פתח פסק הדין
בבית המשפט העליון
דנג"ץ 7335/21
לפני:
כבוד ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
כבוד השופטת (בדימ') ע' ברון
כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופטת י' וילנר
המבקשים:
1. שרת הפנים
2. מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה
נ ג ד
המשיבים:
1. ראיסה מרינצ'בה
2. ז'אנה מרינצ'ב
3. איליה מרינצ'ב
4. יארין גרשמן
5. המרכז לסיוע משפטי לעולים
6. גלובל עלייה
7. טטיאנה שפונט
2. בעיקרו של דבר, אני מסכימה לפסק דינו של חברי ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן, על כלל נימוקיו, כמו גם לדברים שהוסיפה חברתי השופטת (בדימ') ע' ברון, ועל כן אסתפק במספר הערות תמציתיות ביחס לגישתי.
3. לשון החוק – נקודת המוצא לפרשנות החוק נמצאת תמיד בלשונו. בהקשר הנוכחי, סעיף 4א לחוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות) מקנה זכויות שבות ל"ילד" ול"נכד" של יהודי, כמו גם ל"בן זוג" של יהודי או ל"בן זוג של ילד ושל נכד של יהודי", והוא עושה כן ללא כל מדרג פנימי ביניהם. זכויותיהם של כלל הנזכרים בסעיף זה נגזרות במישרין מיהדותו של הסב, הוא אותו "יהודי לפי חוק זה" כאמור בסעיף 4א(א) לחוק השבות. המחוקק מתייחס לסב המשפחה כמי שמכוח יהדותו שלו נוצרת זכותם של יתר בני המשפחה הנזכרים בסעיף קטן (א)
ניתוח
טרם נכתב באנציקלופדיה מאמר המנתח פסק דין זה.