פתח פסק הדין
1. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי הסתלקות החייבים מהעיזבון היא "הענקה" כהגדרתה בסעיף 96 לפקודה; ולפיכך, הורה על ביטול ההסתלקות כלפי הנאמנת. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי קבע כי זכותו של יורש להסתלק מעיזבון לפי סעיף 6 לחוק הירושה, כפופה להוראות פרטיקולריות מדינים רלוונטיים אחרים, ובענייננו – לסעיף 96(א) לפקודה, אשר מורה על ביטול הענקות בתקופה של שנתיים לפני שהמעניק נעשה פושט רגל, גם אם ההענקה לא נעשתה במרמה.
על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו.
1. ביום 23.11.2020 קיימנו דיון בערעור, ובסיומו החלטנו להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה בשאלה אם החייבים היו כשירי-פירעון במועד ההסתלקות. בהתאם לכך, בהחלטה מיום 19.5.2022 קבע בית המשפט המחוזי כי במועד הסתלקות לא היו החייבים כשירי-פירעון.
בשלה אפוא העת להכריע במחלוקת, אך תחילה נעמוד על טענות הצדדים.
תמצית טענות הצדדים
1. בעיקרו של דבר, המערערים טוענים כי קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה הסתלקות החייבים מהירושה היא "הענקה", כהגדרתה בסעיף 96 לפקודה – שגויה. לטענתם, בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק הירושה, יש לראות את מי שהסתלק מחלקו בעיזבון כאילו לא היה יורש מלכתחילה; ולפיכך, הלכה למעשה, החייבים כלל לא היו יורשים, וממילא אין לראות בהסתלקותם כאמור כהענקת נכס שהיה שייך להם. עוד נטען, כי חוק הירושה הוא חוק ספציפי, הגובר על הוראות הפקודה, שהן כלליות
ניתוח
טרם נכתב באנציקלופדיה מאמר המנתח פסק דין זה.