עמ"ש 12539-05-23

1. מלכתחילה סברתי, כי בשים לב למהות הסכסוך, ולצדדים המעורבים, נכון יהיה לסיים את ההליך בפשרה. קיימתי אפוא דיון מקדמי בבקשה, במהלכו הצגתי לפני הצדדים את השאלה המונחת לפתחנו. הדגשתי, כי ההכרעה שיפוטית – בינארית מטבעה, ועל כן יש לנסות ולהגיע לעמק השווה. הניסיון – לא צלח; הצעת הפשרה – נדחתה. משכך, לא היה מנוס מלבוא בעובי הקורה ולהעמיק בטענות הצדדים לגופו של עניין. לאחר עיון, נוכחתי לדעת כי השאלה העקרונית שלה טוענים המבקשים – האם ניתן לסטות מ'דרישת הכתב' כתנאי לביטולה של צוואה הדדית, במקרים חריגים – אינה מתעוררת בענייננו. אף אם נכריע בה לטובתם של המבקשים, ונקבע כי כעניין עקרוני יתכנו מקרים חריגים שבהם ניתן יהיה לוותר על 'הודעה בכתב' ולהסתפק בתחליפיה – לא יהא בכך כדי לסייע להם. בחינה של התנהלות המנוחה מלמדת, כי עניינה שלה רחוק מרחק רב מלבוא בקהלם של אותם מקרים חריגים.

1. כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, על סמך התשתית העובדתית שנקבעה בבית המשפט לענייני משפחה, המנוחה "בחרה במודע שלא למסור \[לידי המשיב\] מסמך כתוב כלשהו המעדכן אותו אודות ביטול הצוואה ההדדית". עוד נקבע, בהסתמך על עדות חברתה של המנוחה, כי "כוונתה המוצהרת של המנוחה היתה להסתיר את הדבר מפני \[המשיב\]". התנהלותה של המנוחה – אומרת דרשני. לא ניתן לשלול את החשש שמא ההסתרה המכוונת נועדה כדי 'להנות משני העולמות'