פתח פסק הדין
רקע עובדתי ופסקי הדין הקודמים
המנוח א' נישא למנוחה י'; לשניים לא נולדו ילדים. ביום 4.3.2010 חתמו המנוח והמנוחה על צוואות זהות. בסעיף 2 לצוואות הורישו בני הזוג את עזבונם זה לזו (להלן: הצוואה המוקדמת). בסעיף 3 בכל אחת מהצוואות נקבע, כי "אם חו"ח" בן הזוג הרלבנטי "לא יהיה בחיים בעת פטירתי ורק במקרה זה", יחולק העזבון שווה בשווה בין המבקשת – בתה של בת דודתו של המנוח, לבין המשיבה, אחייניתה של המנוחה. ביום 11.6.2012 נפטר המנוח; המנוחה ירשה את עזבונו בהתאם לצוואתו. ביום 1.8.2012 ערכה המנוחה צוואה חדשה (להלן: הצוואה המאוחרת), שבה הורישה את דירת המגורים שלה למשיבה בלבד, ואילו את שאר עזבונה הורתה להוריש חציוֹ למבקשת, חציוֹ למשיבה. ביום 4.3.2017 נפטרה גם המנוחה, והמשיבה הגישה את צוואתה המאוחרת לקיום. המבקשת התנגדה לקיום הצוואה המאוחרת, והגישה לקיום את הצוואה המוקדמת. המבקשת טענה, כי הצוואות המוקדמות היו 'צוואות הדדיות' כמשמעותן בסעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), ועל כן המנוחה לא היתה רשאית לשנות את צוואתה ללא הסתלקות מחלקה בעזבון המנוח, כמצוות סעיף 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה; כך נולד ההליך דנן.