• עיזבון — כלל נכסיו של אדם שנפטר — לרבות זכויות וחובות — במועד פטירתו, למעט זכויות שפקעו עם המוות (כגון זכות למזונות). העיזבון עובר ליורשים על פי צוואה או, בהיעדרה, על פי דין.
• יורש על פי דין — מי שזכאי לרשת מכוח הוראות חוק הירושה, כאשר אין צוואה תקפה החלה על העיזבון (כולו או חלקו). סדר היורשים על פי דין — בן/בת הזוג, ילדים וצאצאיהם, הורים, אחים ואחיינים, וכן הלאה — קבוע בחוק ואינו נתון לשיקול דעת.
• צוואה — הוראה בכתב של אדם (המצווה) לחלוקת עיזבונו לאחר מותו, הנערכת באחת מארבע הצורות הקבועות בחוק: בכתב יד, בעדים, בפני רשות, או בעל-פה (בנסיבות חריגות בלבד). צוואה תקפה גוברת על סדר הירושה על פי דין.
• צוואה הדדית — צוואות של בני זוג המתייחסות זו לזו ותלויות זו בזו, בין שנערכו במסמך אחד ובין שנערכו בשני מסמכים נפרדים. ביטול צוואה הדדית כפוף למגבלות מיוחדות — ובכלל זה חובת הודעה לצד השני בחיי שני בני הזוג — שאינן חלות על צוואה רגילה.
• פסלות צוואה — קביעה שצוואה, כולה או חלקה, בטלה בשל פגם היורד לשורש כשירותה — ובכלל זה עריכתה בידי מי שנטל חלק בעריכתה או הנהנה ממנה, בניגוד לאיסור המעורבות הקבוע בחוק. להבדיל מהתנגדות המבוססת על חוסר כשירות המצווה או השפעה בלתי הוגנת, פסלות מכוח סעיף זה חלה גם ללא הוכחת פגם בגמירת דעתו של המצווה.
• השפעה בלתי הוגנת — עילה לביטול צוואה (כולה או חלקה) מקום שבו הוכח שהמצווה נתון היה להשפעתו של אדם אחר במידה השוללת מהצוואה את היותה ביטוי חופשי ועצמאי לרצונו. בפסיקה גובשו מבחני-עזר לבחינת קיומה — בין היתר תלות ועצמאות המצווה, מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה, ונסיבות עריכתה — אך אלה אינם רשימה סגורה והשקילה נעשית על מכלול הנסיבות.
• הסתלקות מירושה — הודעה בכתב לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, שבה מוותר יורש — כולו או חלקו — על חלקו בעיזבון, לפני חלוקתו. ההסתלקות יכולה להיות לטובת בן/בת זוג, ילד או אח של המוריש, או ללא ציון זהות הנהנה. הסתלקות שנעשתה כדין נחשבת כאילו לא היה הזוכה יורש מלכתחילה.
• צו ירושה — צו שיפוטי (של רשם לענייני ירושה, ובמקרים חריגים בית המשפט) הקובע מיהם יורשיו על פי דין של אדם שנפטר ללא צוואה, ואת חלקו של כל אחד בעיזבון. להבדיל מצו קיום צוואה, צו ירושה ניתן רק כשאין צוואה תקפה החלה על העיזבון.
• צו קיום צוואה — צו שיפוטי המאשר צוואה תקפה ומקנה לה תוקף מחייב לצורך חלוקת העיזבון על פיה. הצו ניתן לאחר שנבדק שהצוואה עומדת בדרישות הצורה שבחוק ושלא הוגשה נגדה התנגדות מוצדקת. עם מתן הצו, הצוואה — ולא סדר הירושה על פי דין — קובעת את חלוקת הנכסים.
• ייפוי כוח מתמשך — מסמך משפטי שבו ממנה אדם (הממנה), בעודו כשיר, מיופה כוח שיפעל בשמו בענייניו האישיים, הרפואיים ו/או הרכושיים אם וכאשר תישלל כשירותו המשפטית בעתיד. ייפוי הכוח נכנס לתוקף רק לאחר שהופעל בהתאם להליך הקבוע בחוק, ומהווה חלופה למינוי אפוטרופוס.
• אפוטרופסות — מינוי שיפוטי של אדם (האפוטרופוס) לטפל בענייניו של מי שאינו יכול לדאוג לעניינו בעצמו — בשל קטינות, מוגבלות או שלילת כשירות משפטית — ולייצגו בהם. האפוטרופוס כפוף לפיקוח האפוטרופוס הכללי ובית המשפט, ומינויו הוא, ככלל, אמצעי אחרון כשאין ייפוי כוח מתמשך בתוקף.
• כשירות משפטית לצוות — התנאי הבסיסי לתוקפה של צוואה: על המצווה להבין את משמעות עריכת הצוואה, את היקף רכושו ואת זהות הנהנים ממנה, במועד עריכתה. חזקת המוצא היא כשירות מלאה, ועל הטוען לפגם בכשירות (כעילה לביטול הצוואה) הנטל להוכיח אחרת — לרוב באמצעות ראשית ראיה לפגיעה קוגניטיבית סמוך למועד העריכה.
• ידועה בציבור — בן זוג החי עם אדם אחר חיי משפחה במשק בית משותף, ללא נישואין. ידוע/ה בציבור נחשב "בן זוג" לעניין ירושה על פי דין (בכפוף לתנאים הקבועים בחוק), ומדורג יחד עם ילדי המוריש בסדר היורשים — אך לא זהה במלואו למעמדו של בן זוג נשוי, ובפרט לעניין הזכות למחצית השיתוף.
• מתנה מחיים — העברת נכס ללא תמורה בין אדם בחייו לאחר (להבדיל ממתנה על תנאי דחיית מוות, שדינה כצוואה). מתנה בין בני משפחה — ובפרט מהורה מבוגר או תלוי לילד או למטפל — עשויה להיות נתונה לביטול בטענות דומות לאלה החלות על צוואה, כגון חוסר כשירות הנותן או השפעה בלתי הוגנת מצד המקבל.
• צוואה שנשתכחה — מונח שגובש בפסיקה למצב שבו נמצא כי המצווה התכוון להוראה מסוימת בצוואתו, אך זו הושמטה בטעות מהנוסח הכתוב — להבדיל ממצב שבו המצווה כלל לא התייחס לעניין (שם תידרש השלמת חסר לפי אומד דעתו). בית המשפט רשאי, בתנאים מסוימים, להשלים את ההשמטה כך שתשקף את כוונת המצווה האמיתית.
• יורש אחר יורש — "יורש אחר יורש" הוא הסדר בדיני הירושה, הקבוע בסעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, שלפיו רשאי המצווה לצוות את רכושו לשני יורשים בזה אחר זה, כך שהיורש השני יזכה בו לאחר שזכה בו הראשון – במות הראשון, בהתקיים תנאי או בהגיע מועד שנקבע בצוואה, לפי המוקדם. היורש הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני זוכה רק במה ששייר הראשון, אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני באמצעות צוואה. הוראה מסוג זה לטובת יותר משני יורשים בטלה, למעט לטובת מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה, ויש להבחין בין הסדר זה לבין הוראת "יורש במקום יורש". הוראות מסוג זה שכיחות בצוואות הדדיות של בני זוג, שבהן מצווה כל אחד את רכושו לבן זוגו ולאחר פטירתו – לילדיהם.
• יורש במקום יורש — הסדר בצוואה, הקבוע בסעיף 41 לחוק הירושה, שלפיו רשאי המצווה "לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון" – היינו קביעת יורש חלופי שיבוא במקומו של היורש הראשון אם זה מת לפני המצווה, נמצא פסול לרשת או הסתלק מן המגיע לו. הסדר זה נבדל מהסדר "יורש אחר יורש" שבסעיף 42 לחוק, שבו השני זוכה בנוסף לראשון ולאחריו, ורק בתנאי שהראשון זכה. משמעותו המעשית נגזרת מסעיף 50 לחוק הירושה, שלפיו כאשר יורש הסתלק מן המגיע לו והמצווה לא קבע אדם אחר שיזכה במקומו – הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת, ובהיעדר יורש חלופי או יורש שיורי מתחלק העיזבון על פי דין.
• מנהל עיזבון — מנהל עיזבון הוא מי שמתמנה בידי בית המשפט (לרבות בית המשפט לענייני משפחה), לבקשת יורש או בעל עניין אחר, לשם כינוס נכסי עיזבונו של הנפטר וניהולם, ולעתים מתמנה לתפקיד עורך דין. מינויו נדרש, בין היתר, כאשר קיים צורך דחוף בטיפול בעניני העיזבון – כגון פירעון חובות – או כאשר נכסי העיזבון מעורבים בנכסי צדדים אחרים או שנויים במחלוקת, ואפשר שהמינוי לא יוצדק כאשר נכסי העיזבון שנותרו לחלוקה מעטים. מנהל העיזבון אף משמש חליפו של הנפטר בהליכים משפטיים ומייצג את העיזבון כבעל דין.
• התנגדות לצוואה — התנגדות לצוואה היא הליך שבו מי שרואה עצמו נפגע מצוואתו של המנוח – ובכללם יורש על פי דין, בן משפחה או קטין המיוצג על ידי הורהו – מגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה שלא לקיים את הצוואה, בדרך כלל בתגובה לבקשה לקיום צוואה שהוגשה על ידי הזוכה על פיה. ההתנגדות מתבררת בהליך שיפוטי הכולל שמיעת ראיות ועדויות, ובהם עדות מי שאימת את חתימת המצווה, ובסיומו רשאי בית המשפט להורות על קיום הצוואה ולדחות את ההתנגדות, ועל פסק הדין ניתן להגיש ערעור. בבירור ההתנגדות מנחה את בית המשפט העיקרון שלפיו מצווה לקיים את דברי המת, ולפיו יש לחתור לבירור רצונו האמיתי ואומד דעתו של המצווה ולמנוע מהלכים דיוניים של בעלי אינטרס שנועדו לסכל אותו.
• צוואה בעדים — צוואה בעדים היא אחת מארבע הדרכים לעשיית צוואה שנקבעו ברשימה הסגורה שבסעיף 18 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (לצד צוואה בכתב יד, צוואה בפני רשות וצוואה בעל-פה). לפי סעיף 20 לחוק, צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו, והעדים יאשרו באותו מעמד, בחתימת ידם על פני הצוואה, שהמצווה הצהיר וחתם כאמור. תוקפה של צוואה מסוג זה נבחן, בין היתר, בשאלה אם היא עומדת בדרישות הצורניות האמורות, וכן בטענות המופנות לרצונו החופשי של המצווה, כגון הבנת שפת הצוואה או השפעה בלתי הוגנת.
• צוואה בכתב יד — צוואה בכתב יד היא אחת מארבע הדרכים שבהן ניתן לעשות צוואה לפי הרשימה הסגורה שבסעיף 18 לחוק הירושה (לצד צוואה בעדים, צוואה בפני רשות וצוואה בעל-פה). מדובר בצוואה הנערכת בכתב ידו של המצווה, ובין דרישות החוק לגביה – כמו לגבי צוואה בעדים – נמנית חתימת המצווה על הצוואה (סעיפים 19–20 לחוק). מסמך שאינו עומד בדרישות אלה אינו צוואה בכתב יד, ואף אישורו או הפקדתו בידי הרשם לענייני ירושה אינם מכשירים אותו כצוואה.
• מזונות מן העיזבון — מזונות מן העיזבון הם זכותם של זכאים מסוימים – כגון בן זוגו של המנוח וילדיו, לרבות ילד בגיר הנתון לאפוטרופסות – לקבל תשלומי מזונות מתוך נכסי עיזבונו של הנפטר, להבדיל מחלק בעיזבון מכוח ירושה. הזכות נתבעת בהליך ייעודי, בדרך של הגשת תביעה למזונות מן העיזבון, שגדרו מצומצם לטענות הנוגעות לזכאות למזונות בלבד, ואין מקום במסגרתו לטענות שאינן רלוונטיות לכך. כן ניתן לקבוע מזונות מן העיזבון לבן זוג במסגרת הסכם ממון, ואפשרות זו מקובלת על הכול ואינה מעוררת קושי מול הוראות דיני הירושה בדבר הסכמים בדבר ירושה עתידית.
• הסכם חלוקת עיזבון — הסכם חלוקת עיזבון הוא מסמך שבו מוסדרת חלוקת נכסי העיזבון בין היורשים, והוא נמנה – לצד צו ירושה, צו קיום צוואה, צו חלוקת עיזבון וצו מינוי מנהל עיזבון – עם המסמכים שניתן לצרפם לבקשה לרישום ירושה בלשכת רישום המקרקעין שבה רשומים המקרקעין. בהתאם לתקנה 18(ב) לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התשע"ב-2011, ניתן להסתמך על הסכם כאמור לצורך רישום הזכויות רק אם ניתן או אושר בידי בית משפט, בית דין דתי או רשם לענייני ירושה. בעניינים של רישום זכויות במקרקעין על יסוד מסמכים אלה אין מקום לקיצורי דרך או להקלות שהחוק והתקנות אינם מתירים.
• רשם לענייני ירושה — רשם לענייני ירושה הוא הגורם המוסמך שאליו מוגשות בקשות למתן צו ירושה על-פי דין ולמתן צו קיום צוואה, והוא אף מוסמך ליתן צווים אלה לאחר פרסום הבקשה כדין ובהיעדר התנגדות. אצל הרשם ניתן גם להפקיד צוואה, ולמפקיד ניתן אישור רשמי בדבר ההפקדה. בהוגש התנגדות לבקשה, מורה הרשם על העברת ההליכים לבית המשפט לענייני משפחה, וכן מוגשות אליו בקשות לביטול צו ירושה או צו קיום צוואה שניתן על-ידו.
• חובות העיזבון — חובות העיזבון הם החיובים הרובצים על עיזבונו של הנפטר, אשר יש לסלקם – יחד עם המזונות מן העיזבון – בטרם תחולק יתרת העיזבון בין היורשים, כאמור בסעיף 107(א) לחוק הירושה, ואופן הסדרת סילוקם קבוע בסימן ג' לפרק השישי לחוק. פירעון החובות מתוך הנכסים שהותיר הנפטר הוא אפוא תנאי לחלוקת נכסי העיזבון, והיקף העיזבון הנותר לחלוקה מתברר לעתים בשלב מאוחר למתן צו הירושה או צו קיום הצוואה. מימוש נכסי עיזבון לצורך סילוק חובות העיזבון ייעשה במסגרת הליך משפטי סדור, ולא בדרך של מעשים חד-צדדיים של הנושה. לפי הפסיקה, סעיף 6(ב) לחוק הירושה נועד, בין היתר, לאפשר ליורש המסתלק לפטור עצמו מאחריות לחובות העיזבון, אך לא מחובותיו שלו החיצוניים לדיני הירושה.
• גלגול שלישי — "גלגול שלישי" הוא כינוי דיוני לבקשת רשות ערעור המוגשת לבית המשפט העליון לאחר שהעניין כבר נדון והוכרע בשתי ערכאות קודמות, להבדיל מ"גלגול שני". רשות לערער בגלגול שלישי אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק מקום שבו הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר מתן הרשות דרוש כדי למנוע עיוות דין. אמת מידה מצמצמת זו חלה גם על הליכי ירושה המתבררים בבית המשפט לענייני משפחה ולאחר מכן בערעור, כגון מחלוקת בדבר זכאותו של זוכה לתמורת נכס שצווה לו ויצא ממצבת נכסי המוריש, כך שקביעות הערכאות קמא לא ייבחנו מחדש אלא בהתקיים אחת מן העילות האמורות.
• דיון נוסף — דיון נוסף הוא הליך שבו נדון בשנית בבית המשפט העליון פסק דין שכבר ניתן על ידו, מכוח סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ההליך נפתח בבקשה לקיום דיון נוסף המוגשת על ידי בעל דין בפסק הדין המקורי, והיא מוכרעת על ידי הנשיא או שופט של בית המשפט העליון; אם נעתרים לבקשה, נדון העניין מחדש בהרכב מורחב של שופטים. ההליך חל על פסקי דין בכל סוגי ההליכים – אזרחיים (דנ"א), פליליים (דנ"פ) וחוקתיים-מנהליים (דנג"ץ) – ובכלל זה בעניינים הנוגעים לעיזבונות, ליורשים ולסמכות בתי הדין הרבניים בענייני משפחה.