האם ניתן למסור לבורר את ההכרעה במעמד "ידוע בציבור" לצורך זכויות ירושה?

מאת: רן מובשוביץ, עורך דין ומרצה לדיני ירושה

קטגוריה: ידועים בציבור

עודכן: 8.9.2026

זמן קריאה: 20 דקות

מילת מפתח: בוררות בדיני ירושה

תקציר

פסק הדין קובע כי שאלת מעמדו של אדם כידוע בציבור לפי סעיף 55 לחוק הירושה היא עובדתית ולא סטטוטורית, ולכן ניתנת להכרעת בורר חרף מגבלת סעיף 3 לחוק הבוררות. המאמר בוחן את קו הגבול בין 'ענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם' לבין סכסוכים בעלי אופי אישי-משפחתי.

תקציר מנהלים

  • בית המשפט העליון קבע כי ניתן למסור לבורר את ההכרעה במעמד 'ידוע בציבור' לצורך זכויות ירושה, שכן אין זה 'ענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם' לפי סעיף 3 לחוק הבוררות
  • הטעם המרכזי: מעמד 'ידוע בציבור' הוא תיאור עובדתי ולא סטטוס, וההכרעה בו תחומה למחלוקת שבין הצדדים ואינה בעלת תוקף כלפי כולי-עלמא
  • הובהר כי פסק הדין אינו מסמיך בורר ליתן צו ירושה, וכוחה של ההכרעה מוגבל לצדדים לבוררות בלבד
  • למעלה מן הצורך נקבע כי פסק בוררות הסותר את סעיף 3 אינו בטל מעיקרא אלא ניתן לביטול לפי סעיף 24(3), ובעל דין שהסכים לבוררות ושתק עד לפסק שאינו לרוחו מושתק מלתקוף אותה

תוכן המאמר

# האם ניתן למסור לבורר את ההכרעה במעמד "ידוע בציבור" לצורך זכויות ירושה? נערך על ידי [עו"ד ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/about-page/) ## תשובה קצרה כן. ברע"א 34152-05-25 פלוני נ' פלונית (14.8.2025) קבע בית המשפט העליון כי הכרעה בשאלה אם בעל דין הוא ידוע בציבור של אדם שנפטר, לצורך זכויות ירושה לפי סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, אינה נשללת מגדר הבוררות מכוח סעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. הטעם המרכזי: מעמד "ידוע בציבור" אינו סטטוס אלא תיאור של מצב עובדתי, וההכרעה בו תחומה למחלוקת הקונקרטית בין הצדדים ואינה בעלת תוקף חפצי כלפי כולי-עלמא — אף אם היא תשמש בסיס לצו ירושה הפועל כלפי כל העולם. בית המשפט הוסיף, למעלה מן הצורך, כי גם פסק בוררות שניתן בסתירה לסעיף 3 אינו בטל מעיקרא אלא ניתן לביטול לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, וכי בעל דין שהסכים לבוררות, שתק לאורכה והעלה את טענת חוסר הסמכות רק לאחר פסק שאינו לרוחו — מושתק. יובהר כי פסק הדין אינו מסמיך בורר ליתן צו ירושה, וכי כוחה של ההכרעה מוגבל לצדדים לבוררות. ## פרטי פסק הדין **הערכאה:** בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. **מספר ההליך:** רע"א 34152-05-25. **מועד מתן פסק הדין:** 14.8.2025 (כ' אב תשפ"ה). **המותב:** השופט ד' מינץ (מחבר חוות הדעת העיקרית), השופטת י' וילנר (מצטרפת, בתוספת הערה), השופט א' שטיין (מסכים לשתיהן). **הערכאות הקודמות:** בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים ב' טולקובסקי, סג"נ; צ' ויצמן; י' מושקוביץ) ברע"ב 53961-01-25 מיום 10.4.2025; בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (השופטת ה' מלר-שלו) בת"ב 60556-09-24 מיום 9.1.2025; פסק בוררות של הבוררת השופטת בדימ' נ' מוניץ מיום 2.6.2024. **באי כוח הצדדים:** למבקשים — עו"ד דניאל אלטמן; למשיבה 1 — עו"ד יהודית מייזלס; למשיבים 3-4 — עו"ד עינת גריכטר; למשיבים 5-6 — עו"ד מרדכי נבון; משיב 2 לא הגיש תשובה. **התוצאה:** הערעור התקבל; פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל והחלטת בית המשפט לענייני משפחה הועמדה על מכונה; המשיבה חויבה ב-15,000 ש"ח הוצאות לטובת המערערים יחדיו וב-15,000 ש"ח לטובת משיבים 5-6 יחדיו. ## השאלה המשפטית האם סכסוך בדבר מעמדו של בעל דין כידוע בציבור של אדם שהלך לעולמו, לצורך זכויות ירושה לפי סעיף 55 לחוק הירושה, הוא "ענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים" לפי סעיף 3 לחוק הבוררות — ואם התשובה שלילית, מה נפקותה של טענת חוסר סמכות שהועלתה לראשונה רק לאחר מתן פסק הבוררות. ## הרקע העובדתי המנוח א' ש' ז"ל הלך לבית עולמו בחודש דצמבר 2016 והותיר חמישה ילדים ואת הוריו. המבקשים הם שניים מילדיו שנולדו מגרושתו, עוד לפני יצירת קשריו עם המשיבה 1; משיב 2 הוא בנו שנולד מחוץ לנישואיו, לא מגרושתו ולא מהמשיבה; משיבים 3 ו-4 הם ילדיהם המשותפים של המנוח והמשיבה; ומשיבים 5 ו-6 הם הוריו. המשיבה, בת זוגו לשעבר של המנוח, טענה לזכויות ירושה בעיזבון מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, כפי שיפורט להלן. המבקשים כפרו בכך, ומכאן המחלוקת. בין הצדדים התנהלו הליכים אחדים, ובהם תביעת אבי המנוח (משיב 5) נגד העיזבון לפירוק שותפות רשומה שהייתה בינו לבין המנוח. במסגרת אותה תביעה הסכימו הצדדים להעביר את המחלוקת להליך "גישבור" — גישור/בוררות — לפני הבוררת, ובהודעה שנמסרה לבית המשפט נקבע כי הצדדים יהיו רשאים להשיג על הפסק לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות. בית המשפט אישר את ההסכמה. בהמשך גובשה הסכמה נוספת להעברת כלל ההליכים שבין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה לאותו הליך, וביום 3.8.2023 כך הורה בית המשפט. הצדדים הסכימו כי תחילה תידון סוגיית הגדרת המשיבה כידועה בציבור של המנוח לעניין זכויותיה בעיזבון. בפסק הבוררות מיום 2.6.2024 נקבע כי במשך מספר שנים היו המשיבה והמנוח בני זוג ידועים בציבור, אך שמרו על הפרדה רכושית ולא הייתה ביניהם כל כוונת שיתוף; כן נקבע כי "גבה טורא בין המשיבה לבין המנוח בשנה שקדמה לפטירתו וחדל להתקיים ביניהם יסוד חיי המשפחה הנדרש לפי סעיף 55 לחוק הירושה" (פסקה 3). משכך נשללו זכויות הירושה. המשיבה הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בקשת רשות ערעור על הפסק, שנדחתה על הסף ביום 9.1.2025. בקשת רשות ערעור על כך התקבלה בחלקה בבית המשפט המחוזי ביום 10.4.2025: נקבע כי הכרעה בזהות יורשים אינה בת-בוררות, אך שהמשיבה נגועה בחוסר תום לב ומושתקת; לפיכך הורה בית המשפט המחוזי על "פלגינן דיבורא" — הותרת הקביעות העובדתיות והחזרת השאלה הנורמטיבית להכרעת בית המשפט לענייני משפחה — וכן על בחינת העברת הבוררת מתפקידה, שכן הבוררות עודנה מתקיימת בעניינים אחרים. ## טענות הצדדים ### המבקשים (המערערים) בפי המבקשים נטענו טענות רבות, ובהן כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להתערב בפסק הבוררות לאחר שקבע כי המשיבה לא הייתה רשאית לערער עליו ולא הגישה בקשה לביטולו; כי הבקשה הוגשה באיחור; כי המשיבה מושתקת מלטעון נגד סמכות הבוררת "לאחר שהיא עצמה ביקשה להעביר את התיק לבוררות ודרשה מהבוררת להכריז עליה כ'יורשת'" (פסקה 12); וכי פסק הבוררות אינו סותר את סעיף 3 לחוק הבוררות "שכן הוא אינו עוסק בשאלות של 'סטטוס' אלא בשאלה אם המשיבה הוכיחה את היסודות העובדתיים הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה" (שם). החולשה בעמדתם היא בפיזורה: רשות ערעור ניתנה בשאלה אחת בלבד, ובית המשפט הבהיר כי "כל שאר הסוגיות שהועלו בבקשה אינן שאלות עקרוניות ואיני רואה כל צורך לדון בהן" (פסקה 18). הטענה שהתקבלה הייתה דווקא הטענה המהותית-הדוקטרינרית, לא מקבץ הטענות הדיוניות. ### המשיבה 1 המשיבה טענה כי אין בבקשה שאלה עקרונית המצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי; כי "פסק דין המצהיר על זכויות ירושה הינו פסק דין 'חפצא' אשר כוחו יפה כלפי כולי-עלמא", ומשכך "לא ניתן להקנות לבורר סמכות להכריע במחלוקת על זהות היורשים" (פסקה 13); כי משהגישו המבקשים בקשה לאישור פסק הבוררות קמה לה זכות השגה מכוח סעיף 38 לחוק הבוררות; וכי כותרת בקשתה אינה מעידה על מהותה, שהייתה בקשת ביטול. לגופו של עניין טענה כי הקביעה מנוגדת לדינים המהותיים בדבר ידועים בציבור, וכי הפסק מסתמך "על רחשי ליבו של אדם, על רגשותיו, מחשבותיו ותחושותיו כלפי בן הזוג בעת משבר או גרוע מכך" (פסקה 14). חולשתה הכפולה: במישור הדיוני היא הודתה ב"ליקוי הדיוני מטעמה" בבחירת המסלול (פסקה 6); ובמישור העובדתי, טענתה כי לא הבינה שההליך הפך לבוררות אינה מתיישבת עם הסכמתה המפורשת ועם דרישתה מהבוררת להכריז עליה כיורשת. ### משיבים 3-4 ילדיהם המשותפים של המנוח והמשיבה תמכו במנגנון שקבע בית המשפט המחוזי, שנועד "לאפשר המשכיות לבית המשפט לענייני משפחה ולמנוע שמיעה ואיסוף מחודש של הראיות שנגבו בהליך הבוררות", וטענו כי עמדת המבקשים "מרוקנת הלכה למעשה את סמכות בית המשפט לענייני משפחה" (פסקה 15). למעלה מכך ביקשו כי בית המשפט לענייני משפחה יבחן מחדש את המסכת הראייתית בלא להיכבל לקביעות הבוררת — בקשה הסותרת את עצם ההיגיון שבשימור התוצר הראייתי של הבוררות, ומכל מקום קורסת משנשמט הבסיס להבחנה שבין הקביעה העובדתית לנורמטיבית. ### משיבים 5-6 הורי המנוח תמכו בבקשה, בין היתר בטענה כי החלטת ההעברה לבוררות הפכה חלוטה למעלה משנה וחצי קודם לכן, וכי "סוגיית 'ידועים בציבור' היא מעצם טבעה עניין חוזי", וההכרעה בה "מחייבת אך את הצדדים לבוררות ולא צדדים שלישיים מחוצה לה" (פסקה 17); עוד הדגישו כי המשיבה לא הצביעה על צד שלישי העלול להיפגע. טענתם החוזית התקבלה בפועל — אך לא במסגרת ההנמקה העיקרית אלא בהערתה של השופטת וילנר. ## ההכרעה הערעור התקבל. נקבע כי מסירת ההכרעה בשאלה אם בעל דין הוא ידוע בציבור בהתאם לתנאי סעיף 55 לחוק הירושה אינה נשללת על ידי סעיף 3 לחוק הבוררות, וכי כך גם בענייננו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ברע"ב 53961-01-25 בוטל כולו, לרבות ההוראה בדבר החזרת השאלה הנורמטיבית לבית המשפט לענייני משפחה וההוראה לבחון את העברת הבוררת מתפקידה, והחלטת בית המשפט לענייני משפחה בת"ב 60556-09-24 — שדחתה על הסף את בקשת המשיבה — הועמדה על מכונה. רשות ערעור ניתנה בסוגיה העקרונית בלבד; יתר הטענות שהעלו המבקשים לא נדונו לגופן. בית המשפט לא נדרש להכריע בשאלה השנייה שהגדיר, ודיונו בהשתק ובחוסר תום הלב נעשה למעלה מן הצורך. המשיבה חויבה בהוצאות בשני ראשים נפרדים, 15,000 ש"ח לכל אחד מהם. ## הנמקת בית המשפט **שער הכניסה.** בית המשפט פתח בכך ש"רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות שמורה למקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין" (פסקה 18, בהפניה לרע"א 66369-02-25 תאי השקעות וסחר בע"מ נ' פישמן; רע"א 61325-02-25 פרלשטיין נ' קרית הרמ"א, שיכון ויזמות בע"מ). המסננת הזו לא נועדה כאן להצר את הדיון בלבד אלא לעצב אותו: היא בודדה שתי שאלות — האפשרות למסור לבורר את ההכרעה במעמד ידוע בציבור, ונפקות העלאת ההשגה על הסמכות רק לאחר הפסק (פסקה 19). **נקודת המוצא ההסכמית.** "הצדדים להסכם בוררות קובעים את היקף סמכותו של הבורר" (פסקה 20, בהפניה לרע"א 2638/18 My Frame Inc. נ' אפטרדוקס פנד), וסעיף 1 לחוק הבוררות, המגדיר הסכם בוררות כ"הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד", "אינו כולל הגבלה על הנושא המועבר לבוררות" (שם). ההגבלה היחידה היא זו שבסעיף 3. משמעות המהלך: הכלל הוא בררות, והחריג טעון הצדקה — לא להפך. **מיפוי החריגים.** בית המשפט מיין את העניינים שאינם בני-בוררות לשלוש קבוצות: עניינים בעלי אופי "חוקתי" וחשיבות ציבורית רחבה (רע"א 241/22 נוחומוביץ; רע"א 5771/07 קדמן; רע"א 9048/05 הסתדרות המהנדסים), לרבות הפעלת סמכות מינהלית ועניין פלילי (בג"ץ 816/98 אמינוף; רע"א 6233/02 אקסטל); עניינים שבמוקדם חקיקה קוגנטית, ובכללם התנאים המוקדמים להבטחת זכויות קוגנטיות כגון עצם קיומם של יחסי עובד-מעסיק או הגדרתו של דייר כדייר מוגן (עניין מכבי ישראל; רע"א 4710/00 גושן; רע"א 9542/06 ליכטנשטיין); וסכסוכים שההכרעה בהם מחייבת את כולי-עלמא, שכן "אין הצדדים להסכם בוררות יכולים למסור לבוררות סכסוך שהכרעה בו תהיה בעלת תוקף in rem, היינו כלפי צדדים שלישיים" (רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' בסן, כמצוטט בפסקה 23). **הצר של החריג החפצי.** מול קבוצות אלו הועמדה התמונה הנגדית: סכסוכים חוזיים ונזיקיים ניתנים לבוררות, ואף "אין מניעה כי סכסוך שנושאו זכויות קנייניות במקרקעין יוכרע בבוררות" (פסקה 24). מכאן ההבחנה המכרעת: "בעוד שפסק דין חפצא מהווה מעשה בית דין כלפי כולי-עלמא, פסק דין מעין-חפצא – אף שהוא כולל קביעות 'חפציות' – אינו מחייב צדדים שלישיים" (שם), ו"קביעות מעין אלו אין כל מניעה שיינתנו על ידי בורר" (שם). **נטרול טענת הסמכות הייחודית.** לפני היישום סילק בית המשפט את המסגרת שבה נוהל ההליך בערכאות מטה: "בעניין זה חשוב להדגיש כי על פניו, אין חשיבות לערכאה השיפוטית המוסמכת לדון בסכסוך" (פסקה 25). היינו, סמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה אינה מקימה, כשלעצמה, חסם לפי סעיף 3. **היישום — שלושה נדבכים.** ראשית, האפיון: "מעמדו של אדם כידוע בציבור אינה קביעת סטטוס אלא בגדר תיאור של מצב עובדתי" (פסקה 26, בהפניה לרע"א 3323/23 ולרע"א 5096/21), ונקבע כי הסמכת בורר להכריע בשאלה זו לא תפגע בתכלית החקיקתית של סעיף 55 לחוק הירושה, כמפורט להלן (שם) — מענה ישיר לקבוצת החקיקה הקוגנטית. שנית, ההיקף: הקביעה "אינה בגדר קביעה החלה כלפי כולי-עלמא, אלא גדריה תחומים אך ורק למחלוקת הקונקרטית בין הצדדים" (פסקה 27), ומכאן האנלוגיה הרישומית: "כשם שאין בהכרעת בורר בדבר זכותו הקניינית של אדם במקרקעין כדי לחייב צדדים שלישיים, אף אם זכות זו נרשמת בפנקס רשמי על בסיס אותה הכרעה – כך גם אין בקביעה כי אדם הוא ידוע בציבור של אדם אחר שהלך לעולמו כדי לחייב צדדים שלישיים, אף אם הצהרה זו קיבלה ביטוי בצו ירושה" (שם). שלישית, ההגנה הדיונית: משההליך למתן צו ירושה הוא הליך פומבי המאפשר לכל מעוניין להתנגד, נדרש בית המשפט לנפקותה של פומביות זו — לעניין התנאים שבעטיים ניתן יהיה להורות על תיקון או ביטול של צו ירושה (ראו להלן), לעניין הפחתת הסיכוי שיהיו צדדים שלישיים שטענותיהם לא נשמעו, ולעניין כך שמתן צו הירושה על ידי בית המשפט אינו בגדר "חותמת גומי" בלבד להכרעת הבורר (פסקה 28). **המסקנה ומדיניות.** על יסוד אלה נקבע כי ההכרעה "הינה כזו שיכולה להימסר לבורר", תוך שנוספת התימוכין המדיניתית — "נטיית המחוקק היא לעודד את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות" (פסקה 29; וראו הניסוח המדויק שם: "נטיית המחוקק היא לעודד את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות"), "והמסקנה האמורה אך מתיישבת עם מגמה זו ומגשימה אותה" (שם). **האגף החלופי — למעלה מן הצורך.** בית המשפט הבהיר כי "הגם שדי היה בכך כדי לקבל את הערעור ואין צורך להשיב על השאלה השנייה" (פסקה 31), הוסיף כי חריגה מסעיף 3 אינה מולידה בטלות מדעיקרא אלא עילת ביטול לפי סעיף 24(3), בצטטו מרע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי: "שפסק בוררות שניתן בחוסר סמכות בטל מעיקרו וכלל אינו ניתן לאישור, אלא קובע שטענת חוסר הסמכות ו'תאומתה', טענת המינוי שלא כדין – אשר הן הטענות הרלוונטיות לענייננו – מהוות עילות לבקשת ביטול פסק הבוררות" (פסקה 20 שם). מכאן להשתק: "העלאת טענה מעין זו, רק לאחר שתוצאת פסק הדין אינה לרוחו של בעל הדין, לא רק פוגעת ביעילות הדיון אלא מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב מובהק" (פסקה 32), ובענייננו — "היא מילאה את פיה מים לאורך כל הליך הבוררות בעניין סמכות הבוררת. רק לאחר קבלת פסק הבוררת שינתה את עורה" (פסקה 34). ## המסגרת הנורמטיבית **סעיף 3 לחוק הבוררות** קובע כי "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים" (כלשונו, כמצוטט בפסקה 20). הסעיף אינו מונה רשימת נושאים; הוא מפנה למבחן חיצוני — יכולתו של העניין להיות מושא להסכמה. בפסיקה שסקר בית המשפט מולאה הרשימה בשלוש קבוצות (הפירוט לעיל), ובענייננו נבחנה רק הקבוצה החפצית. יישום הסעיף על העובדות הניב תוצאה שלילית: ההכרעה בשאלת יסודות סעיף 55 בין יורשים מתחרים היא הכרעה בין הצדדים בלבד, ולפיכך אינה נופלת לגדר החריג. **סעיף 1 לחוק הבוררות** מגדיר את הסכם הבוררות ואינו מגביל את נושאו. שילובו עם סעיף 3 מייצר את מבנה כלל-חריג שעליו נשען פסק הדין. **סעיף 24 לחוק** מונה את עילות ביטול הפסק, ובכללן עילת חוסר הסמכות שבסעיף 24(3), ו**סעיפים 26 ו-27(א)** כופפים את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט ולמועדים. **סעיף 29ב** מסדיר מסלול השגה מוסכם על פסק הבוררות, ו**סעיף 38** נוגע לערעור על החלטות בית המשפט בענייני בוררות. במישור העובדתי כאן, ההסכמה למסלול 29ב ניתנה בתביעת הפירוק בלבד ולא הוחלה על יתר המחלוקות; מכאן שהמסלול הנכון היה בקשת ביטול, והבחירה בבקשת רשות ערעור לוותה גם בחריגה מהמועד שבסעיף 27(א) (פסקה 9). **סעיף 55 לחוק הירושה** משווה, לעניין ירושה, את מעמדו של בן זוג ידוע בציבור למעמדו של בן זוג נשוי. יובהר כי הסעיף מנוסח כתנאי עובדתי — קיומם של חיי משפחה במשק בית משותף — ולא כהענקת מעמד; אפיון זה הוא שנשא את ההכרעה. בנפרד מלשון הסעיף, בפסיקה נאמר כי תכליתו היא ההשוואה האמורה (בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלוני; ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, כמובאים בפסקה 26); ובית המשפט קבע כי מסירת השאלה לבורר אינה חותרת תחת אותה תכלית. היישום הקונקרטי: הבוררת בחנה את היסודות העובדתיים ומצאה שהתקיימו בעבר אך חדלו בשנה שקדמה לפטירה — ובכך פעלה, לפי ההכרעה, בתוך גדר סמכותה. **סעיפים 69(א) ו-71 לחוק הירושה** נזכרו בפסק הדין בהקשר לכוחו של צו ירושה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקן או בוטל, ו**סעיף 72(א)** — כתנאי לתיקון או ביטול הצו, קרי קיומן של עובדות או טענות חדשות שלא היו בפני בית המשפט או רשם הירושה בעת מתן הצו ושלא ניתן היה להביאן קודם לכן, בשים לב לשיקולים שהותוו בע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר. מארג זה חשוב להבנת ההיררכיה שנקבעה: הבורר מכריע בשאלה, ואילו הצו עצמו ניתן על ידי הערכאה המוסמכת — ואינו "חותמת גומי". הבחנה זו נושאת גם משמעות מוסדית: אין בפסק הדין דבר המסמיך בורר להוציא צו ירושה או צו קיום צוואה, ואין בו התייחסות לחלוקת התפקידים שבין רשם הירושה לבית המשפט לענייני משפחה מעבר לאזכור שניהם בהקשר סעיף 72(א). כן יובהר כי המקרה עוסק בירושה על פי דין ולא בצו קיום צוואה. ## ההלכה והיקפה ההלכה חלה על מחלוקת בין מתדיינים בדבר יסודות סעיף 55 ביחס לאדם שנפטר, כאשר קיים הסכם בוררות תקף. היא אינה משתרעת על סמכות הוצאת הצו, אינה מכריעה בשאלת בררותם של סכסוכי ירושה אחרים, ואינה מקנה לפסק הבוררות תוקף כלפי מי שלא היה צד לו. תחולתה מותנית בשמירת ערוץ ההתנגדות הפומבי בהליך צו הירושה — שהוא הנימוק שהחליש את החשש מפגיעה בצדדים שלישיים. - **מה מחייב:** ההכרעה בשאלה אם בעל דין הוא ידוע בציבור של אדם שנפטר לפי סעיף 55 לחוק הירושה ניתנת למסירה לבורר ואינה נשללת בסעיף 3 לחוק הבוררות, בנסיבות שבהן ההכרעה תחומה למחלוקת שבין הצדדים ואינה מחייבת צדדים שלישיים. - **אמרת אגב:** כל האגף השני של ההנמקה — שפסק בוררות הסותר את סעיף 3 אינו בטל מדעיקרא אלא ניתן לביטול לפי סעיף 24(3), ושטענת חוסר סמכות מאוחרת נחסמת בהשתק — נאמר במפורש למעלה מן הצורך (פסקה 31). כך גם הערתה של השופטת וילנר בדבר היסוד ההסכמי שבמוסד הידועים בציבור. - **מה נותר פתוח:** האם ניתן למסור לבורר מחלוקות ירושה שאינן עובדתיות באופיין — למשל תוקפה של צוואה או זהות יורש הנגזרת מקביעת הורות; מהו היקף הביקורת של הערכאה המוציאה את הצו על פסק בוררות שאינו "חותמת גומי"; ומה דינה של בקשת צד שלישי לתיקון צו ירושה שניתן על יסוד פסק בוררות. ההוראה בדבר בחינת העברת הבוררת מתפקידה נכללה בפסק הדין שבוטל ולא נדונה בנפרד. - **ביחס למצב שקדם:** עד כה הותוותה בפסיקה חלוקה כללית בין פסק חפצא לפסק מעין-חפצא (עניין בסן; ע"א 100/87 סלאמה; עניין אקסטל), ובמקביל נקבע כי מעמד ידועים בציבור אינו סטטוס (רע"א 5096/21; רע"א 3323/23), אך צירופן של שתי ההלכות לשאלת הבררות של סעיף 55 לא הוכרע, ובית המשפט המחוזי סבר שההכרעה חפצית. פסק הדין אינו מחדש דוקטרינה — הוא מיישם דין קיים — אך מכריע לראשונה בצומת שבין השתיים, שולל את גישת הערכאה שקדמה לו, ומוסיף את האנלוגיה הרישומית ואת שיקול פומביות הליך צו הירושה ככלים ליישום מבחן החפצות. ## היחס לפסיקה קודמת ביחס למקורות שבתוך פסק הדין, המהלך הוא של **צמצום החריג בדרך של הבחנה**, לא של סטייה. עניין בסן נותר על כנו כמקור לאיסור מסירת סכסוך שהכרעתו in rem, אלא שבית המשפט מיקם את ענייננו בקטגוריה השנייה שהותוותה שם — המעין-חפצית — שבה הקביעה החפצית ניתנת "רק לצורך הכרעה בסכסוך קונקרטי בין הצדדים". באותו אופן, קבוצת החקיקה הקוגנטית (עניין מכבי ישראל, עניין גושן, עניין ליכטנשטיין) לא צומצמה כדוקטרינה, אך יושמה בשלילה: בעוד שהכרעה בקיומם של יחסי עובד-מעסיק עלולה לסכל את המטרה החקיקתית של חוקי המגן, נקבע שהכרעה ביסודות סעיף 55 אינה מסכלת את תכלית ההשוואה שבבסיסו. עניין אמינוף ועניין אקסטל שימשו כקצה הרחוק של הספקטרום — סמכות מינהלית ועניין פלילי — ובכך הודגש כמה רחוקה מהם שאלת חיי המשפחה בין שני אנשים. עניין איבגי הוא הציר של האגף החלופי, ובו נשען בית המשפט על ההבחנה בין בטלות מדעיקרא לבין עילת ביטול הכפופה למועדים ולשיקול דעת. מן המאגר, המקבילה הקרובה ביותר היא **רע"א 74868-09-25** (עליון, 2025), שבו נדחתה טענת בעל דין נגד מינוי בורר, לרבות הטענה כי "טענות המשיבים בנוגע לסכסוך הנטען על ידם, הן טענות בנושאים קנייניים ולכן אינן ראויות להידון בבוררות", וכן הטענה כי "המשיבים לא הוכיחו מי הם יורשיו החוקיים של אחד מבעלי הזכויות שהיה צד להסכם". שני צירי הטיעון שנדחו שם — קנייניות ושאלת זהות היורשים — הם בדיוק שני הצירים שפסק הדין שלפנינו קושר זה לזה באנלוגיה הרישומית. היחס הוא של **המשך והשלמה**: שם נדחתה טענת אי-בררות בשלב המינוי ובלי הכרעה עקרונית; כאן ניתנה ההכרעה העקרונית, בדיעבד, לאחר שהפסק כבר ניתן. **ע"א 4606/24** (עליון, 2024) מספק את ההבחנה החדה ביותר. שם, במסגרת הליך הפריה, הגדיר המותב את השאלה "האם [המשיבה – ע' פ'] היתה או לא היתה בת זוגו של המנוח לצורך ירושה", וקבע כי הצדדים היו "בני זוג עד לפטירתו". דהיינו: קביעה בדבר בני זוגיות לצורך ירושה נעשתה שם בהליך שאינו הליך צו ירושה, בגדר מחלוקת קונקרטית בין המתדיינים — יישום מובהק של האופי המעין-חפצי שעליו נשען פסק הדין שלפנינו. השוני הוא בזהות המכריע: ערכאה שיפוטית שם, בורר כאן; ופסק הדין הנוכחי מלמד, נוכח פסקה 25, שהבדל זה אינו מעלה ואינו מוריד לעניין סעיף 3. אכן, בשני המקרים מרחפת מעל ההליך טענת חוסר תום לב — שם כלפי המתנגדים, וכאן כלפי המשיבה. **רע"א 5860/23** (עליון, 2023) ממחיש את הצד המשלים של אותה תפיסה: בית המשפט האזרחי מפעיל סמכויות עזר לפי סעיף 16(א) לחוק הבוררות לטובת הליך בוררות תלוי ועומד בסכסוך על זכויות בנכס. גם שם ההנחה המובלעת היא שבררות אינה נשללת מעצם היות הסכסוך נוגע לזכויות במקרקעין. **בע"מ 5544/18** מאיר בדרך ניגוד את גבול ההלכה: הורות מכוח "זיקה לזיקה" וצו הורות פסיקתי הם מנגנונים המקימים מעמד המוכר כלפי העולם ואינם נבנים מהוכחת מצב עובדתי בין המתדיינים בלבד; ההנמקה שלפנינו, המבוססת על שלילת אופי הסטטוס, אינה משתרעת עליהם. **בג"ץ 4602/13** רלוונטי לשכבה העובדתית שנותרה בעינה: הלכת השיתוף הספציפי מותנית ב"דבר מה נוסף" מעבר לעצם הקשר, וקביעת הבוררת בדבר הפרדה רכושית והיעדר כוונת שיתוף היא בדיוק סוג הקביעה שאותה הלכה מחייבת — קביעה עובדתית פרטנית, לא נגזרת סטטוס. ## הערת העורך הממצא המעניין ביותר בפסק הדין אינו התוצאה אלא **כפל האפיון** שביסודה. שתי חוות הדעת מגיעות לאותה מסקנה בשני נתיבים שאינם רק שונים אלא הפוכים בכיוונם. חוות הדעת העיקרית מבססת את הבררות על כך שמעמד ידוע בציבור "אינה קביעת סטטוס אלא בגדר תיאור של מצב עובדתי" (פסקה 26) — כלומר, על היות השאלה **עובדתית**, ולפיכך לא-חפצית. הערתה של השופטת וילנר מבססת אותה על ההפך: "בבסיס מוסד ה'ידועים בציבור' ניצבת הנחה בדבר קיומה של הסכמה חוזית – מפורשת או משתמעת – בין בני הזוג", ומכאן ש"בכוחם להגיע להסכם שלפיו הם יוגדרו כידועים בציבור. ממילא, הסכם כאמור לא בא בגדר סעיף 3 לחוק הבוררות". הנתיב הראשון אומר שאין כאן דבר שניתן להסכים עליו — יש רק עובדות; הנתיב השני אומר שהכול כאן עניין להסכמה. תיאור עובדתי אינו נוצר בהסכם, ואילו הסכמה חוזית אינה "תיאור". שני האפיונים משרתים את שלילת החריג, אך אינם יכולים להתקיים במלואם זה לצד זה. לכפילות זו יש משקל מעשי, שכן השופט שטיין הצטרף לשתיהן — "אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט ד' מינץ, וכן להערה של חברתי השופטת י' וילנר". ההערה החוזית נהנית אפוא מתמיכת שניים משלושה חברי המותב, אף שהתוצאה האופרטיבית נקבעה "כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ". מי שיבקש בעתיד להיאחז בנתיב החוזי כדי להרחיב את ההלכה — למשל כדי לטעון שבני זוג רשאים לקבוע מראש, בהסכם, את מעמדם לצורך סעיף 55 — יגלה שהנתיב מצוי בהערה מצטרפת ולא בהנמקה הנושאת את התוצאה; ומי שיבקש לחסום הרחבה כזו יצטרך להתמודד עם העובדה שרוב שופטי המותב אימצו אותה. קושי שני נעוץ בגלגול הלוגי שבהערה. ההיסק עובר מכוחם של **בני הזוג** לעצב את יחסיהם בהסכמה, אל בררות מחלוקת בין **יורשים מתחרים** לאחר מות אחד מהם. אלה שתי הסכמות שונות בתכלית: הראשונה בין המנוח למשיבה, השנייה בין המשיבה לילדי המנוח מנישואים אחרים ולהוריו. גם אם המנוח והמשיבה יכולים היו להסכים ביניהם, אין בכך תשובה לשאלה אם ילדיו של המנוח מוסמכים להסכים בעניין שהמנוח עצמו אינו צד לו. חוות הדעת העיקרית, המבססת את התוצאה על היעדר תוקף חפצי, אינה זקוקה לגשר הזה — ובכך יתרונה. קושי שלישי מצוי באנלוגיה הרישומית עצמה. פסקה 28 משתמשת בפומביות הליך צו הירושה כדי לקבוע שהפומביות "מחלישה את המשקל שיש ליתן לתנאים שבעטיים ניתן יהיה להורות על תיקון או ביטול של צו ירושה". זהו מהלך המפעיל תכונה דיונית — פומביות — כדי לרכך שער מהותי הקבוע בסעיף 72(א) לחוק הירושה, שאינו מבחין בין צו שניתן על יסוד פסק בוררות לצו שניתן בהליך רגיל. אפשר לטעון שהמסקנה הנכונה הפוכה: דווקא משום שהצו נשען על תשתית שנקבעה בהליך פרטי, ראוי היה להותיר את סעיף 72(א) על מלוא חומרתו כמנגנון ההגנה של מי שלא נטל חלק בבוררות. ההנמקה מותירה פתוחה את השאלה מה הדין כאשר צד שלישי מתעורר לאחר מתן הצו וטוען שלא ידע על הבוררות — ובנקודה זו האנלוגיה למקרקעין נשברת, שכן שם עומדים לצדדים שלישיים מנגנוני הגנה קנייניים עצמאיים שאין להם מקביל בדיני הירושה. ## השלכות משפטיות במישור ניסוח המסמכים, פסק הדין מציב את חשיבות **ההתאמה בין היקף ההסכמה למסלול ההשגה**. כאן ניתנה הסכמה למסלול סעיף 29ב בתביעת הפירוק בלבד, ולא הוחלה על ההליכים שהועברו לבוררת בהחלטה מיום 3.8.2023 — פער שהכריע את גורל בקשתה של המשיבה עוד לפני הדיון המהותי. הסכם בוררות המקיף מחלוקות ירושה צריך לומר במפורש אם ההסכמה לערעור חלה על כל הנושאים שהועברו, על אלה שיועברו בעתיד, ועל פסקי ביניים חלקיים — כדוגמת הפסק שהוכרע כאן בשאלת המעמד בלבד בעוד הבוררות נמשכת בעניינים אחרים. במישור בחירת ההליך, ההשלכה חדה: תקיפת פסק בוררות בשאלת מעמד לצורך ירושה תיעשה, ככלל, בבקשת ביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות ובמועד שבסעיף 27(א), ולא בבקשת רשות ערעור — הכותרת אינה מרפאת את המסלול כאשר לא הוסכם על סעיף 29ב. ובאשר לטענת חוסר סמכות מכוח סעיף 3: יש להעלותה בפתח הבוררות. הניתוח מלמד שהמתנה עד לאחר הפסק אינה משמרת את הטענה — היא מכלה אותה. במישור הראייתי, מי שמבקש להיבנות מפסק בוררות בהליך צו הירושה נדרש להצטייד בתשתית המעידה על היקף ההסכמה ועל התנהלות הצדדים בבוררות: פרוטוקול ההסכמה, ההודעה לבית המשפט, ההחלטה המאשרת, ותיעוד הזדמנויות שבהן הצד המשיג יכול היה לכפור בסמכות ולא כפר. תיעוד זה הוא שהפך כאן את ההשתק לטענה ראייתית ולא רטורית. מנגד, מי שמבקש להתגונן מפני פסק כזה נדרש לתשתית בשני מישורים: היעדר הסכמה מדעת להליך בוררות (להבדיל מגישור), וקיומו של צד שלישי ממשי העלול להיפגע — נתון שהיעדרו נזקף בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה לחובת המשיבה. לבסוף, לצדדים שלישיים שאינם צד לבוררות: משנקבע כי הפסק אינו מחייבם, נקודת ההתנגדות המעשית שלהם היא הליך צו הירושה הפומבי. אי-הגשת התנגדות במועד מעבירה אותם אל שער סעיף 72(א) לחוק הירושה, הדורש עובדות או טענות חדשות שלא ניתן היה להביאן קודם — ופסק הדין אינו מקל בו במפורש, אלא מציין את פומביות ההליך כשיקול המחליש את משקל התנאים. הקורא המבקש להעמיק בצד המעשי של הסוגיה ימצא ניתוח מפורט ב[סעיף 55 לחוק הירושה וירושת ידועה בציבור](https://www.the-lawyer.co.il/סעיף-55-לחוק-הירושה-וירושת-הידועה-בציבור/). על ההליך המעשי בסוגיה זו ראו [הודאת בעל דין: משמעותה של הודאת בעל דין בהליך ירושה](https://www.the-lawyer.co.il/הודאת-בעל-דין/). סוגיה זו נדונה בהרחבה אקדמית — ראו את [הפרק "הסתמכות יורש על הבטחת המצווה" מספרו של ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/books/הסתמכות-יורש-על-הבטחת-המצווה/). ## מאמרים קשורים - [האם ניתן לבסס בקשת פסלות על אמירות שאינן מתועדות בפרוטוקול הדיון?](/academic/hearing-protocol-evidentiary-basis-judge-disqualification) - [האם צוואה הדדית משנת 2002 שאושררה לאחר תיקון 12 כפופה לתנאי הביטול שבסעיף 8א?](/academic/revoking-mutual-wills-before-amendment-12) - [האם יש לבטל את הסכם החליפין בין המנוחים לקרן קיימת לישראל בשל טעות סופר?](/academic/legal-implications-typo-real-estate) - [האם צוואת המנוחה מיום 27.5.1996 תקפה או שיש לפסול אותה בשל פגמים צורניים והשפעה בלתי הוגנת?](/academic/validity-will-formal-defects-undue-influence)

שאלות ותשובות

האם ניתן למסור לבורר את ההכרעה בשאלת מעמד 'ידוע בציבור' לצורך זכויות ירושה?

כן. בית המשפט העליון קבע ברע"א 34152-05-25 כי הכרעה בשאלה אם בעל דין הוא ידוע בציבור של אדם שנפטר, לצורך זכויות ירושה לפי סעיף 55 לחוק הירושה, אינה נשללת מגדר הבוררות מכוח סעיף 3 לחוק הבוררות, שכן מעמד 'ידוע בציבור' אינו סטטוס אלא תיאור של מצב עובדתי, וההכרעה בו תחומה למחלוקת הקונקרטית בין הצדדים ואינה בעלת תוקף חפצי כלפי כולי-עלמא.

מה קורה כאשר פסק בוררות ניתן בסתירה לסעיף 3 לחוק הבוררות?

בית המשפט הבהיר, למעלה מן הצורך, כי גם פסק בוררות שניתן בסתירה לסעיף 3 לחוק הבוררות אינו בטל מעיקרא, אלא ניתן לביטול לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות.

מה נפקות העלאת טענת חוסר סמכות רק לאחר קבלת פסק בוררות שאינו לרוחו של הצד?

לפי פסק הדין, בעל דין שהסכים לבוררות, שתק לאורכה, והעלה את טענת חוסר הסמכות רק לאחר מתן פסק שאינו לרוחו – מושתק מלהעלות טענה זו.

האם פסק הדין מסמיך בורר לתת צו ירושה?

לא. פסק הדין מבהיר כי אינו מסמיך בורר ליתן צו ירושה, וכי כוחה של ההכרעה בעניין 'ידוע בציבור' מוגבל לצדדים לבוררות בלבד.

אודות המחבר

רן מובשוביץ - עורך דין ומרצה לדיני ירושה