פתח פסק הדין
עסקינן בשאלה משפטית עקרונית אשר ראויה לדיון ב"גלגול שלישי". לפיכך, ראינו ליתן רשות ערעור למבקש, שיכונה להלן "המערער".
רקע עובדתי
בשנת 1984 עברה המשיבה להתגורר בקיבוץ מסוים בארץ (להלן: הקיבוץ), ובשנת 1995 התקבלה כחברת קיבוץ. כחלק מתהליך של הפרטת הקיבוץ, ביום 1.9.2002 הוחלט על שיוך נכסים לחברי הקיבוץ, ובתוך כך ניתנה למשיבה זכות לשיוך מגרש ודירת מגורים שיירשמו על-שמה (להלן בהתאמה: המגרש ודירת המגורים או הדירה).
המערער והמשיבה (להלן ביחד: בני הזוג) ניהלו קשר זוגי בין השנים 2002–2017, ובמהלכו נולדו להם שני ילדים, בשנים 2004 ו-2007 (להלן: הילדים). בני הזוג לא נישאו זה לזו. בשנת 2005 עברו הצדדים להתגורר יחד בדירת המגורים בקיבוץ ששויכה כאמור למשיבה ונרשמה על-שמה, ועוד קודם לכן התגוררו יחד במושב סמוך במשך כשנתיים.
בשנת 2017 נפרדו בני הזוג, ובהמשך לכך עזבה המשיבה את הדירה. בחודש אוקטובר 2018 הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נגד המערער לסילוק יד מהדירה ולתשלום דמי שימוש בגין המגורים בה (תלה"מ 33283-10-18); בחודש פברואר 2020 הגיש המערער תביעה נגד המשיבה לפירוק שיתוף בדירה (תלה"מ 30583-02-20), כמו גם תביעה כספית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965 (תלה"מ 30537-02-20); ובחודש אפריל 2020 הגישה המשיבה תביעת מזונות נגד המערער (תלה"מ 14485-04-20)