המשנה לנשיא סולברג, בהסכמת השופטת ברק-ארז) דחתה את העתירה על הסף מחמת שיהוי כבד וחייבה את העותרים בהוצאות בסך 7,500 ₪, בעוד השופט כבוב דחה את העתירה לגופה, שלל קיומו של שיהוי אובייקטיבי, ונותר בדעת מיעוט בשאלת ההוצאות.

הערעור נדחה פה אחד, הן במישור הפרטני (הגדלת סכום ההוצאות שנפסק לזכות רנו) והן במישור העקרוני (ביטול או שינוי 'כלל המתינות'). הערעור נדחה על הסף בלא שנדרשה תשובת המשיבים, וללא צו להוצאות.

בית המשפט העליון ציין כי קביעת בית המשפט המחוזי שעליה נשענה רנו ניתנה במסגרת מחיקה בעקבות הסתלקות מוסכמת ולא בדחייה לגופה, ותיארה התרשמות מתובענה שאינה מבוססת ולא הצדקה או אינטרס ציבורי לעודדה - ולא קביעה פוזיטיבית של בקשת סרק בחוסר תום לב. כמו כן, מבחני העזר שהציעה רנו הופנו בעיקר להתנהלות באי הכוח המייצגים, בעוד הם מבקשים להחמיר עם המבקש המייצג עצמו, מה שיצר כשל התאמה.

ביום 2.3.2022 הגיש שלומי גנות בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רנו וקרסו מוטורס, לפי פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, בטענה שמערכת הבלימה האוטומטית בעת חירום ומערכת ניטור המרחק מלפנים ברכבי רנו אינן עומדות בתנאי נוהל 3/13 של משרד התחבורה. הבקשה נשענה על חוות דעת מומחה יחידה, שממנה עלה כי מערכת ההתרעה מזהירה רק באמצעים ויזואליים ולא קוליים, וכי מערכת הבלימה מזהה עצמים ניידים בלבד.

'כלל המתינות' הוא ההלכה הנוהגת בפסיקת הוצאות לחובת מבקשים מייצגים לאחר הסתלקות מבקשת אישור. השופט גרוסקופף שלל את שינוי הכלל לגופו, ואילו השופטים רונן וכשר סברו, למעלה מן הצורך, כי בשלה העת לשינוי הדרגתי וזהיר לעבר הוצאות משמעותיות יותר, שיובל בידי הערכאות הדיוניות.

שני הערעורים נדחו. בית המשפט קבע כי לא נמצאה עילה להתערב בהכרעות הערכאה הדיונית, ואימץ את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. כפועל יוצא נדחו תביעות היורשים לרישום זכויות במקרקעין.

לא. בית המשפט העליון קבע כי חזקה ועיבוד כשלעצמם, ובוודאי שימוש עונתי למרעה ולחקלאות, אינם מקימים זכות בקרקע מסוג "מואת". משלא הוכחו הקצאה שלטונית, קושאן או שטר עסקה, ומשנקבע כי לא היה יישוב קבע במרחק של פחות ממייל וחצי מהמקרקעין בשנת 1858, סווגו המקרקעין כ"מואת" ונקבע כי יירשמו על שם המדינה.

לא. מאז חוק-יסוד: מקרקעי ישראל משנת 1960 אין עוד אפשרות לרכוש בעלות באדמות מדינה בדרך של התיישנות מנחילה.

הבקשה להגשת ראיה נוספת בשלב הערעור - אטלס עות'מאני שפורסם באיסטנבול בשנת 2020 - נדחתה, מטעמים דיוניים ומהותיים כאחד. בתיק הראשון היא נדחתה לאחר תום שמיעת הראיות, ובקשת רשות ערעור נדחתה גם היא; בתיק השני נדחתה הבקשה וגם בקשת רשות הערעור עליה נדחתה.

אם תמורת העסקה או תשלומי השימוש כבר הופקדו בנאמנות או בקופת בית המשפט, זהו טיעון ישיר נגד הטענה שנדרש סעד נוסף כדי להבטיח את הכסף לצורך ביצוע פסק הדין הסופי.

אם הבקשה מתייחסת לשנים שחלפו, זה רכיב שמסיט את הבקשה מסעד זמני לתביעה כספית לכל דבר, שכן דרישה לתשלום החל ממועד בעבר אינה שמירה על מצב קיים אלא גבייה של חוב נטען.

לא. הסמכות לתת צו זמני בדבר ניהול מקרקעין ושימוש בהם במסגרת פירוק שיתוף מכוונת לשותפים במקרקעין בלבד. מי שאינו שותף ואינו צד להליכי הפירוק אינו נכנס לגדרה, ומולו המסלולים הרלוונטיים הם הסגת גבול לפי פקודת הנזיקין ודיני עשיית עושר, המחייבים תביעה משלהם.

חיוב כספי כסעד זמני הוא חריג, וניתן בעיקר כשהחוק מסדיר אותו במפורש, למשל מזונות זמניים או תשלום תכוף בתאונת דרכים, או כשמדובר בצורך קיומי דחוף.

לא. איחוד תיקים לדיון משותף אינו מרחיב את רשימת הסעדים שניתן לפסוק, והסכמה כללית לדון במכלול המחלוקות אינה תחליף לסעד שנתבע במפורש.

לא. סעד זמני נגזר ממה שנתבע בכתב התביעה. אם התביעה היחידה נגד המחזיק היא תביעת פינוי, חיוב כספי זמני אינו משרת אותה אלא מהווה סעד אחר לגמרי שלא ניתן לפסוק.

סירוב עקרוני להגיש את התצהיר עלול להוביל לכך שהתיק ייסגר בלי מתן צו, כפי שאכן קרה במקרה שנדון - הסירוב להגיש תצהיר הוביל להחלטת הרשם שלא לתת צו נוסף.

לא, הגבלה כזו אינה מייתרת מאליה את הצו. זו טענה שדורשת ביסוס, ולא מובן מאליו שהיא מצדיקה צו נוסף.

בית המשפט הגבוה לצדק אינו הכתובת כשקיימת ערכאה מוסמכת לדון בטענות, וקיומו של מסלול ערעור לבית המשפט לענייני משפחה מספיק כדי לדחות עתירה לבג"ץ, כפי שאכן קרה בפסק הדין שנדון.

על החלטת הרשם ניתן לערער לבית המשפט לענייני משפחה לפי חוק הירושה. ערעור זה כפוף למועדים, ולכן איחור עלול לסגור את המסלול.

יש לפנות לערכאה שנתנה את הצו הקודם, כלומר לבית הדין הכנסייתי עצמו, ולבקש את ביטולו שם. הרשם לענייני ירושה אינו מבטל החלטות של בית דין אחר.

כשמתברר שכבר ניתן צו ירושה על אותו עיזבון על ידי ערכאה מוסמכת, כולל בית דין דתי, הרשם אינו מוציא צו נוסף על אותו עיזבון. מי שסבור שהצו הקודם אינו תקף או אינו מתאים לצרכיו צריך לפנות לערכאה שנתנה אותו ולבקש את ביטולו.

יש לבדוק את תאריך מתן הפסק ואת תאריך מסירתו בפועל לפני ניסוח כתב טענות, מכיוון שלבקשת ביטול קבוע בחוק מועד קצוב, ואיחור עלול לחסום גם טענות טובות לגופן.

פתיחתו מחדש של צו ירושה שניתן מותנית בעובדות או טענות חדשות שלא ניתן היה להביאן קודם, וכן העובדה שההליך פומבי פועלת נגד מי שלא הגיש התנגדות במועד.

הכרעת הבורר מחייבת רק את מי שהיה צד לבוררות, ולא את כל העולם. יורש שלא היה צד לבוררות אינו בהכרח כבול לפסק, והמאבק מולו יתנהל בתיק צו הירושה, שם ניתן פסק בהליך פומבי המאפשר הגשת התנגדות.

לא בהכרח. הסכמה למסלול ערעור אינה מובנת מאליה ואינה מתפרשת בהכרח על תיקים שצורפו מאוחר יותר. אם היא נרשמה רק בתיק המקורי, מסלול ההשגה היחיד על תיקים נוספים הוא בקשת ביטול.

לא. גם פסק שניתן לכאורה בלי סמכות אינו בטל מאליו. החוק מסדיר מסלול של בקשת ביטול, במועד קצוב ובעילות מוגדרות, ומי ששתק לאורך הבוררות והעלה טענת חוסר סמכות רק לאחר שהתוצאה לא נשאה חן בעיניו עלול להיחסם.

כן. מעמד ידוע בציבור הוא שאלה עובדתית - האם השניים ניהלו חיי משפחה ומשק בית משותף וסמוך לפטירה - ולכן ניתן למסור אותה להכרעת בורר, והמגבלה בחוק הבוררות על נושאים שאינם יכולים לשמש נושא להסכם אינה חוסמת זאת.

אפשר לבדוק אם נותרו לצד שכנגד רזרבות של זכויות נוספות באחת החלקות שכבר התחייב להעביר, ולדרוש שישלים מהן את החסר, כביצוע קרוב ככל האפשר של ההסכם (ביצוע בקירוב). כמו כן, מכיוון שבעסקת חליפין החיובים כרוכים זה בזה, חוסר בשטח שהתקבל עשוי להצדיק הפחתה מקבילה בשטח שיש להעביר בתמורה.

פשרה שגורעת שטח מהנכס המוחזק עבור הצד המקבל, שנעשתה בלי הסכמתו, מעבירה את מוקד הדיון לשאלה מה היה קורה אילו הוא נשאל. זהו סימן אזהרה, וראוי לבדוק בתיק ההסדר או הרישום מתי נחתמה הפשרה ביחס לתאריך הסכם החליפין המקורי.

לא בהכרח. כשהקרקע מוחזקת עבור הצד השני עד לרישום, מניין הזמן (ההתיישנות) מתחיל לרוץ מהיום שבו הצד שכנגד כפר בזכות, ולא מיום החתימה על ההסכם. גם השתהות ארוכה כשלעצמה אינה נחשבת ויתור, אלא אם הוכח שוויתרתם בפועל.

כדאי לבדוק את שטח החלקה כולה, החלק המועבר (שבר) והשטח במ"ר, ולוודא שהם מסתדרים זה עם זה בהכפלה. אם המספרים תואמים, יש בידי הצד התחייבות מספרית ברורה לשטח ולא רק לשבר.

יש להבחין בין השניים: אירועים שקרו אחרי החתימה והפחיתו את הערך, כמו הפקעה, הם בדרך כלל הסיכון של הצד המקבל. לעומת זאת, תביעת זכות של צד שלישי מלמדת שהזכויות מעולם לא היו בידי המעביר, ולכן זה נשאר באחריותו.

לא. גם כשמועברים חלקים בלתי מסוימים, עצם היעדר סימון מדויק אינו מבטל התחייבות לגודל. כשההסכם נוקב בשטח החלקה כולה, בשבר המועבר ובמספר המטרים הנגזר, זו התחייבות לשטח, ופער משמעותי ממנה מהווה הפרה. טענת המושע מגינה רק מפני דרישה לקבל מיקום מסוים בתוך החלקה.

המדריך מבוסס על ע"א 4009/22 בבית המשפט העליון, שדן בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בעניין דירה שהועברה בחוזה מכר שבו לא שולמה תמורה, לצדו הסכם שכירות שלא קוים, כאשר נותרה שאלה אם ההסכמה האמיתית מאחורי המסמכים הייתה מתנה שהוקנתה בחיים או מתנה שנועדה לחול רק לאחר המוות. בפועל דובר בנכס בחולון שהועבר מהמנוחה שרה מנחם למערערת נעם כץ, כאשר אחיינית המנוחה (המשיבה) טענה שההעברה בטלה.

משום שזו טענה סותרת את עצמה: אם החיוב לשלם היה מלכתחילה למראית עין (פיקטיבי), אזי אין הפרה אמיתית ואין זכות ביטול מכוח הפרה, כך שהטענה נופלת על עצמה.

לא בהכרח. לפי המאמר, ביטול המסמך הפיקטיבי הוא רק תחילת הדרך, ולאחריו נבחנת ההסכמה האמיתית שמאחורי החוזה, ולא פעם ההסכמה הזו, כמו מתנה, היא זו שתקוים בסופו של דבר.

לפי המאמר יש לבדוק מתי הושלם רישום הבעלות ביחס למועד הפטירה, מה כתוב בהסכם האמיתי (למשל האם שמורה לנותן שליטה כמו זכות מכירה או ביטול), תיק עורך הדין שערך את העסקה, תנועות כספיות בבנק, מי נהג בנכס מנהג בעלים (ארנונה, ביטוח, תיקונים), מצבו של הנותן בעת החתימה, ועדים שאינם נהנים מההעברה.

לא בהכרח. אם רישום הזכויות הושלם בחיי הנותן, ובמרחק זמן ניכר מהפטירה, העובדה שהנותן המשיך להתגורר בנכס אינה הופכת את המתנה למתנה מחמת מיתה, אלא מתיישבת עם מתנה שהוקנתה כבר בחיים, בכפוף לזכות שימוש.

כאשר חולפות שנים ואין תשלום ואין דרישה לתשלום, בית המשפט יסיק שהצדדים לא התכוונו לקיים את החוזה כלל, מה שעלול להוביל לביטולו כחוזה למראית עין. עם זאת, ביטול ההסכם הגלוי אינו מוחק את ההסכמה האמיתית שביניהם, כמו מתנה, ואם היא חוקית ועומדת בדרישות הדין ניתן לתת לה תוקף.

קורא חיצוני רואה בכך סתירה. אם הבקשה לשמר זכות נשענת על בסיס אחר, כמו חזקה ארוכת שנים, יש לנמק זאת במפורש כטענה חלופית עצמאית, אחרת הדבר נקרא כהודאה שהטענה הראשית חלשה.

לא. פתיחת תיק וסגירתו, העברת כספים והשבתם דורשים כל אחד החלטה נפרדת, ועמדת הצד השני נשקלת. כסף בקופת בית המשפט אינו עובר מעצמו לתיק ההוצאה לפועל.

הצהרה מפורשת של הצד השני, למשל התחייבות שלא להעביר זכויות, עשויה להחליף חלק מהסעד הזמני ולצמצם אותו. אם ההצהרה אינה מכסה סיכונים נוספים כמו בנייה או שינוי ייעוד, יש להסביר מדוע נדרש עיכוב רחב יותר.

כשקיימת נקודה שבה העובדות אינן שנויות במחלוקת והמחלוקת היא על המסקנה המשפטית, יש למקם אותה בתחילת הערעור ולא בעמודים מאוחרים, כדי להגדיל את הסיכוי לדיון מלא במקום דחייה מקוצרת.

קיים מסלול דיוני שמאפשר לדחות ערעור כזה בלי הנמקה מורחבת, ללא דיון מלא, ללא הזדמנות לטעון בעל־פה, ותוך חיוב בהוצאות. לכן ריבוי טענות עובדתיות מסווג את כל הערעור כעובדתי וממשיך אותו למסלול הדחייה המקוצרת.

לא. ערעור אינו משפט חוזר, ובית המשפט העליון אינו שומע עדים מחדש ואינו בוחן מחדש מהימנות. ממצאי עובדה ומהימנות נקבעים בערכאה הדיונית ונשארים שם, למעט מקרים חריגים.

נקבע שהבקשה אינה מעלה שאלה עקרונית, אלא נסבה על ממצאי עובדה ומהימנות ועל יישום הדין, ושחוסר תמימות דעים בין הערכאות אינו עילה בפני עצמו. בעקבות כך נדחתה גם הבקשה לסעד זמני.

עיכוב זמני שניתן במסגרת הבקשה מתבטל עם דחייתה, גם אם הצד השני הסכים לעכב את התשלום לצורך הדיון בבקשה.

בדרך כלל לא. טענות על ממצאי עובדה, על מהימנות עדים ועל האופן שבו יושם הדין במקרה הספציפי אינן עילה מספקת בגלגול שלישי.

צוואה מאוחרת מבטלת מוקדמת, כל צוואה נחשבת כשרה עד שיוכח אחרת, ומי שטוען להשפעה בלתי הוגנת עליו נטל ההוכחה.

לא. עצם העובדה ששתי הערכאות הגיעו לתוצאות הפוכות אינה כשלעצמה סיבה לפתוח את התיק שוב. פער בין פסקי דין הוא דבר שקורה, ואינו מעיד על פגם.

זו בקשה לבית המשפט העליון לאחר ששתי ערכאות כבר דנו בתיק. הרשות ניתנת במשורה, רק כששאלה בעלת חשיבות כללית חורגת מגבולות הסכסוך הפרטי, או כשבלי דיון נוסף ייגרם עיוות דין ממשי.

כשקיים ייפוי כוח מתמשך, תביעה למינוי אפוטרופוס אינה המסלול הנכון, והיא עלולה להימחק.

לא. הממנה רשאית שלא לקבוע חובת יידוע לילדיה, והיעדר סעיף כזה אינו ראיה לחוסר כשירות.

לא בהכרח. דחיית הבקשה אינה סוף הדרך, ואם בהמשך ההליך תונח תשתית ראייתית מספקת, ניתן לשוב ולבקש את מינוי המומחה.

יש לבדוק לא רק את מצב הקבלה לבית החולים אלא גם את מכתב השחרור - מה הייתה הסיבה להידרדרות, האם היא הפיכה, והאם ההורה חזר לתפקוד הרגיל. אשפוז שהסתיים בשיפור והמלצה למעקב בלבד דווקא מחליש את הטענה.

לא. טענות כלליות על ירידה בתפקוד, על מצב סיעודי או על תרופות שאולי משפיעות, בלי הפניה למסמך שמבסס זאת, אינן עוברות את הרף הנדרש.

לא. נקודת המוצא היא שכל אדם כשיר לבצע פעולות משפטיות, ומינוי מומחה אינו נעשה אוטומטית לפי בקשה. נדרשת ראשית ראיה - לפחות אינדיקציה לכאורית, מעוגנת במסמך, לפגיעה קוגניטיבית במועד הרלוונטי.

ברגע שהנכס עבר הלאה לרוכשים שפעלו בתום לב ובתמורה, המאבק עובר מהשבת הנכס לתביעה כספית, וזה משנה את כל אופן הכנת ההליך. במקרה שנדון בפסק הדין, המתחזה מכר את המקרקעין לרוכשים בתום-לב ובתמורה לאחר שינה את הרישום.

אי-רישום ממושך נשקל לחובת היורש בחלוקת האחריות. חוסר מעש ברישום יוצר הזדמנות למי שמחפש נכסים כאלה, וגם מצמצם את הטענות שלכם בהמשך, כפי שנקבע גם בפסק הדין ביחס לזיו.

לא בהכרח. מועד הגילוי יכול להציל מהתיישנות, אבל אינו מגן מפני אשם תורם. אלה שתי שאלות נפרדות, שכל אחת מהן דורשת ראיות משלה.

כשהוצג לפניה עותק של צו ירושה שהוצג כמקור אף שלא נראה כך, ובלי שיצרה קשר עם הגורם שלכאורה הנפיק את הצו - היא התרשלה. אישור מהטריבונל שנתן את הצו הוא הבדיקה היחידה שאינה תלויה במראה המסמך.

לרישום ירושה נדרש הצו המקורי, או תחליף חוקי שלו: עותק שאושר ואומת בידי נוטריון, או עותק הנושא חותמת מקורית מאושרת בחתימת רשם או מזכיר ראשי של בית המשפט או בית הדין שנתן את הצו. הסתפקות בהעתק מאושר בידי עורך דין אינה מספיקה לרישום ירושה, אלא מיועדת למצבים אחרים כמו רישום הערת אזהרה.

לא. אחריות לשכת רישום המקרקעין נבחנת בעוולת הרשלנות בלבד. אין אחריות מוחלטת ואין אחריות מוגברת רק משום שהמדינה מנהלת את המרשם - צריך להראות שהלשכה סטתה ממה שנדרש מגורם סביר בתפקידה.

לא. הטענה שהצדדים בוודאי התכוונו להדרה, גם אם לא כתבו זאת, נדחית. השלמת חסר בהסכם אינה יוצרת הוראת ירושה, ובמקרים גבוליים בית המשפט מעדיף פרשנות שמקיימת את ההסכם על פני פרשנות שמבטלת אותו.

לא. מעמד בן הזוג כיורש לפי הדין אינו תלוי בוותק הנישואין. גם נישואין קצרים מאוד אינם משנים את מעמדו כיורש, ותחושה של חוסר צדק אינה עילה משפטית.

אם לא נערכה צוואה, הרכוש מחולק לפי הדין. בן או בת הזוג שהיו נשואים בעת מות הנפטר יורשים לפי החוק, ללא קשר לאורך הנישואין, גם אם הנישואין קצרים מאוד.

החוק קובע שהסכם שנעשה בחיי אדם ומסדיר את חלוקת ירושתו, או ויתור מראש על ירושה, בטל. הדרך היחידה לוותר על ירושה היא הסתלקות לאחר הפטירה, לא ויתור מראש בחיים.

השאלה הראשונה היא מה בכלל נכנס לעיזבון - אילו נכסים היו של הנפטר ואילו של בן הזוג, ועל זה הסכם ממון רשאי להחליט. השאלה השנייה היא מי מקבל את מה שנכנס לעיזבון, ועל זה הסכם ממון לא יכול להחליט.

לא. הסכם ממון קובע רק מה שייך למי, כלומר את היקף הרכוש שנכנס לעיזבון, אך הוא אינו יכול לקבוע מי יורש. סעיף שקובע שבן הזוג לא יירש דבר אין לו תוקף, גם אם נכתב במפורש.

לא. מועד חתימה משותף אינו מספיק כדי להוכיח שמדובר בצוואות הדדיות. לשם כך צריך להציג את שתי הצוואות ולהראות הסתמכות הדדית, ולדוגמה לזמן לעדות את עורך הדין שערך אותן. טענה כזו שמועלית מאוחר, למשל רק בתצהיר ולא בכתב ההגנה, נתקלת בקושי.

לפי המאמר, כשלא ניתן לקיים את ההוראה כלשונה, בית המשפט מחפש את התוצאה הקרובה ביותר לרצון המצווה, למשל בקביעת אופן חלוקת התמורה. זהו מצב שבו שאלת הכסף תיפתח מחדש ביום המכירה, ולכן מדובר בעניין שראוי להתייעצות משפטית ולא להסדרה בשיחה משפחתית בלבד.

לא בהכרח. הוראה כזו יכולה לחייב את היורש לאפשר את המגורים, אך היא לא הופכת את הנכס לבלתי ניתן למכירה, ובוודאי שאינה חלה על החלק שמעולם לא היה שייך למצווה.

לא. מעמד של דיירות מוגנת נובע מחוק או מהסכם, לא ממשך המגורים ולא מקרבה משפחתית. מגורים ממושכים בדירה בלי הסכם ובלי תשלום מוסדר אינם יוצרים מעמד עצמאי, ומי שמסתמך רק עליהם נותר בלי עוגן משפטי.

כשמדובר בתנאי, אי מילויו יכול לגרום ליורש לא לזכות בירושה או לחדול מלזכות בה. כשמדובר בחיוב בלבד, היורש נשאר הבעלים והזכות למגורים היא חובה שניתן לדרוש את מילויה, אך היא לא בהכרח מקפיאה את הנכס ומונעת מכירה. לפי המאמר, אם אין בצוואה אמירה מפורשת שהיורש לא יזכה אם לא יאפשר מגורים, וההוראה מופיעה בסעיף נפרד, מדובר ככל הנראה בחיוב בלבד.

לא. אדם יכול לצוות רק על מה ששייך לו, ולכן כשדירה רשומה על שני בני זוג בחלקים שווים, הצוואה של מי שנפטר משפיעה רק על מחצית הזכויות. המחצית השנייה נשארת של הבעלים החי ואינה כפופה להוראות הצוואה, כפי שנראה גם במקרה שבפסק הדין שבו הנכס נרשם על שם המנוחה והתובע בחלקים שווים.

לא. הגשת הבקשה אינה מקפיאה הכול - עיכוב ביצוע הוא החלטה נפרדת, לרוב חלקית וזמנית, וחיוב בהוצאות שנפסק אינו מתעכב מאליו בשל הגשת הבקשה.

יש לבחון את הצוואות מהמאוחרת לקודמת, שכן צוואה מאוחרת מבטלת קודמת. אם המאוחרת עומדת בתוקפה, אין צורך לדון בקודמות כלל, ושגיאה בסדר הבחינה עשויה להסביר היפוך תוצאה בין ערכאות.

כל צוואה נחשבת תקפה עד שיוכח אחרת, ונטל ההוכחה מוטל על מי שמתנגד לצוואה וטוען להשפעה בלתי הוגנת - לא על הנהנה ממנה.

לא. אי-הסכמה בין שתי ערכאות היא מצב שכיח ואינה מהווה כשלעצמה עילה למתן רשות. נדרש משהו נוסף, כמו שאלה עקרונית או פגם חמור בהליך.

שתי עילות עיקריות: שאלה משפטית בעלת חשיבות שחורגת מגבולות הסכסוך הפרטי, או חשש ממשי לעיוות דין. מחלוקת על עובדות, מהימנות עדים או יישום הדין הקיים אינה נכנסת לגדר זה.

לא. אחרי שני דיונים לגופו של עניין, פנייה נוספת מחייבת קבלת רשות, וזו ניתנת במשורה. לא קיימת זכות ל'ערעור שלישי'.

המדריך מבוסס על פסק הדין של בית המשפט העליון בע"א 1579/20, שבו נקבע כי הפסדי הון לצרכי מס שצבר המוריש (צבי דינשטיין ז"ל) אינם עוברים ליורשיו לצורך קיזוז, מאחר שזוהי זכות אישית שאינה עבירה.

לא, לפי המאמר הפסדים צבורים אינם רכיב בעל שווי בעיזבון, ואין להעמיס עליהם ערך בחישובי איזון בין היורשים.

לא, המאמר מציין כי גם אם קיימים הסכמים שבהם המוריש התחייב להעביר את זכות הקיזוז, התחייבות כזו אינה תקפה לאחר פטירת המוריש.

לא, לפי המאמר אם בצוואה יש הוראות לגבי קיזוז הפסדים, הן אינן תקפות, ויש להבין את המשמעות של כך על חלוקת העיזבון.

לא, היורשים אינם יכולים להשתמש בהפסדים שצבר המוריש כדי לקזז רווחים או הכנסות משלהם, שכן ההפסדים מתבטלים עם פטירת המוריש ואין להם ערך כלכלי עבור היורשים.

לא. הפסדי הון שצבר המוריש אינם עוברים ליורשיו לצורך קיזוז במס, מכיוון שמדובר בזכות אישית של המוריש שאינה ניתנת להעברה, כפי שנקבע בע"א 1579/20.

כדאי להתייעץ עם עורך דין כאשר נתקלים במצב שבו המדינה משנה את עמדתה בין הליכים שונים, או כאשר מתקשים להשיג את המסמכים הנדרשים להוכחת הטענה של סתירה בהצהרות המדינה.

סימני אזהרה כוללים הצהרות סותרות בין הליכים שונים, חוסר במסמכים מלאים מההליך הקודם, פערים משמעותיים במצב הרישומי, הסתמכות על מסמכים מאוחרים בלבד, והיעדר ראיות מזמן אמת התומכות בטענות המדינה.

לא. לפי המאמר, מסמכי העברה והצהרות למס שבח שנערכו זמן רב לאחר המועד הנטען של העסקה עשויים לא להוכיח את קיומה של עסקה מוקדמת, ויש לחפש הסכם מקורי או ראיה מזמן אמת שתומכת בטענה.

כדאי להשיג העתק מלא של התגובה המקדמית מההליך הקודם, לבדוק אם ההליך הסתיים על בסיס אותה עמדה, להשוות בין ההצהרה למצב הרישומי הנוכחי, ולבקש לראות את כל השתלשלות ההליכים אם המדינה מסתמכת על תוצאה מהליך קודם.

יש להראות שההצהרה הקודמת של המדינה הייתה חלק מהליך שהסתיים, ושקיים פער בין אותה הצהרה לבין המצב בפועל או הרישומי הנוכחי.

השתק שיפוטי הוא כלל שנועד למנוע ממדינה לטעון עמדה סותרת להצהרה שהצהירה בעבר בהליך משפטי אחר, כדי למנוע השגת יתרון לא הוגן. הוא רלוונטי כאשר המדינה הצהירה על שחרור נכסי נפקדים בהליך קודם, וכעת מנסה לטעון אחרת בהליך אזרחי מאוחר יותר.

כדאי לפנות לייעוץ משפטי כאשר יש חוסר בהירות ביחס בין המסמכים, מחלוקות על פרשנותם, קיים צו בית משפט המורה לקרוא אותם יחד, או כאשר יש תשלומים או תנאים לא ברורים.

בין הסימנים: חוסר בהירות במסמכים לגבי היחס ביניהם, היעדר צו בית משפט מבהיר, תשלומים לא מוסדרים, היעדר הוראות פקיעה, ותנאים לא מוגדרים להעברת הנכס.

תיעוד תשלומים יכול לשמש כראיה לפרשנות המסמכים. אם מניחים שתשלומים הם 'לפנים משורת הדין' ללא תיעוד מתאים, טענה כזו עלולה להידחות.

יש להתייחס לצו ברצינות ולוודא שמכירים את תוכנו, מאחר שהוא יכול להשפיע באופן משמעותי על פרשנות המסמכים. התעלמות מצו כזה עלולה להוביל לטעויות בהבנת הזכויות.

לא. נסח הרישום מכריע בשאלת הבעלות, אך לא בהכרח בשאלת החיובים או התנאים שבהם הותנתה ההעברה. אין להסתמך רק עליו, אלא לבדוק גם את התנאים והחיובים שנקבעו במסמכים.

יש להבין כי ייתכן ויהיה צורך לקרוא את המסמכים יחד כדי להבין את הכוונה המלאה של הצדדים. בית המשפט יכול להורות על קריאה משולבת של המסמכים, כך שהוראות הצוואה ימשיכו לחייב גם לאחר העברת הזכויות במקרקעין.

המדריך מבוסס על פסק הדין בע"א 7225/19 ו-ע"א 7415/19, שבו נדונה אחריותו של עורך דין שהתעלם מסימני אזהרה בייפוי כוח, במסגרת פרשה שבה נעשה שימוש בצו ירושה מזויף להעברת מניות בעיזבון ומכירתן.

ההבחנה בין התאריך הנקוב במסמך לבין מועד הקבלה בפועל יכולה להיות מכרעת, ולכן חשוב לתעד את מועד קבלת המסמכים בזמן אמת.

בין סימני האזהרה: פערים במסמכים (כמו ייפוי כוח הנוקב במספר צו ירושה בלבד), ניסוח לא תואם בלשון יחיד לעיזבון עם יורשים רבים, הסמכה לא ברורה ל'מכירה מלאה' של נכס, חוסר בתיעוד חיצוני כמו מכתבי גורם סליקה, תיעוד מועדים לא מדויק, וחישובים לא מבוססים כמו שערי חליפין ללא אסמכתאות.

ניסוח המתאר את המייפה כ'יורשו של המנוח' בלשון יחיד, במיוחד כשיש יורשים רבים, עשוי להצביע על מצג שווא.

כדאי לבדוק אם יש התאמה בין ייפוי הכוח לבין צו הירושה, ולחפש פערים כמו חוסר במועד הצו או זיהוי הערכאה שנתנה אותו.

עורך דין שנחשף למסמכים עם סימני אזהרה ברורים, כמו זיוף או חוסר התאמה בין המסמכים, עלול להיחשב שותף מודע לתרמית אם לא יפעל לבדוק את אמיתותם, גם אם לא הוכח שראה את המסמך המזויף עצמו.

יש לאסוף ראיות לתמורה ששולמה, כמו קבלות או אסמכתאות בנקאיות, שכן חוסר ראיות כאלה עלול להקשות על תביעה עתידית, ואילו הסתמכות על אמירות קודמות בהליך אחר אינה תחליף לראיות עצמאיות.

לא. גם אם קיימת כוונה מוצהרת להעברה בחיים, אם הנוסח המשפטי קובע שההעברה תתבצע לאחר המוות, ההתחייבות תיחשב בטלה - שכן הכוונה לא תגבר על הלשון המשפטית.

לא. אם ייפוי הכוח מציין שההעברה תתבצע לאחר המוות, הוא עשוי לפעול נגד בעל ההתחייבות ואינו יכול לשמש כהוכחה תקפה להעברה כזו.

לא, הוספת סעיף שרידות לא תפתור את הבעיה, מכיוון שהכשל נוגע לכל המסמך ולא רק לחלקים מסוימים ממנו.

יש לעשות זאת באמצעות צוואה חוקית. אם רוצים להעביר את הנכס בחיים, יש לקבוע מועד או תנאי שאינם תלויים במוות.

לא. לפי החוק, התחייבות כזו נחשבת להסכם על ירושה או מתנה לאחר המוות, ולכן היא בטלה מעיקרה, כפי שנקבע בפסק הדין בע"מ 24905-04-25.

כדאי לשקול התייעצות עם עורך דין כאשר המצב מורכב מדי או לא ברור כיצד לפעול, במיוחד אם נתקלים בסירוב לתקן את הפרוטוקול או יש חשש ממשוא פנים שלא ניתן להוכיחו בקלות.

יש למיין את ההשגות נכון בין שלושה ערוצים: בקשת פסלות למשוא פנים, ערעור על החלטת ביניים לשיקול דעת דיוני, ובקשה לתיקון פרוטוקול לתיעוד. ערבוב בין הערוצים עלול להוביל לדחיית הבקשה.

במהלך הדיון, אם מבחינים שאמירה חשובה לא נרשמת, כדאי לבקש מהשופט לרשום אותה בו-במקום.

הפרוטוקול הוא המסמך הרשמי והיחיד שממנו ניתן להסתמך, וקיימת חזקת נאמנות לפיה הוא משקף את מה שהתרחש בדיון, אלא אם כן מצליחים להוכיח אחרת באמצעות בקשה לתיקון.

הסתמכות על ציטוטים שאינם בפרוטוקול תיצור פערים בהוכחה ותחליש את הבקשה. יש לנסח את בקשת הפסלות כך שתתאר את מגמת הדיון ולא תסתמך רק על ציטוטים מדויקים שאינם בפרוטוקול.

יש להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול לפני הגשת בקשת פסלות. ללא תיקון כזה, הפרוטוקול נחשב כמשקף נאמנה את מה שהתרחש בדיון, והבקשה לפסלות עשויה להידחות.

המדריך מבוסס על פסק הדין בע"מ 7884/23, שדן בשאלת תחולת סעיף 8א על צוואות הדדיות שנערכו לפני תיקון 12 לחוק הירושה, ובו נדונה גם צוואה הדדית שנערכה בשנת 2002 ומאוחר יותר בוטלה על ידי אחד מבני הזוג.

בין סימני האזהרה שהמאמר מציין: חוסר בהוראות מפורשות בצוואה לגבי שינוי או ביטול, הסתמכות על פעולות לא פורמליות כמו אשרור או הפקדה, מחלוקות משפחתיות סביב הצוואה, חוסר בתיעוד מסודר של הודעת ביטול או עריכת צוואה חדשה, ומעורבות יתר של צדדים חיצוניים בעריכת הצוואה.

לפי המאמר, יש לבדוק את תאריך עריכת הצוואה המקורית, האם קיימות בה הוראות מפורשות לשינוי או ביטול, האם בוצעו פעולות כמו אשרור או הפקדה (שאינן מספיקות), את מועד פטירת בן הזוג במידה ונפטר, ואם כבר התקבלו נכסים מכוח הצוואה.

לא, שינוי או ביטול בעל פה אינם תקפים. יש צורך בעריכת צוואה חדשה בכתב, באחת מהדרכים המוכרות בחוק.

לא. לפי המאמר, הסתמכות על פעולות כמו אשרור או הפקדה אינה מספיקה כדי לשנות או לבטל צוואה הדדית לפי החוק הנוכחי.

אם הצוואה נערכה לפני 2005, החוק הקיים היום (סעיף 8א לחוק הירושה) לא חל עליה באופן אוטומטי. כדי לשנות או לבטל אותה, יש לערוך צוואה חדשה באחת מהדרכים המוכרות בחוק, באופן ברור ומפורש הכולל את מועד העריכה וביטול הצוואה הקודמת.

כדאי לפנות לייעוץ משפטי כאשר מתגלה טעות סופר שמשפיעה על הזכויות או על הסעד הכספי, וכן כאשר אין ביטחון בהשלכות המשפטיות של הטעות, כדי למנוע בעיות עתידיות.

אם הטעות משפיעה על הסעד הכספי שניתן לקבל, ייתכן שיהיה צורך לבקש היתר לפיצול סעדים, ופסק הדין המבסס את המדריך מדגיש את הצורך בהענקת היתר כזה כאשר יש השפעה על הסעד הכספי.

אין להתעלם מהטעות בהנחה שהיא חסרת משמעות, אין לנסות לתקן אותה בעצמכם ללא ייעוץ משפטי, אין להניח שהיא תתוקן אוטומטית, ואין להסתמך על הבטחות בעל פה במקום על מסמכים כתובים.

בין הסימנים: אי-התאמה במספרי חלקות בין ההסכם לרישום בטאבו, שינוי בכוונת הצדדים המקורית, חוסר בהירות לגבי הזכויות בנכס, השלכות כספיות על הסעד שיתקבל, וחוסר תיעוד המוכיח את כוונת הצדדים.

כדאי לבדוק את תוכן ההסכם והשוואתו למסמכים הנלווים, את כוונת הצדדים המקורית, את ההשלכות המשפטיות של הטעות, את הצורך בהיתר לפיצול סעדים, לאסוף תיעוד ותכתובות, ולפנות לייעוץ משפטי.

יש לבדוק אם הטעות משנה את משמעות ההסכם או את כוונת הצדדים. אם הטעות משמעותית, ייתכן שיהיה צורך לתקן את ההסכם או אפילו לבטל אותו, וחשוב להעניק לה תשומת לב מיוחדת שכן היא עלולה להשפיע על הזכויות ועל הסעד הכספי.

אם גיליתם סימנים המעידים על פגמים צורניים או השפעה בלתי הוגנת בצוואה, מומלץ לפנות לייעוץ משפטי מעורך דין המתמחה בדיני ירושה, שיוכל לסייע להבין את המצב המשפטי ולבחון את האפשרויות העומדות בפניכם, כגון הגשת התנגדות לצוואה.

לא. חתימה של המצווה אינה מספיקה אם לא התקיימו שאר הדרישות החוקיות, כמו נוכחות עדים כשירים, וכן חתימה מזויפת או תחת לחץ עשויות לפגוע בתוקף הצוואה.

סימני אזהרה כוללים שינויים פתאומיים בצוואה סמוך לפטירת המצווה, לחץ משפחתי או חברתי ידוע, מצב בריאותי ירוד בעת עריכת הצוואה, ועדויות סותרות מצד עדים או מעורבים בעריכתה.

יש לוודא שהצוואה נחתמה בנוכחות עדים כנדרש בחוק. אם לא היו עדים או אם העדים אינם כשירים, הצוואה עלולה להיפסל.

כדאי לבדוק אם המצווה הבין את השפה שבה נערכה הצוואה. אם השפה אינה שפת האם שלו, יש לבדוק אם היה לו מתורגמן או אם הוא הבין את תוכן הצוואה.

צוואה עלולה להיפסל אם יש בה פגמים צורניים, כמו אי-עמידה בדרישות החוקיות לעריכת צוואה (חתימה או נוכחות עדים), או אם הוכח שהופעל על המצווה לחץ לא הוגן שגרם לו לשנות את רצונו האמיתי.

כאשר מתמודדים עם מחלוקות משפחתיות, חוסר בהירות משפטית, או ספקות לגבי תוקף הצוואה או השלכות ביטולה, מומלץ לפנות לעורך דין המתמחה בדיני ירושה.

חוסר בהירות בצוואה, חוסר הסכמה בין בני הזוג, שינויים במצב המשפחתי כמו גירושין, לחץ מצד בני משפחה, ואי-בהירות משפטית - כל אלה מהווים סימני אזהרה שמצריכים תשומת לב וייעוץ.

כדאי לבדוק את תנאי הביטול הכתובים בצוואה, את הצורך בהסכמת בן הזוג, את ההשפעה על יורשים אחרים, את ההשלכות הכלכליות, ולהתעדכן במצב המשפטי העדכני, וכן לתעד כל שלב בהליך.

אם הצוואה דורשת הסכמה של בן הזוג לביטול, יש לוודא כי ההסכמה ניתנה בכתב ובאופן ברור, וביטול חד-צדדי ללא הסכמה עלול להוביל לסכסוך משפטי.

לא, תיקון מס' 12 אינו חל רטרואקטיבית על צוואות שנערכו לפני כניסתו לתוקף, ולכן יש לפעול לפי ההלכה הקודמת שהייתה בתוקף במועד עריכת הצוואה.

כן, אך יש לעשות זאת בהתאם לתנאים שנקבעו בצוואה עצמה או לפי החוק, ולא ניתן לבטל בכל עת ללא השלכות, במיוחד אם קיימת התחייבות הדדית בין בני הזוג.

לפי המאמר, גבייה מוקדמת אינה חסינה - הסכום כולו חשוף להשבה בתוספת הצמדה וריבית מיום התשלום בפועל, עד לסיום ההליך כולו.

הסכם כזה סוגר את הדלת לכל טענה שאינה פרשנית - אם יש בתיק טענת קיפוח, הפרת דין או פגיעה בתקנת הציבור, ההסכמה מייתרת אותה ולא ניתן לחזור אליה בשלב הערעור.

כדאי לבדוק את הנוסח הקודם של כללי השיוך, את סעיף המבוא המצהיר על מטרת התיקון, את השומות שעליהן התבססו טבלאות האיזון ותאריכיהן, ואת פרוטוקול האסיפה הכללית שאישרה את הכללים.

מכיוון שסעיף ההגדרות מכיל לעיתים שני מונחים דומים זה לזה, וההוראה שקובעת את הפדיון מפנה למונח שלישי בלי לציין על איזו הגדרה היא נשענת, מה שמותיר את ההכרעה תלויה בחומר חיצוני כמו הנוסח הקודם ותכלית התיקון.

לא. לפי המאמר, שווי המגרש, עלויות הפיתוח והשטחים המוצמדים אינם נכנסים לחישוב הפדיון, אלא רק ערך המבנה עצמו.

לפי כללי השיוך, היורשים אינם זכאים לבית עצמו אלא לתשלום כספי המחושב לפי ערך המבנה בלבד - הקירות, הבנייה והמצב הפיזי - ולא לפי שווי הנכס בשוק.

לא. בית המשפט העליון קבע בע"א 1579/20 כי הזכות לקיזוז הפסדים לצרכי מס עומדת באופן אישי לנישום שצבר את ההפסד, וכי הפסדים לצרכי מס אינם מהווים נכס בר-הורשה בפני עצמו.

כן, מבחינה עקרונית התוצאה חלה הן על הפסדים מעסק או ממשלח-יד לפי סעיף 28 לפקודת מס הכנסה, הן על הפסדי הון לפי סעיף 92 לפקודה, אף שהערעור בפועל צומצם בסופו של דבר לסעיף 92 בלבד לאחר שהמערערים זנחו את הטענה בדבר סעיף 28.

כן. בית המשפט הבהיר כי אין בפסיקה כדי לשלול התחייבות אובליגטורית של נישום כלפי אחר לעשות שימוש בהפסדיו-שלו, אלא שבמקרה כזה ההתחייבות החוזית היא הנכס, ולא ההפסד עצמו.

ההכרעה נשענת על שני אדנים מצטברים: לשון הוראות הקיזוז, שאינה מספקת ולו עיגון מינימלי לקיזוז בידי יורש, ותכליות מנגנון הקיזוז, המכוונות למדידת יכולתו הכלכלית של אותו נישום ולתמרוץ נטילת הסיכון שלו.

לא. בית המשפט העליון קבע בע"א 3635/21; ע"א 3303/22 כי המדינה מנועה מלכפור בטענת היורשים שהיו זכאים לשחרור חלקה 49 (למעט חלקם של הנפקדים המוחלטים), וזאת נוכח הצהרותיה המפורשות בתגובתה המקדמית לעתירה בבג"ץ 414/10, שעל בסיסן הסתיים אותו הליך.

שני הערעורים התקבלו והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לקביעת הסעד הכספי. ההוצאות שנפסקו בערכאה קמא לחובת היורשים בוטלו, ואילו המשיבים חויבו בתשלום 40,000 ש"ח הוצאות למערערים.

נקבע כי העסקה נכרתה בשלהי דצמבר 1974 ולא ב-29.9.1953 כטענת המשיבים, ומשאין נתון על תמורה מוסכמת באותה עסקה, יש להשלים את החסר לפי הוראות ההשלמה הקבועות בדין.

לא בהכרח. נקבע כי משהחלקה היתה 'נכס מוקנה' בעת העברתה לרשות הפיתוח, חלה הוראת סעיף 28(ג) לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, וזכות היורשים מוגבלת לחלקם היחסי בתמורה שקיבל האפוטרופוס, ולא לסעד בעין.

בית המשפט קבע כי הצוואה משנת 1931, הסכם 1932 להעברת המקרקעין, וצו בית המשפט המנדטורי שאישר את שניהם והורה לקוראם יחד - מהווים מארג פרשני אחד. ההסכם נועד לעקוף את המניעה שבדין העות'מאני להעביר מקרקעין מירי בצוואה, ולא להחריג את המקרקעין מהוראות חלוקת הפירות, כך שהוראות הצוואה בדבר חלוקת ההכנסות הפכו לתנאי להעברה שתוקפו נמשך גם לאחר פטירת האלמנה.

השאלה הייתה האם מוסדות הרשומים כבעלי מקרקעין מסוג מירי, שהועברו להם ללא תמורה מאלמנת המצווה מכוח הסכם משנת 1932 שאושר בצו שיפוטי יחד עם הצוואה, מחויבים להוסיף ולהעביר למוסדות הנזכרים בצוואה חלק יחסי מפירות הנכסים - גם לאחר פטירת האלמנה, ובשוליה האם ניתן היה לברר סוגיה זו בבקשה למתן הוראות בתיק פירוק.

לפי הדין העות'מאני שחל באותה עת לא ניתן היה להעביר בצוואה בעלות במקרקעין מסוג מירי אלא בירושה על פי דין או במכר. לכן ירשה האלמנה את המקרקעין כיורשת יחידה, ובהמשך נכרת הסכם בין האפוטרופסים לבינה להעברת הזכויות למוסדות, וזאת בכפוף להחכרת המבנים לה ולמנגנון חלוקת פירות.

הערעור נדחה על כל ראשיו, והמערערות חויבו בהוצאות. עם זאת, יובהר כי ההכרעה נשענה על המתווה ההסכמי בלבד, ושאלת קיומו של הקדש ציבורי - שעליה השתית בית המשפט המחוזי חלק מהכרעתו - הושארה במפורש ללא הכרעה, על כל השאלות הנלוות לה.

כלל 6 חל כאשר חבר נפטר לאחר 'המועד הקובע' בהיותו חבר, חי בגפו, וטרם נרשמו זכויות בבית מגורים על שמו. במקרה כזה, לפי בחירת הקיבוץ, היורשים זכאים לקבל את ערך זכאותו לבית מגורים או לבוא בנעליו לצורך רישום הזכויות, בכפוף להסכמת מנהל מקרקעי ישראל.

לא. בית המשפט העליון קבע ברע"א 8226/21 כי הגדרת 'ערך דירת תקן' בכללי השיוך של קיבוץ נאות מרדכי מפנה להגדרת 'ערך בית מגורים' - שווי המבנה בלבד ללא המגרש והשטחים המוצמדים - ולא להגדרת 'בית מגורים' הכוללת את הדירה וכל השטחים הצמודים לה.

ההכרעה מושתתת על קריאת סעיפי ההגדרות כמחולקים בין שתי החלופות שבכלל 6, על לשון סעיף 9.ה. לכללים, על השוואת הנוסח המקורי (2002) לנוסח המעודכן (2010), ועל כך שהקיבוץ אינו הבעלים של המגרשים אלא רשות מקרקעי ישראל. בית המשפט הבהיר כי מדובר בפרשנות של כללי שיוך קונקרטיים ולא בקביעה גורפת לגבי כלל כללי השיוך במגזר הקיבוצי.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וביטל את פסקי הדין של הערכאות הקודמות. נקבע כי כללי השיוך מקנים ליורשים את הזכות לקבל את ערך הדירה בלבד, ללא המגרש וללא עלויות הפיתוח והתשתיות. היורשים חויבו להשיב לקיבוץ את הכספים העודפים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ולשלם לקיבוץ הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח.

המערערים ניסו להישען על התאריכים הנקובים בתלונת המשיבים במשטרה מיום 27.3.2008 ובמכתב המרכז לניירות ערך מיום 24.7.2008 כדי לטעון שהתביעה, שהוגשה ביום 7.9.2015, התיישנה. טענת ההתיישנות נדחתה על ידי בית המשפט.

האם עורך דין שייצג יורש-לכאורה בהעברת מניות עיזבון ובמכירתן, כאשר במסמכים שהגיש נכללו פרטי צו ירושה מזויף וייפוי כוח מזויף, נושא באחריות אזרחית מלאה בעוולת הגזל ובעשיית עושר ולא במשפט כלפי יתר היורשים, ומאימתי מתחיל מרוץ ההתיישנות של תביעתם.

חבות ההשבה הושתתה במקביל על עוולת הגזל ועל דיני עשיית עושר ולא במשפט, והיא משתרעת גם על מניות ההטבה שנרכשו במסגרת ההליך, ולא רק על מניות היסוד המקוריות.

שני הערעורים נדחו לגופם, כאשר עורך הדין שייצג את היורש-לכאורה ועיזבון אותו יורש נושאים באחריות, ביחד ולחוד עם עורך הדין השלישי (שלא ערער), להשבת חלקם של היורשים בתמורת מניות שנמכרו על יסוד צו ירושה וייפוי כוח מזויפים. סכום ההשבה תוקן כלפי מטה מ-2,308,775.6 ₪ ל-2,271,808 ₪ בעקבות תיקון חישוב שער ההמרה.

תקנה 148(ב) מאפשרת לערכאת הערעור לדחות ערעור באמצעות אימוץ נימוקי פסק הדין קמא, מבלי לכתוב הנמקה חוזרת, וזאת לאחר שמיעת טיעון מלא וקריאת מכלול החומרים. בית המשפט העליון עשה בה שימוש מפורש בע"א 3919/22 ודחה את הערעור על סמך שלושה נתונים: פסק דין קמא היה מנומק ומבוסס על ממצאי עובדה מפורטים, הערעור היה עובדתי בהיבטים מרכזיים שלו, ולא הוצגה עילה להתערב בממצאי הערכאה הדיונית. יובהר כי דחייה זו אינה דחייה על הסף ואינה מייתרת בחינה, אלא מייתרת כתיבה חוזרת של הנמקה קיימת.

השאלה הייתה האם קמה עילה להתערבות ערכאת הערעור בפסק דין שקיבל תביעה לסעד הצהרתי לרישום זכויות מכוח הסכם מתנה וייפוי כוח בלתי חוזר, כאשר התקיפה מכוונת בעיקרה נגד ממצאי עובדה ומהימנות שביססו את האותנטיות והתוקף של ייפוי הכוח, או שמא מוצדק לדחות את הערעור תוך אימוץ פסק הדין לפי תקנה 148(ב).

המערערים ביקשו להצהיר על בטלות הסכם המתנה וייפוי הכוח הבלתי חוזר 'משלל סיבות', וכפועל יוצא לחלק את הזכויות לפי צו הירושה של המנוח, למעט חלקה 100 שאותה ביקשו להותיר בידיהם מכוח החזקת הבן עבד ומשפחתו לאורך שנים ולא מכוח הסכם המתנה. בערעור טענו כי סיכוייו טובים בשל 'שגיאות רבות' שנפלו בפסק הדין קמא, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם בשל חשש לפינוי ממגורים ארוכי שנים, וכן כי סכום ההוצאות שהושת עליהם (117,000 ש"ח) הוא חריג וניתן ללא הנמקה.

הערעור נדחה, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה אומץ מכוח תקנה 148(ב), ללא צו להוצאות בערכאת הערעור, כך שההוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית (117,000 ש"ח) נותרו על כנן. בעקבות פסק הדין בוטל עיכוב הביצוע מיום 8.8.2022, וכן בוטלו צו איסור הדיספוזיציה והצו הארעי מיום 9.6.2022. כמו כן, נדחתה בקשת המשיבים לממש ערובה בסך 50,000 ש"ח, ונדחו בקשות נוספות של המערערים, לרבות בקשה ל'הבהרת' ההחלטה.

נפסק ברוב דעות (השופטים גרוסקופף וכשר, נגד דעתה החולקת של השופטת כנפי-שטייניץ) כי ההסכם הנסתר - הסכם מתנה שמכוחו הועברה הבעלות בנכס ללא תמורה, בכפוף לזכות מגורים של המנוחה בחייה - ניתן לאכיפה, ואין לראותו כמתנה מחמת מיתה הבטלה לפי סעיף 8(ב) לחוק הירושה.

הנדבך הראשון הוא העברת הבעלות במרשם המקרקעין למעלה משש שנים לפני הפטירה, שיוצרת חזקה כבדת משקל להקניה לאלתר; הנדבך השני הוא הקביעה כי 'זכות החרטה' שיוחסה למנוחה נבעה כל כולה מתניית התמורה הפיקטיבית, ולכן אינה חלק מן ההסכם האמיתי.

הסכם המכר והסכם השכירות עצמם נותרו בטלים כחוזים למראית עין לפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), אך בטלותם אינה גוררת החזרת הנכס לעיזבון, אלא הפעלת ההסכמה האמיתית שמתחתם - הסכם המתנה.

לא, פסק הדין אינו מכריע בזכויות המשיבה בנכס מכוח מעמדה כיורשת אביה, שכן שאלה זו נדונה בהליך נפרד (ת

בית המשפט דן בבקשה כאילו ניתנה רשות וערעור הוגש על פיה, לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, וקיבל את הערעור. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.11.2023, שחייבה בדמי שימוש, בוטלה.

לא. לפי החלטת בית המשפט העליון בהליך 747/24, לא ניתן להשית חיוב זמני בדמי שימוש על מחזיק במקרקעין שאינו נמנה עם היורשים ואינו שותף במקרקעין, לא במסלול הסעדים הזמניים ולא מכוח סעיף 44 לחוק המקרקעין.

בית משפט קמא חייב בדמי שימוש רטרואקטיבית מיום 18.7.2016, גבול ההתיישנות, ועד למתן החלטה אחרת. המבקשים טענו כי הדבר מהווה למעשה פסק דין כספי, בשעה שלא מתנהל נגדם הליך עיקרי שבו נדרשו לשלם דמי שימוש וסעד כזה כלל לא נתבע נגדם בכתבי הטענות.

לא. מדובר בהחלטה בערעור על סעד זמני שניתנה בדן יחיד על יסוד התשתית שהונחה באותו שלב; היא אינה מכריעה בתוקפו של הסכם המכר, אינה קובעת שאין ליורשים עילה לדמי שימוש, ואינה שוללת אפשרות שסעד כזה ייתבע ויידון בהליך מתאים.

לפי פסק הדין, הפרה כזו ניתנת לריפוי בביצוע בקירוב או בהפחתה מקבילה מהזכויות שעל הצד הנעבר להעביר, מכוח שלובות החיובים. בית המשפט העליון החזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע כיצד תתוקן ההפרה - בין בהוספת זכויות על ידי המדינה באחת החלקות שבהסכם ובין בהפחתה מקבילה מהזכויות שעל המערערים להעביר בחלקה 36.

בית המשפט קבע כי בקשה לתיקון זכויות של צד שלישי, המלמדת כי הזכויות לא היו של המוכר מלכתחילה, אינה נחשבת 'אירוע מאוחר' שהסיכון בגינו מוטל על הנעבר (הרוכש). זאת בשונה מהליך הפקעה, שבו הסיכון מוטל על מי שקיבל את הזכויות, שכן במקרה של תיקון זכויות מדובר בכך שהזכות מעולם לא הייתה של המוכר, ולא באירוע שאירע לאחר כריתת ההסכם.

לא. בית המשפט העליון קבע כי התחייבות להעביר חלקים בלתי מסוימים במקרקעין אינה פוטרת את המוכר מהתחייבות לגודל שטח, שכן גודל השטח הוא ליבת התמורה בעסקת חליפין. אין בכך שההעברה היא של חלקים בלתי מסוימים כדי להגן על המוכר מפני טענת הפרה בשל שטח חסר.

לא. בית המשפט העליון דחה גם את מסלול התביעה מכוח סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979, כמסלול הצלה עבור המשיבים.

הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה פתח תקווה הדוחה את התביעה על סך 2,500,000 ש"ח הושב על כנו. המשיבים חויבו בהוצאות המבקש בסך כולל של 25,000 ש"ח.

לא. בית המשפט העליון דחה את האפשרות להפריד את סעיפי ההתחייבות לפי סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) באופן שישאיר את ההגבלות על מכירת המשק בתוקף, ודחה גם את הטענה לבטלות יחסית או השבה לפי סעיף 31 לחוק החוזים.

כן. בית המשפט העליון קבע בבע"מ 24905-04-25 כי כתב התחייבות בלתי חוזר להעביר זכויות במשק חקלאי לבת ולאחיין "שעה אחת לפני פטירתי" מגלם עסקה בירושה עתידה הבטלה לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה, ולמצער מתנה שנועדה להינתן לאחר המוות שלא בדרך צוואה, הבטלה לפי סעיף 8(ב). ההתחייבות בטלה מעיקרה ואין פיצוי בגין הפרתה.

כן. בית המשפט העליון קבע ברע"א 34152-05-25 כי הכרעה בשאלה אם בעל דין הוא ידוע בציבור של אדם שנפטר, לצורך זכויות ירושה לפי סעיף 55 לחוק הירושה, אינה נשללת מגדר הבוררות מכוח סעיף 3 לחוק הבוררות, שכן מעמד 'ידוע בציבור' אינו סטטוס אלא תיאור של מצב עובדתי, וההכרעה בו תחומה למחלוקת הקונקרטית בין הצדדים ואינה בעלת תוקף חפצי כלפי כולי-עלמא.

לא. פסק הדין מבהיר כי אינו מסמיך בורר ליתן צו ירושה, וכי כוחה של ההכרעה בעניין 'ידוע בציבור' מוגבל לצדדים לבוררות בלבד.

בית המשפט הבהיר, למעלה מן הצורך, כי גם פסק בוררות שניתן בסתירה לסעיף 3 לחוק הבוררות אינו בטל מעיקרא, אלא ניתן לביטול לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות.

לפי פסק הדין, בעל דין שהסכים לבוררות, שתק לאורכה, והעלה את טענת חוסר הסמכות רק לאחר מתן פסק שאינו לרוחו – מושתק מלהעלות טענה זו.

טענת ההתיישנות נדחתה מכוח החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

לא. בית המשפט דחה במפורש את הטענה שלפיה חלה על הלשכה אחריות מוחלטת, אחריות קפידה, אחריות מוגברת או היפוך נטל הראיה. האחריות נבחנה ונקבעה במסגרת עוולת הרשלנות הרגילה.

בית המשפט העליון קבע כי לשכת הרישום נושאת ב-30% מהאחריות לנזק, אחריותו של עורך הדין שהגיש את הבקשה לרישום (עו"ד דויטש) הופחתה מ-70% ל-50%, והאשם התורם של היורש זיו מלך, שהשתהה עשר שנים ברישום זכויותיו, הופחת מ-30% ל-20%.

כן. בית המשפט העליון קבע בפסק הדין ברע"א 299/24 ורע"א 800/24 כי לשכת רישום המקרקעין נושאת באחריות בשיעור 30% לנזק שנגרם לבעל המקרקעין האמיתי, בגין רשלנות ברישום שנעשה על יסוד עותק מזויף של צו ירושה, אך זאת בגדרה של עוולת הרשלנות בלבד, ולא מכוח אחריות מוחלטת או קפידה.

לא. פסק הדין אינו מכריע דבר בשאלת כשירות המנוחה או בתוקף הצוואות, ואינו חוסם העלאת השגות על אופן ניהול ההליך בערוץ הערעורי המתאים. הטענות הנוגעות להתנהלות המותב בהיעדר התנגדות לקיום הצוואה המאוחרת ולאמינות המסמכים הרפואיים לא נדחו לגופן, אלא הופנו לאכסניה הדיונית הנכונה.

לא. נקבע כי מקום שקיימת מחלוקת עובדתית על אופן התבטאותו של המותב, וכל עוד לא תוקן הפרוטוקול, חזקה שגרסת המותב מתארת נאמנה את ההתרחשויות. בעל דין הסבור אחרת חייב להקדים בקשה לתיקון פרוטוקול לבקשת הפסלות, שכן זו אינה תחליף לזו.

לא. נקבע, על דרך של הנמקה חלופית, כי הבהרת המצב המשפטי, שיקוף סיכויים וסיכונים וניהול פעיל של ההליך אינם עולים כדי 'נעילת דעת'. המותב אף ציין כי הטענה בדבר נעילת דעת אינה מתיישבת עם הבהרתו בדבר אפשרות מינוי מומחה לבחינת כשירות המנוחה.

לא. לפי פסק הדין, העובדה שבת הזוג לקתה בדמנציה ומונו לה אפוטרופוסים אינה יוצרת, כשלעצמה, מניעות או חוסר תום לב השולל את זכות הביטול של המנוח, וזאת בהתאם לדין שקדם לתיקון ובעיקר להלכת זמיר נ' גמליאל.

בקשת רשות הערעור התקבלה, נדונה כערעור, והערעור התקבל, תוך קביעה שלא הייתה מניעות מלבטל את הצוואה ההדדית. עם זאת, ההכרעה מסויגת: הדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה להכרעה בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת בעשיית הצוואה המאוחרת, שלא הוכרעה מעולם, וההוצאות שנפסקו לחובת המערער בערכאות קמא בוטלו.

לא. בית המשפט העליון קבע כי הוראות סעיף 8א לחוק הירושה, שנוספו בתיקון מס' 12 משנת 2005, אינן חלות על צוואה הדדית שנערכה בשנת 2002, שכן התיקון נחקק שנים לאחר עריכת הצוואה.

לא. בית המשפט קבע כי אישור תוכן הצוואה בפני עורכת דין בשנת 2008 והפקדתה אצל הרשם לענייני ירושה אינם בגדר עשיית צוואה, ואינם מכניסים את הצוואה הישנה לתחולת תיקון מס' 12. הצוואה עצמה לא נחתמה מחדש ולא נערכה מחדש באותה פגישה.

בית המשפט קבע כי לא נמצאו פגמים צורניים בצוואה שיש בהם כדי להעביר את נטל ההוכחה למשיב.

בית המשפט דחה את טענת המתנגד להשפעה בלתי הוגנת מצד המשיב וקבע כי המנוחה הייתה עצמאית ודעתנית בעת עריכת הצוואה.

המתנגד טען כי המנוחה דיברה רק את השפה הטוניסאית ולא שלטה בעברית, ולכן יש לפסול את הצוואה.

בית המשפט קבע כי הצוואה תקפה, מאחר שהמנוחה ידעה והבינה את השפה העברית ולא היה צורך בתרגום הצוואה לשפה הטוניסאית.

המדינה וקרן קיימת לישראל טענו כי המנוחים קיבלו שטח חלופי בחלקה 56, וכי אין מקום לבטל את ההסכם או להעניק פיצוי נוסף.

בית המשפט העליון קבע כי יש לבטל את הסכם החליפין בשל טעות סופר, והמדינה לא הצליחה להוכיח כי הועבר שטח חלופי למנוחים בחלקה 56.

בית המשפט העליון העניק למערערים היתר לפיצול סעדים בשל ההשלכה הישירה של ההכרעה על הסעד הכספי העתידי.

המערערים טענו כי לא קיבלו את השטח המובטח בחלקה 55, והמדינה לא הצליחה להוכיח שהועבר להם שטח חלופי בחלקה 56. הם דרשו ביטול ההסכם והעברת שטח חלופי או פיצוי כספי.

הסעד החלופי הוא נקיטת הליכים מתאימים בבית המשפט לענייני משפחה לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965.

בית המשפט העליון דחה את העתירה למתן צו ירושה נוסף, מאחר שכבר קיים צו ירושה קודם שניתן על ידי בית דין מוסמך, וקיים סעד חלופי בבית המשפט לענייני משפחה.

המשיבים טענו שאין מקום למתן צו ירושה נוסף נוכח קיומו של צו ירושה קודם שניתן על ידי בית דין מוסמך, והדגישו את קיומו של סעד חלופי בבית המשפט לענייני משפחה.

בית המשפט העליון קבע שאין מקום להוציא צו ירושה נוסף כאשר כבר קיים צו ירושה קודם שניתן על ידי בית דין מוסמך, ובמיוחד כאשר קיים סעד חלופי בבית המשפט לענייני משפחה.

בית המשפט העליון דחה את הבקשה לדיון נוסף, וקבע כי פסק הדין יישם את ההלכה הקיימת ולא קבע הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף.

המשיבים טענו כי פסק הדין יישם את ההלכה הקיימת מעניין זמיר ולא קבע הלכה חדשה, ולכן אין מקום לדיון נוסף.

המבקשת טענה כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, קשה ובעלת השלכות רוחב על זוגות שערכו צוואות הדדיות לפני תיקון מס' 12.

לא, בית המשפט העליון קבע כי פסק הדין בע"ם 7884/23 לא קבע הלכה חדשה אלא יישם את ההלכה הקיימת מעניין זמיר על נסיבות המקרה.

רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או כאשר יש חשש לעיוות דין, בהתאם לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון.

בית המשפט העליון קבע שאין מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי על תוקף צוואות כאשר הבקשה נסבה על ממצאי עובדה ומהימנות ולא על שאלה משפטית עקרונית.

המבקש טען כי הצוואה משנת 2016 נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד המשיב ולכן יש לקיים את הצוואה משנת 2015.

המשיב טען כי הצוואה משנת 2016 תקפה וכי המבקש לא עמד בנטל להוכיח השפעה בלתי הוגנת.

התובע טען כי יש לו זכות למכור את הנכס לפי סעיף 42 לחוק הירושה, כדי לממן את שהותו בדיור מוגן, וכי המנוחה לא הייתה יכולה לצוות מה יעשה בחלקו בנכס.

בית המשפט קבע כי הנתבע יפנה את הנכס בתוך שלושה חודשים ויקבל 40% מתוך חלקה של המנוחה בנכס.

בית המשפט הדגיש את עקרון העל בדיני הירושה, לפיו יש לכבד את רצון המצווה, והשתמש בדוקטרינת הביצוע בקירוב כדי להבטיח לנתבע קורת גג.

השאלה המשפטית המרכזית הייתה האם יש לאפשר לתובע למכור את הנכס ולפנות את הנתבע ממנו, לאור הוראות צוואת המנוחה.

לא, הסכם ממון אינו יכול לכלול הוראה ירושתית המדירה יורש מעיזבון, וזאת לאור סעיף 8 לחוק הירושה הקובע כי הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו בטלים.

קביעת היקף נכסי העיזבון היא כשרה ויכולה להיכלל בהסכם ממון, בעוד שקביעת אופן חלוקתו לאחר המוות סותרת את סעיף 8 לחוק הירושה ודינה בטלות.

המבקשים טענו כי הסכם הממון כולל הוראה ירושתית המדירה את המשיבה מעיזבון המנוח, וכי יש להשלים את החסר בהסכם כך שיכלול הוראה ירושתית זו.

בית המשפט דחה את טענות המבקשים וקבע כי הסכם הממון אינו כולל הוראה ירושתית המדירה את המשיבה מעיזבון המנוח, וכל הוראה כזו בהסכם ממון אינה תקפה לאור סעיף 8 לחוק הירושה.

בית המשפט העליון, מפי השופטת דפנה ברק-ארז, דחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר קבע כי צוואת המנוחה משנת 2016, ולא צוואתה משנת 2015, היא הצוואה התקפה.

לא. בית המשפט קבע במפורש כי העובדה ששתי הערכאות הקודמות לא היו תמימות דעים ביחס לתוצאה אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור, תוך הפניה לפסיקה נוספת (בע"ם 2285-10-24).

בית המשפט פירט שלושה טעמים מצטברים: הבקשה אינה עומדת באמת המידה המצמצמת למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי' ואינה מגלה שאלה עקרונית אלא נסבה על ממצאי עובדה ומהימנות ויישום הדין; לא מתקיים חשש לעיוות דין בשים לב לפסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי; ועצם חילוקי הדעות בין הערכאות אינו מצדיק כשלעצמו רשות ערעור.

הבקשה לסעד זמני נדחתה ממילא כפועל יוצא מדחיית בקשת רשות הערעור, ההחלטה הזמנית מיום 5.7.2026 שעיכבה את ביצוע רכיב ההוצאות בוטלה, ומשלא נתבקשה תשובה מן המשיבים, לא נפסק צו להוצאות בערכאת העליון.

על הטוען לביטול יפמ"כ להציג תיעוד רפואי קונקרטי המצביע על פגיעה קוגניטיבית סמוך למועד עריכת ייפוי הכוח, ולא רק טענות כלליות או תיאור מצב סיעודי-פיזי. בית המשפט קבע כי מינוי מומחה 'לא יעשה כלאחר יד, בלי שהונחה ולו ראשית ראיה' לפגיעה קוגניטיבית שוללת כשירות.

לא, מדובר בהחלטה דיונית בלבד ולא בהכרעה סופית. נותרה למבקשים אפשרות להביא ראיות נוספות בשלב שמיעת הראיות, ואף לחזור ולבקש מינוי מומחה אם תונח תשתית ראייתית מספקת.

לא. בית המשפט קבע כי 'גם בהנחה שהממנה מוגבלת בתפקודה והיא במצב סיעודי קשה, לא ניתן להניח שמוגבלותה הפיזית משפיעה על כשירותה להבין בעניינה', בייחוד משהובע רצונה ליפמ"כ ונבדק על ידי עורך הדין שערך את המסמך.

הבקשה נדחתה משום שהתיעוד הרפואי הנרחב שהוגש (מאות עמודים לתקופה 2019-2024) לא הצביע על פגיעה קוגניטיבית סמוך לחתימת יפמ"כ, ואף חיזק את המסקנה בדבר שיפור מלא במצב הממנה. בבדיקת מסמכי האשפוז מדצמבר 2021 נמצא כי בשחרור נרשם 'שיפור ניכר... היא ערנית וחזרה לרמת התפקוד הרגיל שלה'.