פתח פסק הדין
1. המבקשים טענו בפני הערכאות קמא כי עיקרון ההפרדה הרכושית – שכאמור נקבע בהסכם הממון כהוראה אשר חלה, בין היתר, אחרי מותו של המנוח – מהווה הוראה ירושתית אשר מדירה את המשיבה מכל הזכויות בעיזבון המנוח. כמו כן טענו המבקשים כי המנוח ממילא לא התכוון להוריש למשיבה אפילו חלק קטן מרכושו. על רקע זה, סבורים המבקשים כי מן הדין היה להשלים את החסר בהסכם הממון באופן שיכלול בתוכו, כתנאי מכללא, הוראה ירושתית בדבר הדרת המשיבה מעיזבונו של המנוח.
1. הערכאות קמא דחו טענות אלה בצדק רב. המשמעות שהמבקשים מייחסים לאמור בהסכם הממון בעניין ההפרדה הרכושית עומדת בסתירה להוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה או החוק), אשר קובע כדלקמן:
"הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים".
1. שאלת היחס בין הסכמי ממון לסעיף 8 לחוק הירושה הוכרעה בפסיקתנו זה מכבר. בית משפט זה קבע כי הוראה בהסכם ממון אשר קובעת את היקפם של נכסי העיזבון כשרה היא; בעוד שהוראות אשר נוגעות לאופן חלוקת העיזבון סותרות את סעיף 8 לחוק ודינן בטלות. הבחנה זו הוסברה היטב על ידי השופט נ' הנדל בבע"מ 7468/11:
"יש להבחין בין עריכת הסדר לאיזון משאבים לבין בדיקת עזבונו של בן הזוג שנפטר. אלו הן שתי בדיקות נפרדות. שאלה אחת היא מה היקף הנכסים המצויים בעיזבון. שאלה אחרת היא אופן חלוקת העיזבון לאחר תחימת היקפו
ניתוח
טרם נכתב באנציקלופדיה מאמר המנתח פסק דין זה.