האם הסתלקות יורש מעיזבון היא "הענקה" בטלה כלפי הנאמן בפשיטת רגל?

תקציר

ניתוח ההכרעה כי הסתלקות יורש-חייב מעיזבון מהווה 'הענקה' כמשמעה בסעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל, חרף הוראת סעיף 6(ב) לחוק הירושה הרואה במסתלק כמי שלא היה יורש מעולם.

תקציר מנהלים

• ביהמ"ש העליון קבע כי הסתלקות יורש מעיזבון לפי חוק הירושה מהווה 'הענקה' הבטלה כלפי הנאמן בפשיטת רגל לפי סעיף 96(א) לפקודה
• הפיקציה שבסעיף 6(ב) לחוק הירושה, הרואה במסתלק כמי שלא היה יורש מעולם, חלה רק על הסתלקות כדין ואינה חוסמת בדיקת תוקפה כלפי נושים
• הבטלות חלה כלפי הנאמן בלבד ומותנית בפרקי הזמן ובנטלים הקבועים בסעיפים 96(א) ו-96(ב), בכפוף לחריגים שבסעיף 96(ג)
• תום לבו של המסתלק אינו מגן עליו, ולכן גם הסתלקות שנעשתה בתום לב עשויה להתבטל כלפי הנאמן

נערך על ידי עו"ד ד"ר רן מובשוביץ

תשובה קצרה

כן. בע"א 6323/19 עמר נ' כונס הנכסים הרשמי (25.10.2022) נפסק כי הסתלקות יורש מחלקו בעיזבון לפי סעיף 6 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, מקיימת את שלושת יסודותיו של סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 — נכסים, של החייב, והענקה — ולפיכך בטלה כלפי הנאמן בפשיטת רגל. הוראת סעיף 6(ב) לחוק הירושה, שלפיה רואים את המסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה, אינה חוסמת בחינה זו: היא חלה על הסתלקות שנעשתה כדין בלבד. ארבע הסתייגויות נדרשות. ראשית, הבטלות פועלת כלפי הנאמן בלבד. שנית, היא מותנית בפרקי הזמן שבסעיפים 96(א) ו-96(ב) לפקודה ובנטלים השונים שבכל אחד מהם. שלישית, היא כפופה לחריגים שבסעיף 96(ג). רביעית, תום לבו של המסתלק אינו מגן עליו: הערעור נדחה והמערערים חויבו בהוצאות המשיבים.

פרטי פסק הדין

הערכאה: בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. מספר ההליך: ע"א 6323/19, ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בפש"ר 42677-12-16 מיום 25.6.2019 (כבוד השופט ע' כהן); בכותרת פסק הדין נרשם ההליך דלמטה גם כ"פשר 042677-12-16". מועד מתן פסק הדין: 25.10.2022 (ל' בתשרי התשפ"ג). המותב: המשנה לנשיאה ע' פוגלמן, השופט נ' סולברג, והשופטת י' וילנר, שכתבה את פסק הדין; חבריה הצטרפו בהסכמה קצרה. הצדדים: המערערים 2-1, רודי עמר וכפיר עמר (החייבים), והמערערת 3, טרזי עמר (האם), נגד כונס הנכסים הרשמי, עו"ד אורטל טימסית-אסולין (הנאמנת) ובנק הפועלים (נושה). התוצאה: הערעור נדחה; החלטת בית המשפט המחוזי בדבר ביטול ההסתלקות כלפי הנאמנת נותרה על כנה; המערערים חויבו בהוצאות בסך 3,500 ש"ח לכל אחד משלושת המשיבים.

השאלה המשפטית

האם ויתורו של יורש על חלקו בעיזבון, בדרך של הסתלקות לפי סעיף 6 לחוק הירושה, הוא "הענקה" של נכסים כמובנה בסעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל — או שמא הפיקציה שבסעיף 6(ב), שלפיה רואים את המסתלק כמי שלא היה יורש מלכתחילה, שוללת מראש את קיומו של "נכס של החייב" ובכך מוציאה את ההסתלקות מתחולת הפקודה.

הרקע העובדתי

המנוח שלום עמר נפטר בחודש מרץ 2016 ולא הותיר אחריו צוואה. משכך נקבעה זהות יורשיו על-פי דין לפי סעיף 2 לחוק הירושה — אשתו וארבעת ילדיו. בסמוך לאחר הפטירה הסתלקו כל ילדי המנוח מחלקם בעיזבון לטובת אמם, ובכלל זה שני המערערים 2-1. יוער כי ההסתלקות לטובת האם נופלת לגדר המותר בסעיף 6(ב) סיפה לחוק הירושה, שכן האם היא בת-זוגו של המוריש; תוקפה של ההסתלקות במישור דיני הירושה גופם לא היה שנוי במחלוקת. בחודש יוני 2016, כשלושה חודשים לאחר הפטירה, ניתן צו ירושה שלפיו האם היא היורשת היחידה של עיזבון המנוח.

כחצי שנה לאחר מכן, בחודש דצמבר 2016, ניתנו — לבקשת החייבים עצמם — צווים לכינוס נכסיהם. בהמשך פנו הנאמנת ובנק הפועלים לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות על ביטול ההסתלקות מהעיזבון לפי סעיף 96(א) לפקודה. ביום 2.10.2018 הוכרזו החייבים פושטי רגל.

ביום 25.6.2019 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי ההסתלקות היא "הענקה" כהגדרתה בסעיף 96 לפקודה, ומשכך בטלה כלפי הנאמנת. בהנמקתו קבע בית המשפט המחוזי כי זכות ההסתלקות לפי סעיף 6 לחוק הירושה כפופה להוראות פרטיקולריות מדינים רלוונטיים אחרים, ובענייננו לסעיף 96(א) לפקודה, המורה על ביטול הענקות שנעשו בשנתיים שקדמו לפשיטת הרגל גם כאשר לא נעשו במרמה.

על החלטה זו הוגש הערעור. ביום 23.11.2020 התקיים דיון בבית המשפט העליון, ובסיומו הוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך הכרעה בשאלה אם החייבים היו כשירי-פירעון במועד ההסתלקות — שאלה שעד אז לא הוכרעה. בהחלטה מיום 19.5.2022 קבע בית המשפט המחוזי כי במועד ההסתלקות לא היו החייבים כשירי-פירעון. לאחר השלמה זו ניתן פסק הדין בערעור, ביום 25.10.2022.

טענות הצדדים

המערערים

עיקר טענתם נסב על סעיף 6(ב) לחוק הירושה: משהסתלקו החייבים, רואים אותם כאילו לא היו יורשים מלכתחילה, ומכאן שהלכה למעשה מעולם לא היה בידיהם נכס שניתן "להעניק". לצד זה נטען כי חוק הירושה הוא חוק ספציפי הגובר על הוראות הפקודה, שהן כלליות, וכי ספק אם זכות בעיזבון היא בכלל "נכס" לעניין סעיף 96. עוד נטען כי ההסתלקות נעשתה בתום-לב ובעת שהחייבים היו כשירי-פירעון. חולשת הטיעון כפולה: במישור המבני, טענת הפיקציה מניחה את המבוקש — היא נסמכת על תוצאתה של הסתלקות תקפה כדי לחסום את הבדיקה אם ההסתלקות תקפה מלכתחילה; ובמישור יחסי הנורמות, טענת ה"ספציפי גובר" מחייבת הנחה ששתי ההוראות מסדירות אותה סוגיה, ואילו בפסיקה שאליה הפנה בית המשפט נקבע כי סעיף 6 מסדיר סדרי דין ונסיבות הסתלקות ולא את השאלה הסובסטנטיבית של פגיעה בצדדים שלישיים. הטענה העובדתית בדבר כשירות פירעון נשמטה לאחר קביעת המחוזי מיום 19.5.2022.

כונס הנכסים הרשמי

הכנ"ר טען כי סעיף 96 לפקודה נועד למנוע הברחת רכוש של חייבים, וכי גם הענקות שנעשו בתום לב בטלות מכוחו. אשר לממשק עם דיני הירושה — כאשר ההסתלקות מעלה חשד לרמייה או לכוונה לפגוע בצדדים שלישיים, יש לבחון אותה באמצעות דינים מחוץ לדיני הירושה. בנוסף נטען כי לנוכח ההגדרה הרחבה של "נכס" בפקודה, יש לראות בזכות בעיזבון נכס, וכי ויתור על נכס הוא הענקה.

הנאמנת

הנאמנת השתיתה את עמדתה על סעיף 1 לחוק הירושה: עם פטירת המנוח עברו זכויות החייבים בעיזבון לבעלותם, ונותרו בידיהם עד מועד ההסתלקות; משכך ההסתלקות היא הענקה של נכסים כהגדרתם בפקודה. לטענתה סעיף 6(ב) לא נועד לגבור על דיני פשיטת הרגל, ואין צורך להוכיח חוסר תום לב של המעניק. בנוסף טענה כי בהתחשב בהיקפו הרחב של העיזבון נראה שמטרת ההסתלקות הייתה הברחת נכסים מנושי החייבים — טענה שלא נדרשה הכרעה בה, ושנותרה בגדר מסקנה נטענת ולא ממצא.

בנק הפועלים

הבנק טען כי הסתלקות היא הענקה לעניין סעיף 96, במנותק משאלת תום הלב, ולחלופין כי ניתן לבטלה מכוח הפרת חובת תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שכן הסתלקות המפחיתה את יכולת פירעון החוב נגועה בחוסר תום-לב. חולשת החלופה גלויה: היא מטילה על הנושה נטל כבד מזה שסעיף 96(א) דורש, ומשהתקבלה הטענה הראשית התייתר הצורך לדון בה.

ההכרעה

הערעור נדחה פה אחד. נקבע כי הסתלקות החייבים מחלקם בעיזבון אביהם היא הענקה של נכס ששייך להם, ולכן בטלה כלפי הנאמנת לפי סעיף 96 לפקודה; ומשכך אין לפנינו הסתלקות תקפה כמובנה בסעיף 6 לחוק הירושה, ואין לאפשר לחייבים להיבנות ממנו. נדחתה גם טענת תום הלב, מטעמים שיפורטו להלן. שתי טענות לא הוכרעו: החלופה שהעלה הבנק מכוח סעיף 39 לחוק החוזים, שלא נדרש דיון בה; והטענה בדבר כוונת הברחה שעליה הצביעה הנאמנת, שלא נקבע לגביה ממצא. החלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.6.2019 נותרה על כנה, והמערערים חויבו בהוצאות המשיבים בסך 3,500 ש"ח לכל אחד מהם.

הנמקת בית המשפט

ההנמקה בנויה בשני שלבים עיקריים: הוכחת התקיימות יסודות סעיף 96 בעובדות, ולאחריה סילוק ההגנה הנשענת על סעיף 6(ב) לחוק הירושה.

שלב ראשון — הצגת ההסדר ותכליתו. בית המשפט פתח בהבאת נוסח סעיף 96 לפקודה במלואו, ועמד על כך שההענקה מקטינה את מאסת הנכסים של החייב ומסכנת את היתרה שתעמוד לחלוקה בין נושיו. התכלית הוצגה באמצעות דבריה של השופטת פרוקצ'יה: "תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים" (ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, עו"ד, פ"ד נה(4) 925, 939-938 (2001); פס' 12). הציטוט ממקם את ההסדר כנורמה של סדר עדיפויות כלכלי, לא של מוסר סובייקטיבי — נקודה שתישא משקל בשלב דחיית טענת תום הלב.

שלב שני — פירוק הסעיף ליסודותיו. בפס' 13 נקבע כי סעיף 96 כולל שלושה יסודות: נכסים; של החייב; הענקה (בהפניה לשלמה לוין ואשר גרוניס, פשיטת רגל 313-311 (מהדורה שנייה, 2000)). לכל אחד מהיסודות צורפה הנחיה פרשנית: בעניין לוין נקבע כי גם ויתור על זכות לקבלת נכס הוא "הענקה" של "נכס" לעניין סעיף 96; ולצד זאת הובאה אמת המידה שלפיה "לענין סעיף 96 לפקודה יש לשים את הדגש על המשמעות הכלכלית של הפעולה ולא להתגדר בדקויות פורמאליות". צמד הקביעות הללו מנטרל מראש את הטענה שההסתלקות היא פעולה "שלילית" בלבד.

שלב שלישי — יישום על עובדות המקרה. החוליה המכרעת היא סעיף 1 לחוק הירושה, שלפיו "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". משמעות האוטומטיות היא שבין מועד הפטירה למועד ההסתלקות עמדה בידי כל אחד מהחייבים זכות בעיזבון. מכאן המסקנה שהסתלקות מעיזבון, "המהווה ויתור של היורש על זכותו בעיזבון, היא הענקה של נכס, שהרי זכות זו הייתה שייכת ליורש כבר בעת הוויתור" (פס' 14). המסקנה הביניימית נוסחה בזהירות מכוונת: בכך "מתמלאים שלושת היסודות המרכיבים כאמור את סעיף 96 לפקודה, ומצדיקים לכאורה את ביטול ההסתלקות" (פס' 15). המילה "לכאורה" מסמנת שההנמקה טרם הושלמה — נותרה ההגנה שבסעיף 6(ב).

שלב רביעי — צמצום סעיף 6(ב) להסתלקות כדין. כאן המהלך הפרשני המרכזי. לאחר הבאת נוסח סעיף 6, נקבע כי "אין מנוס מן הקביעה כי הוראה זו עניינה אך ורק בנפקותה של הסתלקות שנעשתה כדין" (פס' 18), וכי הסתלקות שאינה כדין אינה מעמידה את המסתלק במצב שבו רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. ההצדקה היא תוצאתית: "אחרת, נימצא מאפשרים למסתלק 'לעקוף' באמצעות ההסתלקות הוראות דין שונות, כדוגמת סעיף 96 לפקודה, ולכך אין מקום" (שם). לביסוס נורמטיבי צורפה הקביעה כי "הלכה פסוקה היא שאין סעיף 6 לחוק הירושה מונע בדיקת תוקפה של הסתלקות לפי הדין המהותי" (רע"א 5103/95 דשת נ' אליהו, פ"ד נג(3) 97, 108 (1999)).

שלב חמישי — ההבחנה בין המעשה לתוצאה. בית המשפט אימץ את הניתוח של סגן הנשיא י' לויט בת"א 1310/91 הנאמן על נכסי אבני נ' עזבון אבני (27.2.1994): "יש להבדיל בין מעשה ההסתלקות מעזבון לבין התוצאה המשפטית של אותה הסתלקות"; ובמקרים שבהם הדין אוסר על יורש להסתלק מטעמי הגנה על צדדים שלישיים — "לא תוצאת ההסתלקות עומדת לו למכשול אלא מעשה ההסתלקות עצמו". מכאן ההנחיה האופרטיבית: "לענין סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל יש לבחון את כשירותו של החייב להסתלק מחלקו בעזבון ולא לבחון את תוצאותיה של הסתלקות כשרה, בהנחה שהיא כזו". זהו הציר שעליו נשברת טענת המערערים: הם ביקשו לייבא את התוצאה אל תוך בחינת המעשה.

שלב שישי — תיחום תפקידו של סעיף 6. בהפניה לע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2) 120, 130 (1995), הודגש כי "סעיף זה אינו קובע באילו נסיבות, אם בכלל, תיחשב ההסתלקות מבחינת הדין הסובסטאנטיבי כפגיעה בלתי צודקת בזכויותיהם של צדדים שלישיים כלפי היורש", וכי "בהתקיים נסיבות המעלות חשד לפגיעה בזכויות צדדים סמוכים, ייבחן מעמדו של היורש שבחר לנטוש את ירושתו במסגרת הדינים הכלליים הרלוואנטיים". בכך נשמטה הבסיס מטענת "הספציפי גובר": שני ההסדרים אינם מתחרים על אותה שאלה.

שלב שביעי — תכלית סעיף 6(ב). בפס' 21 נקבע כי הסעיף נועד להסדיר היבטים פנימיים של דיני הירושה, ובעיקר לאפשר ליורש לפטור עצמו מאחריות לחובות העיזבון — ולא לפטור עצמו מחובותיו שלו, החיצוניות לדיני הירושה (ד"נ 43/74 מוניץ נ' דקלו, פ"ד ל(1) 242, 248 (1975); ע"א 601/88 עזבון רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 457 (1993)).

שלב שמיני — ההיפוך האופרטיבי ודחיית תום הלב. בפס' 20 נקבע כי כאשר יורש מסתלק ונעשה פושט רגל בתקופה של עד שנתיים ממועד ההסתלקות, "פעולת ההסתלקות בטלה כלפי הנאמן; ולפיכך – לאו הסתלקות היא". לבסוף נדחתה טענת תום הלב: "ביטול הענקה מכוח סעיף 96(א) לפקודה, אינו מותנה בכך שההענקה בוצעה בחוסר תום לב" (פס' 23), בהפניה לעניין לוין ולע"א 4352/15 קורן נ' הראל, ובהסתמך על מבנה סעיף 96(ג)(2) שממנו עולה כי תום לב מחריג הענקה רק כשהיא לטובת קונה או בעל שעבוד בתמורה בת-ערך. בסוגריים נוספה, למעלה מן הצורך, הערה בעניין תום הלב אף לגופה, כפי שיפורט להלן.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 1 לחוק הירושה מורה כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". במישור הלשוני זו הוראת מעבר אוטומטי, ללא צורך בפעולה של היורש. במישור היישומי זהו הבורג שעליו נשען כל פסק הדין: מרגע הפטירה במרץ 2016 הייתה בידי כל אחד מהחייבים זכות בעיזבון, ולכן בעת ההסתלקות ויתרו על משהו שהיה שלהם.

סעיף 2 לחוק הירושה מסדיר ירושה על-פי דין בהיעדר צוואה, ומכוחו נקבעה זהות היורשים — האלמנה וארבעת הילדים.

סעיף 6 לחוק הירושה כולל שני רבדים. סעיף 6(א) קובע את התנאים הפרוצדורליים: ההסתלקות אפשרית לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העיזבון, בהודעה בכתב לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א, והיא יכולה להיות מלאה או חלקית. סעיף 6(ב) קובע את הנפקות ואת מגבלת הנהנים: "מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש". ביישום — ההסתלקות לטובת האם עומדת בדרישת הסיפה, שכן האם היא בת-זוגו של המוריש; הכשל אינו בזהות הנהנית אלא בכושרם של החייבים להסתלק אל מול נושיהם. אשר לתכלית, ולהבדיל מן הלשון: בפסיקה שאליה הפנה בית המשפט הודגש כי ההסדר מכוון להיבטים פנימיים של דיני הירושה, ובראשם שחרור היורש מאחריות לחובות העיזבון.

סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל מסדיר ביטול הענקות. סעיף 96(א) מורה כי "העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן" — בטלות אוטומטית, ללא תנאי נוסף. סעיף 96(ב) חל על הענקה שנעשתה בין שנתיים לעשר שנים לפני פשיטת הרגל, ושם הנטל מוטל על התובעים מכוח ההענקה להוכיח שהמעניק היה כשר-פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה. סעיף 96(ג) מגדיר "הענקה" כלרבות כל העברה, ומוציא שלוש קטגוריות: הענקה בשל נישואין ולפניהם; הענקה לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; והענקה לאשת המעניק או לילדו, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו. ביישום לעובדות: החריג השני אינו חל משלא הייתה תמורה בת-ערך, והחריג השלישי אינו חל שכן הנהנית היא אמם של המעניקים ולא אשתם או ילדם — אבחנה המתחייבת מלשון הסעיף אף שפסק הדין לא נדרש לה במפורש.

סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 הועלה כעילה חלופית לביטול ההסתלקות מחמת חוסר תום-לב, ולא נדונה לגופה.

ההלכה והיקפה

התחולה נוגעת ליורש שהסתלק מחלקו בעיזבון ובתוך פרקי הזמן שבסעיף 96 נעשה פושט רגל. היקפה מוגבל בארבעה ממדים. ראשית, הבטלות יחסית — כלפי הנאמן — ואינה מבטלת את ההסתלקות כלפי העולם. שנית, היא נגזרת ממסלול זמנים: במסלול השנתיים אין לבעלי ההענקה הגנה מהותית, ואילו במסלול השנתיים עד עשר השנים עליהם להרים את נטל הכשירות שבסעיף 96(ב). שלישית, החריגים שבסעיף 96(ג) חוסמים את התחולה בנסיבותיהם. רביעית, הקביעה נוגעת לכושר ההסתלקות ולא לתוצאתה; הסתלקות שאין עמה נושה נפגע ממשיכה לפעול כרגיל.

מן ההנמקה ניתן לחלץ, כפרשנות העורך, שלוש אינדיקציות מעשיות לסיווג פעולה כ"הענקה" בהקשר הירושתי: קיומה של זכות שהתגבשה בידי החייב לפני הפעולה; הפחתה בפועל של מאסת הנכסים הזמינה לנושים; והיעדר תמורה בת-ערך. אין מדובר במבחן שבית המשפט קבע ככזה.

• מה מחייב: הסתלקות מעיזבון מקיימת את שלושת יסודות סעיף 96 לפקודה, וסעיף 6(ב) לחוק הירושה אינו חוסם את בחינת תוקפה; בהתקיים תנאי סעיף 96(א) — ההסתלקות בטלה כלפי הנאמן גם אם נעשתה בתום לב.
• אמרת אגב: ההערה שבסוגריים בפס' 23, שלפיה לנוכח חוסר כשירות הפירעון וזהות הנהנית "ספק אם יש מקום לטענת תום הלב, אף לגופה" — נאמרה במפורש למעלה מן הצורך ואינה נדרשת להכרעה.
• מה נותר פתוח: העילה החלופית מכוח סעיף 39 לחוק החוזים; שאלת כוונת ההברחה, שלא נקבע לגביה ממצא; המועד הקובע שבו "נעשה" חייב פושט רגל לעניין חלון השנתיים; וגורלו של צו הירושה מיוני 2016 לנוכח הבטלות היחסית.
• ביחס למצב שקדם: עד לפסק הדין נשענה ההכרעה בסוגיה על הקביעה בעניין דשת שאין סעיף 6 מונע בדיקת תוקף הסתלקות לפי הדין המהותי, על תיחום תפקידו של סעיף 6 בעניין סיטין, ועל ניתוח של ערכאה מחוזית בעניין אבני. במישור העיקרוני — אינו מחדש: הוא מיישם דין קיים. תרומתו היא בפירוק המפורש של ההסתלקות לשלושת יסודות סעיף 96, בעיגון היסוד הקנייני בסעיף 1 לחוק הירושה, בהעלאת הניתוח של אבני למדרג מחייב, ובנוסחה "לאו הסתלקות היא" שהופכת את התוצאה לכלל יישום.

היחס לפסיקה קודמת

מול הפסיקה שאליה מפנה פסק הדין עצמו, היחס הוא של המשך והשלמה: עניין לוין סיפק את התכלית ואת ההרחבה הפרשנית ("ויתור על זכות לקבלת נכס"), דשת סיפק את הכלל השולל חסינות דיוני-ירושתית, סיטין תיחם את סעיף 6 לסדרי דין ונסיבות, ואבני סיפק את ההבחנה בין המעשה לתוצאה. החידוש הוא בחיבור: לראשונה, ככל שעולה מגוף פסק הדין, נעשה החיבור בין סעיף 1 לחוק הירושה לבין יסוד "נכס של החייב" שבפקודה.

מול הפסיקה העדכנית מן המאגר, התמונה מורכבת יותר. רע"א 8222/22 הוא המקרה הקרוב ביותר עובדתית, אך מהופך בכיוונו: שם נחתמו תצהירי הסתלקות לטובת חייב המצוי בהליכי פשיטת רגל, ונקבע כי כאשר הוצאו צווי הירושה היה אותו משיב מצוי בהליכים, "זכויותיו בדירה הוקנו לנאמנת ואף נרשמה על הדירה הערה מגבילה". הקו המשותף הוא זהה — הזכות הירושתית נבחנת דרך דיני הקניית הנכסים בפשיטת רגל ולא דרך המראית הפורמלית של מסמכי ההסתלקות; ההבדל הוא שבענייננו ההסתלקות היא הפעולה שמוציאה נכס מן המסה, ואילו שם ההסתלקות היא שמכניסה אותו אליה. בשני המקרים הנאמן, ולא רישומי הירושה, הוא נקודת הייחוס.

ע"א 8990/22 ממחיש את הממשק ההפוך: שם נטען בבקשה לעיכוב ביצוע כי "בהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965... סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על-פי חוזה ביטוח אינם בכלל העיזבון", ומכאן שאין לנאמן זכות בכספי הפיצויים, בעוד הערכאה הדיונית הקנתה אותם לקופת הנשייה לפי סעיף 85 לפקודה. ההשוואה מחדדת את גבולות ההיגיון בע"א 6323/19: שם השאלה היא אם חוק הירושה מוציא נכס מן העיזבון כך שלא יגיע לנאמן; כאן השאלה היא אם חוק הירושה מאפשר ליורש להוציא מידיו נכס שכבר הגיע אליו. בשני המקרים התשובה אינה נגזרת מהכותרת הדיונית אלא מן השאלה מתי ובידי מי התגבשה הזכות.

רע"א 5096/21 מדגים הסתלקות שאינה מעוררת כלל את סעיף 96: המבקש הסתלק מחלקו בעיזבון ארוסתו המנוחה, ההורים הוכרזו יורשים בלעדיים, והמחלוקת נסבה על מעמדו כ"בן זוג" לעניין סעיף 78 לפקודת הנזיקין. ההשוואה מבהירה כי הנפקות המשפטית של הסתלקות נבחנת בכל מסגרת נורמטיבית לגופה — בדיוק הקו שבעניין סיטין — ושהפיקציה שבסעיף 6(ב) אינה מייצרת מעמד אחיד בכל דין.

בג"ץ 3998/24 נוגע לקצה הפרוצדורלי של סעיף 6(א): שם נדחתה בקשת העותר לבטל צו ירושה בעקבות הסתלקות, בין היתר מן הטעם שלפי סעיף 72 לחוק הירושה תיקון צו יכול להיעשות רק על סמך עובדות שלא היו לפני בית הדין, ומן הטעם של שיהוי והיות הצו מבוצע בחלקו. זו תזכורת שהסתלקות אינה עומדת בחלל ריק דיוני — נקודה שמקבלת משנה חשיבות בענייננו, שבו הבטלות כלפי הנאמנת נקבעה לאחר שצו ירושה כבר ניתן. רע"א 8368/22, שבו נקבע כי "נוכח הוראות חוק הירושה, סיכויי הערעור בכל הנוגע לסוגיית תצהירי ההסתלקות קלושים עד אפסיים", ממחיש בעיקר את הנטייה לבחון תצהירי הסתלקות בהתאם לדין ולא לציפיות הצדדים. ע"א 1579/20, שעניינו הורשת הפסדים לצורכי מס, נוגע לענייננו רק במישור המבני — גם שם נבחן מה עובר ליורשים לפי דין חיצוני לדיני הירושה — ואינו נושא עמו קביעה רלוונטית לסוגיית ההענקה.

הערת העורך

שתי חוליות בהנמקה נושאות משקל גדול מזה שהוקצה להן.

הראשונה היא המעבר מבטלות יחסית לנוסחה גורפת. סעיף 96(א) קובע בטלות "כלפי הנאמן" — ביטוי מובהק של בטלות יחסית, שתכליתה להעמיד את הנכס לרשות קופת הנשייה ולא לשחזר את מצב הזכויות הקנייני כלפי כולי עלמא. ואולם פס' 20 מנסח את התוצאה אחרת: "פעולת ההסתלקות בטלה כלפי הנאמן; ולפיכך – לאו הסתלקות היא", ובהמשכו — "אין לראות את היורש שביקש להסתלק מחלקו בעיזבון 'כאילו לא היה יורש מלכתחילה'". ההיסק "ולפיכך" חורג ממידתה של הבטלות היחסית: מבטלות ביחס לנושה אחד מופקת שלילה של עצם הסיווג. התוצאה המעשית נותרת בלתי פתורה — צו הירושה מיוני 2016 הכריז על האם כיורשת יחידה, ופסק הדין אינו אומר דבר על גורלו, על הצורך בתיקונו, על הדרך שבה תיתפס היתרה אם חובות החייבים ייפרעו במלואם, ועל מעמדה של האם ביחס לצדדים שאינם הנאמנת. בנסיבות שבהן העיזבון כולל מקרקעין, הפער בין בטלות יחסית לבין צו ירושה הפועל כלפי כולי עלמא אינו תיאורטי.

השנייה היא מקומו של ממצא הכשירות. בית המשפט העליון החזיר את הדיון לערכאה הדיונית אך ורק כדי להכריע אם החייבים היו כשירי-פירעון במועד ההסתלקות, והמתין לכך כשנה וחצי. ואולם במסלול שבו הוכרע התיק — סעיף 96(א) — הכשירות אינה רכיב כלל; היא רכיב בסעיף 96(ב) בלבד, ושם הנטל מוטל על התובעים מכוח ההענקה. התוצאה היא שהממצא שהושג בהחזרה מופיע בפסק הדין במקום אחד בלבד: בסוגריים של פס' 23, שנפתחים במילים "למעלה מן הצורך יוער", ובמסגרת דחיית טענה שממילא נקבע לגביה כי אינה תנאי. הנמקה שאינה מסבירה מדוע נדרש בירור עובדתי משלים מותירה את הקורא בלא כלי להבין אם ההחזרה נועדה לבסס מסלול חלופי לפי סעיף 96(ב) למקרה שחישוב חלון השנתיים אינו חף מספק — פסק הדין אינו נוקב במפורש במועד שבו "נעשו" החייבים פושטי רגל לעניין אותו חלון, בעוד שבעובדות מופיעים שני מועדים אפשריים: צו הכינוס מדצמבר 2016 וההכרזה מיום 2.10.2018. בלא הכרעה מפורשת בשאלת המועד הקובע, המשפט בפס' 20 מנוסח ככלל אך פועל כהנחה.

השלכות משפטיות

בניסוח מסמכים. תצהיר הסתלקות שנחתם על רקע קשיים כלכליים של המסתלק אינו מסמך סופי: הוא חשוף לתקיפה במשך עשר שנים. מסמך המבקש לעמוד בביקורת צריך לכלול, לצד הצהרת ההסתלקות עצמה, תיעוד בן-זמנו של מצב הנכסים והחובות — שכן במסלול שמעבר לשנתיים הנטל להוכיח כשירות פירעון מוטל על הנהנה, לא על הנושה. הצהרה סתמית על כשירות, בלא גיבוי חשבונאי, אינה נושאת נטל זה.

בבחירת ההליך. לנאמן ולנושה עומדת דרך ישירה בתיק הפש"ר, בלי צורך בהוכחת כוונת הברחה או חוסר תום לב ובלי להידרש לעילה חוזית. תקיפה לפי סעיף 39 לחוק החוזים תטיל נטל כבד יותר ללא יתרון דיוני ברור — זו קריאה של היחס בין העילות, לא קביעה שנפסקה. מנגד, מי שמבקש לשמר את תוצאת ההסתלקות נדרש להיערך לשאלת המועד הקובע ולטעון לגביה מפורשות, שכן ההבדל בין המסלולים הוא הבדל בנטל.

בתשתית הראייתית. המחלוקת תוכרע בדרך כלל על ארבעה צירים: מועד הפטירה ומועד ההסתלקות; המועד שבו ניתן צו הכינוס ובו ניתנה ההכרזה; מצב הנכסים והחובות ביום ההסתלקות; וקיומה או היעדרה של תמורה בת-ערך. לצד אלה יש לתעד את זהות הנהנה, בשל מגבלת הנהנים שבסעיף 6(ב) מזה והחריגים שבסעיף 96(ג) מזה — שני מערכי כללים שאינם חופפים, ונהנה שכשר לפי האחד עשוי שלא להועיל לפי האחר.

במישור הרישומי. משהוכרעה הבטלות רק ביחס לנאמן, ראוי להיערך מראש לשאלת ההתאמה בין תוצאת הפש"ר לבין צו ירושה שכבר ניתן ולרישומים שנעשו על פיו; פסק הדין אינו מספק מענה לכך, והפער הזה הוא סיכון מעשי ולא הערה תיאורטית.

להרחבה על ההיבט המעשי והפרוצדורלי בסוגיה זו, ראו את המדריך סעיף 147 לחוק הירושה: נכסים שאינם בכלל העיזבון באתר משרד ד"ר רן מובשוביץ. הקורא המבקש להעמיק בצד המעשי של הסוגיה ימצא ניתוח מפורט בבית המשפט המחוזי שינה צוואה.

מאמרים קשורים

• האם הפסדי הון לצרכי מס שצבר המוריש עוברים ליורשיו לצורך קיזוז?
• האם הצהרת המדינה בבג"ץ כי נכסי הנפקד שוחררו מונעת ממנה לכפור בכך בהליך אזרחי?
• האם הסכם העברת מקרקעין שאושר יחד עם הצוואה מחייב בחלוקת פירות גם לאחר מות האלמנה?
• האם עורך דין שהתעלם מ"נורות אזהרה" בייפוי כוח נושא באחריות לגזל מניות העיזבון?

שאלות ותשובות

מקורות משפטיים

פסקי דין וחקיקה שהוזכרו במאמר

1. ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, עו"ד, פ"ד נה(4) 925, 939-938 (2001) (פסיקה) - 5709/99
2. רע"א 5103/95 דשת נ' אליהו, פ"ד נג(3) 97, 108 (1999) (פסיקה) - 5103/95
3. ת"א 1310/91 הנאמן על נכסי אבני נ' עזבון אבני (27.2.1994), סגן הנשיא י' לויט (פסיקה) - 1310/91
4. ע"א 8990/22 (case) - ע"א 8990/22
5. בג"ץ 3998/24 (case) - בג"ץ 3998/24
6. רע"א 8222/22 (case) - רע"א 8222/22
7. רע"א 8368/22 (case) - רע"א 8368/22
8. ע"א 1579/20 (case) - ע"א 1579/20
9. רע"א 5096/21 (case) - רע"א 5096/21
10. סעיף 6(ב) לחוק הירושה (חקיקה) - 6(ב)
11. כב' השופט י' וילנר (גורמים שיפוטיים)
12. כב' השופט נ' סולברג (גורמים שיפוטיים)

אודות המחבר

רן מובשוביץ - עורך דין ומרצה לדיני ירושה