טקסט פסק הדין
ElyonResolvingApp
ElyonResolvingApp
2
0
2025-10-19T11:53:00Z
2025-10-19T11:53:00Z
1
2515
12579
104
30
15064
15.00
false
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
דנ"א
67314-09-24
לפני:
כבוד ה נשיא
יצחק
עמית
ה מבקשת :
פלונית
נגד
ה משיבים :
1 .
פלוני
2 .
פלונית
בקשה לקיום דיון נוסף בפסק
דינו של בית משפט זה (כב' השופטים נ' סולברג ,
י' וילנר ו- א' שטיין ) בבע"ם 7884/23 מיום 10.9.2024
בשם ה מבקשת :
עו"ד יהודית מייזלס ; עו"ד נגה
לנגהולץ-לוי
החלטה
בקשה
לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים נ' סולברג , י' וילנר ו- א' שטיין ) בבע"ם 7884/23 מיום 10.9.2024, שבו נקבע כי המנוח לא היה מנוע
מלבטל את צוואתו ההדדית, ולערוך תחתיה צוואה חדשה, וכי יש להחזיר את הדיון לבית
המשפט לענייני משפחה על מנת שיכריע בטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוח בעת
עריכת הצוואה המאוחרת.
1. במוקד ההליך עומד סכסוך
ירושה בין בני משפחה, הנוגע לשתי צוואות שהותיר אחריו המנוח. ברקע המחלוקת מצויה
שאלת תחולתו של תיקון חקיקה משנת 2005 – חוק הירושה (תיקון מס' 12),
התשס"ה-2005 (להלן: תיקון מס' 12 או התיקון ). במסגרת תיקון זה נוסף לחוק הירושה,
התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה או החוק ) סעיף 8א, שהסדיר לראשונה בחוק את מוסד הצוואות
ההדדיות וקבע בין השאר תנאים לביטולן.
2. קודם לחקיקת התיקון, ביום 21.7.2002, ערכו המנוח ואשתו המנוחה
צוואה הדדית (להלן: בני הזוג ו - הצוואה ההדדית , בהתאמה). צוואה זו, שנערכה במסמך אחד
ובלשון רבים קבעה הסדר שלפיו עם פטירת אחד מבני הזוג, יירש בן הזוג הנותר בחיים את
מלוא העיזבון; ולאחר פטירת שניהם יחולק הרכוש בין שלוש מארבעת בנותיהם – אחת מהן
היא המבקשת ואחת מהן היא המשיבה 2 (להלן: המשיבה ). בני הזוג
ציינו במפורש כי אינם מצווים חלק מעיזבונם לביתם הרביעית, אֵם המשיב 1 (להלן: המשיב או הנכד ), שכן בחייהם
כבר קיבלה נכס ששוויו עולה לשיטתם על חלקה של כל אחת משלוש אחיותיה.
האחות השלישית, שלה
ייעדו בני הזוג חלק מעיזבונם בצוואה ההדדית, נפטרה בשנת 2008 מבלי שהותירה אחריה
צאצאים. בהמשך אותה שנה קיימו בני הזוג פגישת התייעצות עם עורכת דין בקשר לצוואתם
ההדדית, במסגרתה אישרו כי האמור בה מקובל עליהם. לאחר מכן, ובעצת עורכת הדין,
הפקיד המנוח ביום 3.12.2008 את הצוואה ההדדית אצל הרשם לענייני הירושה (להלן: הרשם ).
3. מספר שנים לאחר מכן,
הידרדר מצבה הרפואי של המנוחה עקב מחלת אלצהיימר, ובשנת 2011 מינה לה בית המשפט
לענייני משפחה אפוטרופוס לרכוש וכן אפוטרופוס לדין. בהמשך, בשנת 2013 ערך המנוח
צוואה נוספת, במסגרתה ביטל את צוואתו ההדדית והוריש את כל רכושו למשיב, בכפוף לכך
שישלם לשישה מנכדיהם האחרים של בני הזוג סכום של 100,000 ש"ח לכל אחד (להלן: הצוואה
המאוחרת ).
4. לאחר פטירת המנוח בשנת
2016, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לקיום הצוואה המאוחרת והתנגדות
לקיום הצוואה ההדדית. מנגד, המנוחה (באמצעות האפוטרופוס שמונה לה) והמבקשת הגישו
בקשה לקיום הצוואה ההדדית והתנגדויות לקיום הצוואה המאוחרת. בשלב זה יצוין כי
במהלך ניהול ההליכים נפטרה המנוחה.
ביום 25.11.2020 קיבל
בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופטת הבכירה א' שטיין ) את ההתנגדות מטעם המנוחה, ביטל את הצוואה
המאוחרת, והורה על קיום הצוואה ההדדית. בהמשך, בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגנית
הנשיאה ו' פלאוט והשופטים צ' ויצמן ו- י' מושקוביץ ) דחה את ערעור הנכד בפסק הדין מיום 2.10.2023, בקובעו כי בין אם יחולו
הוראות תיקון מס' 12 ובין או לאו, המנוח היה מנוע מלשנות את הצוואה ההדדית בנסיבות
העניין.
5. הנכד הגיש בקשת רשות
ערעור לבית משפט זה, וביום 10.9.2024 ניתן פסק הדין מושא הבקשה שלפניי, שבו נעתר
בית המשפט לבקשה למתן רשות ערעור וקיבל את ערעורו. נקבע כי המנוח היה רשאי לבטל את
הצוואה ההדדית, והדיון בהליך הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה להכרעה בטענה בדבר
השפעה בלתי הוגנת על המנוח בעת עריכת הצוואה המאוחרת, שלא נדונה לגופה.
בפתח
הדברים ציינה השופטת וילנר כי ההליך מעורר שאלה עקרונית:
האם רשאי אחד מבני הזוג לחזור בו מצוואתו מקום שבן זוגו מצוי במצב קוגניטיבי שאינו
מאפשר לו להבין את משמעות הדברים ולשנות את צוואתו שלו, כאשר מדובר בצוואה הדדית
שנעשתה לפני תיקון מס' 12. מכאן עברה השופטת וילנר לבחון האם תיקון מס' 12 חל על הצוואה
ההדדית, זאת לנוכח העובדה שהתיקון נחקק בשנת 2005 ואילו הצוואה נערכה בשנת 2002.
בשים לב להוראת התחולה שבסעיף 2 לתיקון, ובצירוף החזקה הפרשנית הכללית שלפיה חקיקה
אינה חלה למפרע, נקבע כי סעיף 8א לחוק חל רק על צוואות שנערכו לאחר חקיקת תיקון
מס' 12. בהמשך לכך, נדרשה השופטת וילנר למשמעות פגישת
הייעוץ עם עורכת הדין בשנת 2008 והפקדת הצוואה ההדדית אצל הרשם. נקבע כי
"אשרור" הצוואה בפני עורכת הדין והפקדתה בידי הרשם אינם מקיימים את
הדרישות הקבועות בחוק, ולכן אין לראות באירועים אלה כעשיית צוואה חדשה בהתאם לחוק
הירושה, ולפיכך נקבע שיש לראות בצוואה ההדדית ככזו שנערכה לפני תיקון מס' 12, ועל
כן אינה כפופה להוראות סעיף 8א לחוק. משכך, פנתה השופטת וילנר לבחון את הדין שחל עובר לתיקון, ובראשו ההלכה שנקבעה בבע"ם
10807/03 זמיר
נ' גמליאל , פ"ד סב(1) 601 (2007) (להלן: עניין
זמיר ). לפי הלכה זו, עריכת צוואה הדדית כשלעצמה איננה שוללת את כוחו של מצווה
לחזור בו מצוואתו – בחיי בן הזוג ואף לאחר פטירתו – וזאת כל עוד לא הוכחה כוונה
משותפת אחרת של בני הזוג להגביל אפשרות זו.
6. בבחינת יישום עניין זמיר על נסיבות המקרה, ציינה השופטת וילנר כי בצוואה ההדדית אין הוראה המעידה על רצון בני
הזוג להגביל את האפשרות לשנותה. לפיכך נקבע כי עצם קיומה של הצוואה ההדדית לא מונע
מהמנוח מלשנות את צוואתו בדרך של עריכת הצוואה המאוחרת, ואין לראות בשינוי זה משום
פעולה בחוסר תום לב. השופטת וילנר הוסיפה בהקשר זה כי יש קושי ממשי בקביעת
בית המשפט המחוזי שלפיה מי שביטל צוואה הדדית, אף בהיעדר הוראה מגבילה, פעל בחוסר
תום לב. גישה זו, כך קבעה השופטת וילנר , אינה עולה בקנה
אחד עם הוראות חוק הירושה וחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק
החוזים ). עוד הודגש בעניין זה כי אין בעיקרון תום הלב החוזי זה כדי לגבור בנסיבות אלה על עקרון חופש
הציווי והוראות חוק הירושה המסדירות אותו. למעלה מן הצורך הוסיפה השופטת וילנר כי לנוכח הוראות חוק הירושה, קיים ספק רב
בתוקפה המשפטי של הוראה מגבילה, האוסרת על שינויה של צוואה הדדית.
בהמשך הדברים נדחו
טענות להבחנה בין נסיבות המקרה ובין עניין זמיר . כך, נקבע כי
העובדה שהצוואה ההדדית כוללת הוראת "יורש אחר יורש", ולא הוראת
"יורש במקום יורש" כפי שנדונה בעניין זמיר ; אינה מצדיקה תוצאה שונה, שכן על פניו ההלכה שנקבעה שם התייחסה באופן כללי לזכותו של מצווה לשנות צוואה הדדית. עוד נקבע כי אין
יסוד לסברה שלפיה ההסתמכות של צד לצוואה הדדית הכוללת הוראה של "יורש אחר
יורש" היא חזקה יותר מהסתמכות הנוצרת
בצוואה הדדית הכוללת הוראת "יורש במקום יורש". כמו כן, נדחתה ההבחנה
שלפיה בעניין זמיר נעשתה החזרה מהצוואה ההדדית לאחר פטירת
האישה, בעוד שבנסיבות המקרה החזרה מהצוואה ההדדית נעשתה במהלך חיי המנוחה, תוך
ביטול צוואתה שלה טרם שקוימה, שעה שהיא שרויה במצב קוגניטיבי שלא איפשר לה להבין
את משמעות הדברים או לפעול בתגובה. השופטת וילנר קבעה שהנחת
היסוד הטמונה בטענה זו, שלפיה ביטול צוואת המנוח מוביל לביטולה האוטומטי של צוואת
המנוחה, נעדרת בסיס ומנוגדת לסעיף 28(ב) לחוק הירושה המורה כי "הוראת צוואה
התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה".
לנוכח דברים אלה קבעה
השופטת וילנר כי המנוח לא היה מנוע מלשנות את הצוואה
ההדדית. עם זאת, בהינתן שבית המשפט לענייני משפחה נמנע מלהכריע בטענה בדבר השפעה
בלתי הוגנת על המנוח בעת עריכת הצוואה המאוחרת, הורת
7. השופט סולברג הצטרף לפסק דינה של השופטת וילנר . השופט שטיין הצטרף אף הוא
לפסק דינה של השופטת וילנר ולנימוקיה, תוך
שהבהיר שעשה כן מהטעם שבנסיבות המקרה לא נפגע אינטרס ההסתמכות של המנוחה ביחס
לנכסיה שלה. השופט שטיין הדגיש כי למנוחה
לא היה אינטרס הסתמכות לגיטימי בכל הנוגע לאופן שבו יעשה המנוח שימוש בחירותו
לצוות את רכושו שלו. עוד הוסיף השופט שטיין כי במקרים שבהם אחד מהצדדים לצוואה הדדית פוגע
באינטרס ההסתמכות של שותפו, בכך שבחר לפרוש מהסדר ההדדיות לאחר שירש וניכס לעצמו
את רכושו של הצד הנפגע, הרי שמכוח עקרון תום הלב, יהא זה ראוי להעמיד לעיזבונו של
הנפגע סעד של השבה, הזהה לזה שנקבע בסעיף 8א לחוק הירושה.
8. מכאן הבקשה לדיון נוסף
שלפניי, במסגרתה טוענת המבקשת כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, קשה ובעלת השלכות
רוחב על מאות זוגות שערכו צוואות הדדיות לפני תיקון מס' 12. לדבריה, פסק הדין
מגדיר מחדש את מוסד הצוואות ההדדיות שנערכו טרם התיקון. המבקשת טוענת כי בעקבות
פסק הדין, אם זוג עורך צוואה הדדית טרם התיקון, ולאחר מכן אחד מבני הזוג, או
שניהם, עורכים צוואה סותרת, אין אפשרות לדעת איזו מהצוואות תקפה מבלי לדעת מי נפטר
קודם. לדברי המבקשת, בהתאם לפסק דינה של השופטת וילנר אין משמעות
ליסוד ההסתמכות של מי מבני הזוג, זאת בעוד שבהתאם לפסק דינו של השופט שטיין , חופש הציווי
יושפע מהשאלה אם הצד ששינה את צוואתו, הספיק לרשת את הצד האחר. עוד טוענת המבקשת
כי תוצאת פסק הדין מכשירה מעשה לא הגון, לא מוסרי, המנוגד לעקרון ההסתמכות וחובת
תום הלב, תוך שהמנוח מנע מהמנוחה אפשרות לקבל החלטות הנוגעות לחייה, לרבות היכולת
לשנות במקביל את צוואתה שלה. בהקשר זה סבורה המבקשת כי פסק הדין פוגע באופן קשה
במעמדם של אנשים חסויים וחסרי ישע. בתוך כך המבקשת שבה על הטענה כי יש להבחין בין
נסיבות המקרה דנן ובין עניין זמיר , שעה שהצוואה
ההדדית כוללת הסדר של "יורש אחר יורש". מעבר לכך, המבקשת סבורה כי יש
להחיל את הוראות תיקון מס' 12 על הצוואה ההדדית, זאת משום שבני הזוג ערכו אותה
מחדש כ"צוואה בפני עדים" בהתאם לסעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה. לבסוף,
המבקשת טוענת כי יש מקום לקיים דיון נוסף בשאלת מקומו של עיקרון הלב בהליכי ירושה.
9. לאחר עיון בפסק הדין
ובבקשה לדיון נוסף על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כפי שנפסק
בעבר, דיון נוסף הוא הליך נדיר וחריג, שיש לייחדו לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה
העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או
חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב],
התשמ"ד-1984). על רקע זה נקבע בפסיקה כי "הלכה חדשה צריכה להיות גלויה
ומפורשת על פני פסק הדין" (דנ"א 8496/17 ישרוטל בע"מ נ' פקיד
שומה אילת , פסקה 8 (31.5.2018); ראו גם: דנ"ם
2956/24 יצחקי נ' עיריית הוד השרון , פסקה 7 (18.8.2025)). עוד נפסק כי
"משיש בפסק הדין הסכמה ביחס לתוצאה אך הנמקות שונות הובילו אליה, לא ניתן
לקבוע כי נקבעה בו הלכה, לא כל שכן הלכה גלויה ומפורשת" (דנ"א 8100/19 ביבי
כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ , פסקה 15 (19.4.2020); ראו גם: דנ"א 62866-05-25 פלונית
נ' אלמונית , פסקה 25 (22.6.2025)). יישום אמות
מידה אלה על ענייננו מוביל למסקנה כי אין מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין.
10. פסק הדין אמנם הבהיר את
הדין החל על צוואות הדדיות שנערכו טרם תיקון מס' 12. ואולם, עיקר קביעותיו, מתמקד
ביישום הדין הקיים – ההלכה שנקבעה בעניין זמיר – בנסיבות שבהן
בן הזוג השני טרם הלך לעולמו. למעשה, השופטת וילנר לא קבעה הלכה חדשה הסותרת את עניין זמיר , אלא פירשה אותה והחילה אותה על המקרה שלפנינו.
בכך חידדה את היקפה של ההלכה שנקבעה שם, והבהירה כי גם במצב שבו אחד מבני הזוג
לצוואה ההדדית מצוי במצב קוגניטיבי שאינו מאפשר לו להבין או לפעול בתגובה, אין בכך
כדי לשלול מן המצווה האחר את חופש הציווי הנתון לו לפי הדין שחל עובר לתיקון מס'
12 לחוק הירושה. אין ביישום פרשנות זו על נסיבות המקרה כדי להקים עילה לדיון נוסף,
שכן אין מדובר בקביעה של הלכה חדשה, אלא ביישום ההלכה הנוהגת בנסיבות
"קלות" יותר מבחינת אינטרס ההסתמכות, מאחר שהמצווה במקרה דנן טרם הספיק
לרשת את הצד האחר. משכך, אין מקום להורות על דיון נוסף בסוגיה זו, שהרי "אופן
היישום של הלכה קיימת במקרה קונקרטי אינו יכול להיחשב כהלכה חדשה ולכן אינו מצדיק
קיום דיון נוסף" (דנג"ץ 2630/14 ריינר נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב , פסקה 15 (23.10.2014); ראו גם: דנ"א
3392/17 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 7
(30.7.2017)).
11. הערתה של השופטת וילנר בעניין תוקפה המשפטי של הוראה מגבילה
בצוואה הדדית שנערכה טרם תיקון מס' 12 ניתנה כאמור למעלה מן הצורך. עם זאת, יש
לציין כי גישתה של השופטת וילנר מתיישבת עם
ההסדר שנקבע בתיקון, בסעיף 8א(ג) לחוק הירושה שלפיו " הוראה השוללת לחלוטין את
הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה " . על כל פנים בנסיבות המקרה אין נפקות
להערת השופטת וילנר , שכן הצוואה ההדדית נעדרה הוראה מגבילה
שכזו, וממילא נזכיר כי סוגיה שנידונה למעלה מן הצורך אינה נחשבת כהלכה חדשה שלגביה
ניתן לקיים דיון נוסף (דנ"א 19742-08-24 ב.ג.א.נ.
אופנה בע"מ נ' ישראכרט בע"מ , פסקה 11
(29.4.2025); דנ"א 5406/15 פריניר (הדס 1987) בע"מ נ' ברזילי , פסקה 13 (25.8.2015)). באופן דומה הערתה של
השופטת וילנר לפיה "לא ניתן להחיל את דרישת תום הלב באופן שיביא להגבלת חופש הציווי
בדיני הירושה" לא נדרשה לצורך ההכרעה בהליך ומשכך אין לראות בה הלכה מחייבת שמצדיקה קיומו של דיון נוסף בהליך
דנן.
12. לא מצאתי גם בטענות המבקשת ביחס לפסק דינו של השופט שטיין טעמים המבססים צורך בדיון נוסף בפסק הדין.
כשלעצמי, אני נוטה לקבל את הערת השופט שטיין בנדון, אך
אין בכך כדי להצדיק דיון נוסף בנסיבות העניין . כזכור, השופט שטיין הצטרף לתוצאה אליה הגיעה השופטת וילנר , והוסיף כי במקרים עתידיים שבהם ייפגע אינטרס ההסתמכות של אחד מבני
הזוג לצוואה הדדית, עשוי להתעורר מקום להעניק סעד של השבה. על גישה זו שב השופט שטיין בדעת יחיד גם בפסיקה מאוחרת, שניתנה לאחר
הגשת הבקשה שלפניי (בע"ם 1857/24 פלונית נ' פלונית (2.12.2024)) (להלן: עניין פלונית ). שם, חזר
והדגיש כי הדין הכללי איפשר עריכת צוואות הדדיות מאז ומתמיד, וכי על צוואות מעין
אלה שנערכו לפני תיקון מס' 12 חלות ההוראות הרלוונטיות של חוק הירושה, בצירוף
סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים וההלכות שנפסקו לעניין זה (עניין פלונית , בפסקה 34) . בתוך כך ציין כי "כפי
שהוסבר על ידינו ב בע"מ 7884/23 , לאינטרס ההסתמכות אין תוקף כאשר הוא מתנגש עם החירות לצוות, שאותה
לא ניתן לבטל או להגביל באמצעות הסכם" (שם, בפסקה 46). עם זאת, הוסיף והבהיר
כי חירות זו חלה אך ורק " ביחס לרכושו-שלו " של המצווה, ואינה משתרעת על נכסים שקיבל מכוח ההסדר ההדדי. בן
זוג שבוחר לחזור בו מן ההדדיות, קבע השופט שטיין , אינו
רשאי לנכס לעצמו את הרכוש שציווה לו רעהו, ועליו להסתלק ממנו או להשיבו – שאם לא
כן, פעולתו עומדת בניגוד לעקרון תום הלב. עוד הוסיף השופט שטיין כי ההלכה שנקבעה בעניין זמיר אינה
כשלעצמה שוללת את כוחו של בית המשפט לתקן פגיעה באינטרס ההסתמכות, שכן עניין זמיר לא עסק בשאלת ההשבה, אלא בזכות לשנות צוואה הדדית (שם, בפסקאות
47-46).
כלומר, נקודת המוצא
לפי השופט שטיין היא כי אינטרס ההסתמכות נסוג מפני חופש
הציווי ככל שהדבר נוגע לרכושו האישי של המצווה. אולם, כאשר מדובר במצווה שזכה
ברכוש רעהו ומעוניין לחזור בו מהסדר הדדיות ולשנות את צוואתו, נקודת המוצא משתנה:
אינטרס ההסתמכות ותום הלב גוברים, כך שהחוזר בו מהסדר ההדדיות נדרש להשיב את שקיבל
מכוח הסדר זה כיורש. עוד עולה מעמדתו של השופט שטיין בעניין פלונית , כי אף שאין זהות
מלאה בין עמדתו ובין עמדת השופטת וילנר כפי שהובעה בפסק
הדין שבמוקד הבקשה שלפניי, אין המדובר בפער מהותי כדבריי המבקשת. שתי העמדות
נשענות על או
13. לבסוף, טענות המבקשת
בדבר בידול נסיבות המקרה מעניין זמיר , ובכלל זה ההבחנה
הנטענת בין הסדר של "יורש אחר יורש" ובין "יורש במקום יורש",
וכן הטענות ביחס לתחולת תיקון מס' 12 על הצוואה ההדדית, נבחנו לגופן ונדחו בפסק
הדין. כפי שנפסק פעמים רבות, הדיון הנוסף אינו "ערעור נוסף", והניסיון
לשוב ולהעלות טענה אלה כעת הוא במהותו ערעורי. לפיכך, אין בהן כדי להצדיק קיומו של
דיון נוסף בפסק הדין (ראו מני רבים: דנ"א 38440-03-25 בן
עמי נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים , פסקה 6
(3.8.2025); דנ"א 67560-08-24 קבוצת עמוס לוזון יזמות ואנרגיה בע"מ נ'
אדלטק אחזקות 2006 בע"מ , פסקה 15
(26.11.2024); דנ"א 8908/23 הרשות לרישום והסדר זכויות במקרקעין נ' קונפינו , פסקה 10 (13.3.2024)) .
14. הבקשה לדיון נוסף נדחית
אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ז
תשרי תשפ"ו ( 19 אוקטובר 2025 ).
יצחק עמית
נשיא