האם התחייבות להעביר משק "שעה אחת לפני פטירתי" בטלה לפי סעיף 8 לחוק הירושה?

מאת: רן מובשוביץ, עורך דין ומרצה לדיני ירושה

קטגוריה: דיני ירושה

עודכן: 6.9.2026

זמן קריאה: 19 דקות

מילת מפתח: סעיף 8 לחוק הירושה

תקציר

ניתוח פסק הדין הקובע כי כתב התחייבות בלתי חוזר להעברת זכויות במשק 'שעה אחת לפני פטירתי' מהווה הסכם בדבר ירושה או מתנה לאחר המוות, ולפיכך בטל מעיקרו לפי סעיף 8 לחוק הירושה.

תקציר מנהלים

  • בית המשפט העליון קבע כי התחייבות להעביר משק "שעה אחת לפני פטירתי" בטלה לפי סעיף 8 לחוק הירושה כעסקה בירושה עתידה או כמתנה למקרה מוות שלא בדרך צוואה
  • בטלות ההתחייבות היא מעיקרה, ולכן אין למקבלי ההבטחה עילת פיצוי בגין הפרתה
  • נדחו ניסיונות להציל חלק מההתחייבות באמצעות הפרדת סעיפים לפי סעיף 19 לחוק החוזים, בטלות יחסית או השבה לפי סעיף 31, ותביעה מכוח עשיית עושר ולא במשפט
  • גם טענת ההשתק השיפוטי נגד המבקש נדחתה, ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שדחה את התביעה הכספית הושב על כנו

תוכן המאמר

# האם התחייבות להעביר משק "שעה אחת לפני פטירתי" בטלה לפי סעיף 8 לחוק הירושה? נערך על ידי [עו"ד ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/about-page/) ## תשובה קצרה כן. בבע"מ 24905-04-25 פלוני נ' פלוני (10.8.2025) קבע בית המשפט העליון כי כתב התחייבות בלתי חוזר, שלפיו יעברו זכויות החותם במשק חקלאי לבתו ולאחיינו "שעה אחת לפני פטירתי", מגלם עסקה בירושה עתידה הבטלה לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה–1965, ולמצער מתנה שנועדה להינתן לאחר המוות שלא בדרך צוואה, הבטלה לפי סעיף 8(ב). ההתחייבות בטלה מעיקרה, ואין פיצוי בגין הפרתה. עוד נדחו שלושה מסלולי הצלה: הפרדת סעיפי ההתחייבות לפי סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, כך שההגבלות על מכירת המשק תיוותרנה בתוקף; בטלות יחסית או השבה לפי סעיף 31 לחוק החוזים; ותביעה מכוח סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979. כן נשללה תחולת דוקטרינת ההשתק השיפוטי. הערעור התקבל והתביעה נדחתה. ## פרטי פסק הדין ערכאה: בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים. מספר ההליך: בע"מ 24905-04-25. מועד מתן פסק הדין: ט"ז אב תשפ"ה, 10.8.2025. המותב: השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ואלכס שטיין; פסק הדין נכתב מפי השופט שטיין, ושני חבריו הצטרפו ללא הנמקה נפרדת. הערכאות הקודמות: בית המשפט לענייני משפחה פתח תקווה (השופטת נ' גדיש), תמ"ש 40211-07-18, פסק דין מיום 17.3.2024 (דחיית התביעה); בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים צ' ויצמן, צ' גרדשטיין פפקין וכ' בן אליעזר), עמ"ש 24068-05-24, פסק דין מיום 11.3.2025 (קבלת הערעור חלקית והחזרת הדיון לקביעת שיעור הפיצוי). התוצאה: בקשת רשות הערעור נדונה כערעור, הערעור התקבל, המשיבים חויבו בהוצאות המבקש בסך 25,000 ש"ח. ## השאלה המשפטית האם התחייבות בלתי חוזרת, שמועד ההקניה שנקבע בה הוא "שעה אחת לפני פטירתי", בטלה מכוח סעיף 8 לחוק הירושה; ואם כן — האם ניתן להפריד את סעיפיה ולהותיר על כנן את ההגבלות ההסכמיות על מכירת הנכס, או להעניק לנהנים סעד כספי במסלול הבטלות היחסית או בדיני עשיית עושר. ## הרקע העובדתי שורשי המחלוקת נטועים בשנות ה-80, עת התגרשו הוריהם של המבקש והמשיבה 1 (אחותו). במסגרת הסכמות הגירושין הוסכם להעביר את זכויות ההורים במשק שבמושב מגשימים למשיבה כ"בת ממשיכה", בכפוף לתשלום החובות שרבצו על המשק מכספה ובכפוף להתחייבותה לשלם לאב סכום מוסכם. ברם, עובדה שאינה שנויה במחלוקת חסמה את המהלך: המשיבה הייתה מנועה מלרשום את המשק על שמה, בהיותה בעלת נכס אחר במושב. משכך נחתמו מספר מסמכים המסדירים את היחסים בין האב, המבקש והמשיבה, ומכוחם טען המבקש לרישומו כ"בן ממשיך", בעוד המשיבה תומכת בטענתו. בגדר אותה מערכת הסכמית נזכר הסכם בין המשיבה לאב מיום 7.7.87, וכן — לפי קביעת בית המשפט המחוזי — הסכם בין המבקש לאביו מיום 28.7.1996, שאף בו מופיע הביטוי "שעה אחת לפני פטירתי", ואשר קוים בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ראשון לציון. ביום 11.8.1996 חתם המבקש, לבדו, על מסמך שכותרתו "התחייבות בלתי חוזרת" כלפי אחותו ובנה. סעיף א' קבע כי "כל הזכויות במשק הנ"ל יקבלו בתי [...] ובנך [המשיב] [...] בחלקים שווים לבעלותם שעה אחת לפני פטירתי"; סעיפים ב'-ה' הסדירו חלוקת שימוש בשני בתי המגורים, חלוקת תמורת הפקעה ושינוי ייעוד; סעיף ו' קבע כי "המשק לא ימכר אלא בהסכמה משותפת של שני ילדינו הנ"ל"; סעיף ז' העניק זכות סירוב ראשונה לצד הנותר; וסעיף ח' חזר וקבע כי "הקניה והעברת זכויותיי במשק ייעשו שעה אחת לפני פטירתי או בעת שאקבע", ולשם כך הופקד ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר. חרף ההסכמים, התנגד האב במרוצת השנים לטענות המבקש בדבר זכויותיו במשק. המבקש ניהל נגדו הליך ארוך שנים (תמ"ש (משפחה ראשון לציון) 11040/07 א' נ' ש'), שבסופו — ביום 1.9.2013 — נקבע כי המבקש הוא "הבן הממשיך" מכוח ההסכמים. אין חולק כי המבקש לא העביר את המשק לבתו ולאחיינו, ואף פעל למכירתו לצדדים שלישיים בלי לקבל את הסכמת המשיבים. בעקבות זאת הוגשה בשנת 2018 תביעתם הכספית על סך 2,500,000 ש"ח בגין הפרת כתב ההתחייבות. ## טענות הצדדים ### טענות המבקש המבקש טען כי פרשנותו המצומצמת של סעיף 8 לחוק הירושה, שעליה נשענה הכרעת בית המשפט המחוזי, "מאיינת לחלוטין את הוראות הסעיף אשר אוסר על ביצוע עסקה בירושה עתידה ועל הקניית רכוש לעת פטירה שלא במסגרת צוואה" (פס' 15). את הטענה השתית על שלושה עוגנים מצטברים: לשון כתב ההתחייבות והביטוי "שעה אחת לפני פטירתי"; קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה; וייפוי הכוח הבלתי חוזר שנחתם במקביל לכתב ההתחייבות. לחלופין טען כי זכותו לעשות במשק כרצונו בחייו עומדת בעינה, וכי לכל היותר מדובר בהתחייבות לתת מתנה שממנה ניתן לחזור, וכן כי כתב ההתחייבות נוגד את הדין החל על העברת זכויות במשקים לפי הסכם המשבצת. חולשתן של שתי הטענות האחרונות ניכרת בכך שהן חלופיות באופיין ומותנות בהנחה שההתחייבות תקפה — הנחה שנשמטה מאליה משהתקבלה טענת הבטלות, ובית המשפט לא נדרש להן. ### טענות המשיבים המשיבים פתחו בטענת סף, לפיה הבקשה אינה מעלה סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואינה מצביעה על עיוות דין. לגופו של עניין סמכו ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטענו כי טענות המבקש בדבר סעיף 8 "אינן רלבנטיות לענייננו", שכן בית המשפט המחוזי קבע שאין המדובר בהקניית רכוש לעת פטירה "אלא בהתחייבות שהייתה אמורה להיות מקוימת בחייו של המבקש", וכי הביטוי "שעה אחת לפני פטירתי" הוא "פגם שנפל בהסכמות בין הצדדים ותו לא" (פס' 18). בנוסף טענו להשתק שיפוטי, נוכח עדותו של המבקש בהליך מול אביו כי אחותו כיסתה את חובות המשק, ולראיות המוכיחות לשיטתם את תשלום החובות בידי המשיבה. חולשת הטענות נחשפת בשני מישורים: ראייתית — בית המשפט לענייני משפחה קבע כממצא כי המשיבה לא הוכיחה תשלום תמורה, ומצא חוסר מהימנות בעדותה; מהותית — הצגת הביטוי כ"פגם לשוני" מבקשת להכפיף את סיווג העסקה לכוונה נטענת החורגת מלשון המסמך, בעוד המסמך חוזר על אותו מועד הקניה פעמיים, בסעיפים א' ו-ח' גם יחד. ## ההכרעה הבקשה נדונה כערעור, מכוח תקנות 149(2)(ב), 149(2)(ג) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, "לנוכח עיוות הדין שנגרם למבקש כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי" (פס' 19). התקבלה טענת הבטלות: כתב ההתחייבות בטל מעיקרו, ומשכך אין למשיבים עילת פיצוי בגין הפרתו. נדחו כל מסלולי ההצלה שאימץ בית המשפט המחוזי — הפרדת החוזה לחלקים לפי סעיף 19 לחוק החוזים; בטלות יחסית או השבה לפי סעיפים 31 ו-21 לחוק החוזים; והחיוב מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. כן נדחתה קביעת בית המשפט המחוזי בדבר תחולת ההשתק השיפוטי על המבקש, וקביעתו העובדתית של בית המשפט לענייני משפחה בדבר כנות סברתו של המבקש הושבה על כנה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל; פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה פתח תקווה, הדוחה את התביעה על סך 2,500,000 ש"ח, הושב על מכונו; והמשיבים חויבו בהוצאות המבקש בסך כולל של 25,000 ש"ח. ## הנמקת בית המשפט ההנמקה נבנית בשלבים, כאשר כל שלב מייתר לכאורה את הבא אחריו — ואף על פי כן, בית המשפט מוסיף ובוחן כל אחד מהם, כך שהתוצאה נשענת על מספר אדנים חלופיים. **השלב הראשון — עיגון נורמטיבי ותכליתי.** בית המשפט פתח בהצגת לשונו של סעיף 8 לחוק הירושה על שני חלקיו, וקבע כי הסעיף "נועד להגשים את תכליות דיני הירושה באשר לצוואות, ובכלל זה, למנוע מהמוריש לקשור עצמו בהסכמים באשר לירושתו העתידית, ולהבטיח את חופש המצווה לשנות צוואתו בכל עת עד יום מותו" (פס' 21), בהפנותו לבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601, 630-629 (2007) ולע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676 (1974). מיד לאחר מכן צורף סעיף 27 לחוק, שתוכנו יפורט להלן. חיבור זה אינו מקרי: הוא ממקם את סעיף 8 כזרוע החוזית של עקרון חופש הציווי, ולא ככלל צורני מבודד. **השלב השני — סיווג לשוני של מועד ההקניה.** בית המשפט קבע כי משמעותו המעשית של הביטוי "הייתה ועודנה היא, הקניית זכויות לאחר המוות המתאפשרת רק במסגרת צוואה בהתאם להוראות חוק הירושה, שהרי השעה שלפני מותו של המצווה אינה נקבעת מראש אלא רק בדיעבד" (פס' 23). זהו לב ההנמקה: מועד שאינו ניתן לקיבוע מראש אלא רק בדיעבד אינו יכול להיות מועד של עסקה בין-חיים. לתמיכה הובאו דבריו של השופט מ' חשין בע"א 2555/98 הרב אברג'ל נ' עיזבון המנוח בן יאיר ז"ל, פ"ד נג(5) 673, 688 (1999): "לא נדע אלא לאחר-מות אימתי הייתה אותה 'שעה אחת' לפני-מות. פירוש הדברים הוא, שהמתנה תתפוש – הלכה למעשה – רק לאחר-מות, מלמפרע כביכול. מתנה מעין-זו – מתנה לאחר-מות – מפקיעה עצמה מכלל היותה 'מתנה' והופכת היא להיותה 'צוואה'". הציטוט מלמד כי הסיווג נגזר מהמהות ולא מהכותרת — "המהות משתנה ועמה משתנה השם אף-הוא". **השלב השלישי — גבולות כלל הפרשנות המצמצמת.** בית המשפט לא התכחש לכך שנפסק לא אחת כי יש לפרש את סעיף 8 "על דרך הצמצום המרבי והקפדנות החמורה" בשל הגבלתו את חופש החוזים (ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2) 757, 762 (1975); ד"נ 39/80 ברדיגו נ' פדרליין, פ"ד לה(4) 197, 214 (1981)), אלא הציב לכלל גבול: "אולם אין בקביעה זו בכדי לרוקן לחלוטין את הוראות החוק מתוכן" (פס' 24). זהו המענה הישיר לבית המשפט המחוזי, שהשתמש בכלל הצמצום כדי להכשיר את המסמך כולו. **השלב הרביעי — יישום.** תוך שהוא מבהיר כי אינו נדרש לנסיבות שבעטיין נעשה שימוש בביטוי, קבע בית המשפט כי "השימוש בלשון זו אינו מותיר כל צל של ספק כי כוונת הצדדים כפי שעולה מכתב ההתחייבות – הייתה להעביר את זכויותיו של המבקש במשק לבתו ולאחיינו, המשיב, רק לאחר מותו" (פס' 25). מכאן הסיווג הכפול: עסקה בירושה עתידה לפי סעיף 8(א), "או, למצער, במתנה שהתחייב המבקש לתת לבתו ולאחיינו המשיב לאחר מותו שלא על דרך הצוואה, בניגוד לכלל הקבוע בסעיף 8(ב) לחוק" — ובשני המקרים "התחייבות זו בטלה מעיקרה (void), והמשיבים אינם זכאים לכל פיצוי בגין הפרתה, ככל שהופרה". **השלב החמישי — שאלת ההפרדה.** רכיבי סעיף 19 לחוק החוזים פורטו: ניתנות החוזה להפרדה לחלקים, ועילת הפסלות הנוגעת לאחד מחלקיו בלבד, ובלבד שלחוזה ללא החלק הפסול יהיו "הגיון וטעם משל עצמו" (פס' 30, בהפניה לע"א 4183/20 יציב ולע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים). היישום נעשה דרך סעיף 2 לחוק המקרקעין, התשכ"ט–1969: "הזכות לבצע עסקה במקרקעין ללא צורך בהסכמת צד שלישי, כמו גם הזכות לבצע בהם פעולות שונות, מהוות מרכיב מהותי באגד הזכויות הקרוי בעלות" (פס' 29), ומכאן ש"זכות הבעלות, על כל רבדיה, אינה ניתנת לחלוקה". התוצאה: בין אם יופרדו סעיפים ו'-ז' ובין אם יושמטו סעיפים א' ו-ח', "המשמעות האופרטיבית של הפרדה זו הינה שכתוב כתב ההתחייבות מראשיתו ופגיעה בתכליות דיני הירושה" — בהתאם למבחן שנקבע בבג"ץ 6231/92 זגורי, שלפיו "חלוקה במצב דברים זה כמוה כעריכת חוזה חדש לצדדים, וזאת בית המשפט לא יעשה". **השלב השישי — חלופה פרשנית.** למעלה מכך נקבעה, לחלופין, פרשנות ללשון סעיפים ו' ו-ז' לכתב ההתחייבות (פס' 31) — כפי שיפורט להלן. **השלב השביעי — שלילת סעיף 31.** שני טעמים מצטברים. ראשית, מכוח סעיף 61(א) לחוק החוזים, "בטלות כתב ההתחייבות בענייננו יכול שתהא מכוח סעיף 8(א) לחוק הירושה בלבד, ולא מכוח סעיף 30 לחוק החוזים, הואיל וקיימת הוראה מיוחדת בעניין הנדון בחוק הירושה" (פס' 33) — ומשאין בטלות "לפי פרק זה", אין תחולה לסעיף 31. שנית, אף לו הוחל הסעיף, לא הוכח תשלום תמורה בידי המשיבה, ובכל מקרה "שיקולי צדק היו מונעים מאתנו לעשות כן, שעה שעסקינן בהסכם הנגוע כל כולו באי חוקיות המאיינת את הוראות חוק הירושה" (פס' 34) — יישום ישיר של רשימת השיקולים מעניין יציב, ובכללה "דרגת אי-החוקיות" והשאלה "האם מדובר באי-חוקיות שבמוקד ההתקשרות כולה, או שמא מדובר בעניין שולי". **השלב השמיני — עשיית עושר והשתק שיפוטי.** נקבע כי המבקש קיבל את זכויותיו "על פי זכות שבדין", שכן ניתנו לו בפסק דין חלוט, "ודי בכך כדי לשלול את תחולתו של סעיף 1(א)"; ולחלופין, המשיבים אינם בגדר "מזכה" (פס' 39). באשר להשתק השיפוטי, הובהר למעלה מן הצורך כי הדוקטרינה קמה מקום שבו בעל דין מנסה להיבנות מטענות סותרות "בחוסר תום-לב, ביודעו כי אחת מטענותיו אינה אמת" (פס' 40) — ואילו כאן נקבע עובדתית כי סברת המבקש "היתה כנה ובאה מפיה של אחותו", ובקביעה שבבסיסה התרשמות ישירה מעדים אין להתערב. ## המסגרת הנורמטיבית **סעיף 8 לחוק הירושה.** בית המשפט הביא את לשון הסעיף כלשונה: "(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים. (ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה". במישור הלשוני, סעיף קטן (א) מסדיר הסכמים בדבר ירושה עתידה וויתורים עליה, וסעיף קטן (ב) מסדיר מתנות שמועד הקנייתן נדחה לאחר המוות. במישור התכליתי — ובנפרד מן הלשון — עמדה הפסיקה על תכלית שמירת חופש הציווי (זמיר; שרון נ' ליבוב). היישום כאן פשוט משום שהמסמך נוקב במפורש במועד ההקניה: סעיפים א' ו-ח' לכתב ההתחייבות מפנים שניהם ל"שעה אחת לפני פטירתי", ומשכך נכנס המסמך לגדרי סעיף 8(א), ולמצער לגדרי סעיף 8(ב). **סעיף 27 לחוק הירושה.** הסעיף מורה כי התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה — אינה תופסת, וכי הוראה בצוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנותה — בטלה. בהקשר הנדון תפקידו אינו אופרטיבי אלא מבנִי: הוא מבסס את עקרון חופש הציווי (בע"מ 2035/13 פלוני נ' חסויה), שממנו נגזרת קריאת סעיף 8 כאיסור מהותי ולא כדרישת צורה גרידא. **סעיפים 19, 21, 30, 31 ו-61(א) לחוק החוזים (חלק כללי).** סעיף 19 מאפשר ביטול חלקי של חוזה כאשר הוא ניתן להפרדה לחלקים ועילת הפסלות נוגעת לחלק אחד בלבד; סעיף 31 מחיל את סעיפים 19 ו-21 גם על בטלות "לפי פרק זה", ומקנה לבית המשפט שיקול דעת, בבטלות לפי סעיף 30, לפטור מהשבה או לחייב בקיום החיוב שכנגד; וסעיף 61(א) קובע כי הוראות החוק יחולו "כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון". החלת הסעיפים על העובדות הניבה שתי מסקנות: ההפרדה נכשלת מהותית, ומסלול סעיף 31 נחסם דיונית-נורמטיבית משום שהמקור לבטלות הוא חוק הירושה ולא פרק ג' לחוק החוזים. **סעיף 2 לחוק המקרקעין.** הסעיף מגדיר את הבעלות כזכות להחזיק, להשתמש ולעשות במקרקעין כל דבר וכל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם. בית המשפט הסתמך עליו כדי לבסס את תפיסת הבעלות כ"אגד של זכויות" (בהפניה לעע"מ 7711/22 מדינת ישראל נ' שפיר הנדסה ולספרו של יהושע ויסמן, דיני קניין – בעלות ושיתוף 25 (1997)), ומכאן להסיק כי הגבלת כוח המכירה בסעיפים ו'-ז' אינה יחידה נפרדת אלא נגיסה בגרעין אותה בעלות עצמה. **סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט.** הסעיף מחייב בהשבה את "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת" שבאו לו "מאדם אחר". שני רכיביו — היעדר זכות שבדין וזהות המזכה — נבחנו ונשללו: הזכויות הגיעו למבקש מכוח פסק דין חלוט, והמשיבים אינם מקורן. ## ההלכה והיקפה תחולת הקביעה משתרעת על מסמכים אובליגטוריים שבהם מועד ההקניה נקשר בפטירת המתחייב, ואין היא מוגבלת למתנה במובנה הצר: כתב ההתחייבות שלפנינו נערך לטובת צדדים שלישיים (הבת והאחיין) ובמסגרת מערכת יחסים מסחרית-משפחתית מורכבת, ואף על פי כן סווג כעסקה בירושה עתידה. גבול התחולה נגזר מן הרכיב המסווג: מועד הקניה שאינו ניתן לקביעה מראש. מסמך הקובע מועד קלנדרי, אירוע מוגדר או הקניה מיידית אינו נכנס לגדר האיסור מכוח קביעה זו. בנסיבות שנדונו, נשקלו יחדיו לשון סעיפים א' ו-ח', הפקדת ייפוי הכוח הנוטריוני הבלתי חוזר "עבור מטרה זו", וכותרת ההתחייבות כבלתי חוזרת — ואין לייחס לאף אחד מהם, כשלעצמו, משקל מכריע עצמאי. - **מה מחייב:** התחייבות שמועד ההקניה בה הוא "שעה אחת לפני פטירתי" מסווגת כהקניה לאחר המוות ובטלה מעיקרה לפי סעיף 8 לחוק הירושה, ואין בכלל הפרשנות המצמצמת כדי להצילה; משהמסמך כולו נסב על העברת בעלות, אין להפרידו לחלקים לפי סעיף 19 לחוק החוזים, וסעיף 31 לחוק החוזים אינו חל על בטלות שמקורה בחוק הירושה, מכוח סעיף 61(א); זכויות שהתקבלו מכוח פסק דין חלוט הן "זכות שבדין" השוללת את תחולת סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט. - **אמרת אגב:** הדיון בהשתק השיפוטי נאמר במפורש "למעלה מן הצורך" (פס' 40), לרבות ההפניה לדברי השופט איסטרברוק; כן נאמרו למעלה מן הצורך הפרשנות החלופית לסעיפים ו'-ז' כהתחייבות בין האחיינים לבין עצמם, בחינת שיקולי הצדק לפי סעיף 31, והנימוק החלופי לפיו המשיבים אינם "מזכה". - **מה נותר פתוח:** לא הוכרע אם מי ששילם תמורה בפועל על-פי הסכם הבטל לפי סעיף 8 זכאי להשבת התמורה עצמה (להבדיל מתביעה לנכס), שעה שמסלול סעיף 31 נחסם; לא הוכרע אם קיימות נסיבות שבהן הקשר הסכמי כולל עשוי לנטרל את משמעות הביטוי, שכן בית המשפט הבהיר כי אינו נדרש לנסיבות שבעטיין ננקטה הלשון; ולא נדונה טענת המבקש בדבר סתירת כתב ההתחייבות להוראות הסכם המשבצת. - **ביחס למצב שקדם:** בסיווג הביטוי אינו מחדש — בע"א 2555/98 אברג'ל כבר נקבע כי מתנה "שעה אחת לפני מותי" הופכת מעצם טיבה לצוואה. תרומתו של פסק הדין היא בהחלת אותו סיווג על התחייבות חוזית בלתי חוזרת לטובת צדדים שלישיים, ובחסימה מפורשת של שלושת מסלולי העקיפה — הפרדה, בטלות יחסית ועשיית עושר — שאותם ניתן לזהות כאסטרטגיית התגובה הטבעית של בעל דין שמסמכו נפסל. ## היחס לפסיקה קודמת ביחס לאברג'ל, פסק הדין הוא **המשך מובהק**, אך עם הרחבה עניינית. שם נדונה מתנה שנתן המנוח, וההכרעה סבבה סביב ההבחנה בין מתנה בין-חיים לצוואה. כאן המסמך אינו שטר מתנה אלא התחייבות בלתי חוזרת שנחתמה בהקשר של הסדר משפחתי-כלכלי, שבו — לפי הטענה — ניתנה תמורה. בית המשפט קבע כי המבחן הלשוני-מהותי חל באותו אופן, ואף הוסיף מסלול חלופי של סעיף 8(א) שלא היה במוקד אברג'ל: לא רק "מתנה לאחר המוות" אלא "עסקה בירושה עתידה". ביחס לע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן ולד"נ 39/80 ברדיגו נ' פדרליין, ניתן לזהות **צמצום מבוקר**. שני פסקי הדין ביססו את הכלל הפרשני שלפיו סעיף 8 מתפרש "על דרך הצמצום המרבי והקפדנות החמורה". פסק הדין דנן אינו סוטה מהם, אך מבהיר כי הכלל פועל במישור הסיווג ולא במישור התוצאה: משעה שהמסמך סווג כהקניה לאחר המוות, אין הכלל הפרשני מספק אמצעי הצלה נוסף. בית המשפט המחוזי עשה בו שימוש הפוך — כמעין חזקת תוקף — וקביעתו כי "הואיל ואין המדובר בהעברת המשק לאחר מותו של המבקש, אלא בחייו – הרי שלא נפגמה יכולתו של המבקש למכור את הנכס לאחר" (פס' 11) נדחתה מפני שהיא נשענת על הנחת המבוקש. ביחס לבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, הקשר הוא **תכליתי**: אותו רציונל של הבטחת חופש המצווה לשנות את צוואתו עד יום מותו הוא שמסביר מדוע התחייבות "בלתי חוזרת" בין אחים אינה יכולה לעמוד. יובהר כי הזיקה בין ענייננו לפסיקת הצוואות ההדדיות אינה זיקה של החלת הלכה אלא של הבחנה מבנית. בבע"מ 7884/23 ובבע"מ 1857/24 נדונה תחולת סעיף 8א לחוק הירושה, שנוסף בתיקון מס' 12 משנת 2005, ובכללו התנאים לביטול צוואה הדדית — הודעת ביטול בחיי שני המצווים, והסתלקות מכל חלק בעיזבון בן הזוג הנפטר לאחר פטירתו (סעיף 8א(ב)). סעיף 8א הוא **החריג הסטטוטורי היחיד** לאיסור שבסעיף 8: הוא מאפשר, בגבולות מוגדרים, כבילה הדדית של חופש הציווי — אך רק בין בני זוג, ורק במסגרת צוואה. המסקנה המתחייבת מהשוואה זו: מנגנון הכבילה שבחר המבקש כאן — התחייבות בלתי חוזרת בין אחים, מחוץ לצוואה, לטובת הדור הבא — אינו נמצא בגדר החריג, ואף מדגיש בדרך הניגוד את היקפו הצר. בעמ"ש 39317-10-22 עוסק באותה סוגיה של צוואות הדדיות שקדמו לתיקון, ואינו מוסיף לענייננו מעבר לכך. יתר פסקי הדין שבמאגר — ובהם ההליך שבו נטען כי סכומים המשתלמים עקב מוות על-פי חוזה ביטוח אינם בכלל העיזבון לפי סעיף 147 לחוק הירושה — עוסקים בשאלות אחרות ואינם משליכים על הסוגיה. לבסוף, במישור דיני החוזים, פסק הדין **מייבא** אל דיני הירושה מבחן שפותח בהקשר של חוזים בלתי חוקיים: מבחן זגורי להפרדה, ורשימת שיקולי הצדק מעניין יציב. ההיבט המעניין הוא שהייבוא נעשה תוך שלילת תחולתו הפורמלית של סעיף 31 — כלומר, המבחנים משמשים כטיעון חלופי ומחזק, לא כמקור סמכות. ## הערת העורך ההנמקה בשאלת ההפרדה נשענת על שני אדנים שאינם שווי-משקל, וראוי להבחין ביניהם. האדן הראשון הוא קנייני: זכות הבעלות היא "אגד זכויות" בלתי ניתן לחלוקה, ומכאן שאין להפריד את ההגבלות על המכירה מן ההקניה עצמה. האדן השני הוא חוזי-תכליתי: מבחן זגורי, שלפיו חלוקה המחייבת שכתוב ההסכם "כמוה כעריכת חוזה חדש לצדדים". ההיסק מן האדן הראשון אל התוצאה אינו נושא את המשקל שהוטל עליו. סעיף 19 לחוק החוזים אינו שואל אם ה**זכות** נשוא החוזה ניתנת לפיצול, אלא אם ה**חוזה** ניתן להפרדה לחלקים; חוזים המגבילים כוח מכירה של בעלים — התחייבות לזכות סירוב ראשונה, התחייבות שלא לעשות דיספוזיציה — מוכרים היטב ואינם בטלים משום שהם "נוגסים באגד הזכויות". אילו היה עומד סעיף ו' לבדו, כהתחייבות של המבקש כלפי אחותו שלא למכור את המשק בלא הסכמת שני הילדים, לא היה בעצם היותו הגבלה קניינית כדי לפוסלו. הכשל שבו נגוע המסמך אינו טמון אפוא באופיין של ההגבלות אלא במעמדן: הן טפלות להקניה הבטלה. האדן החוזי הוא אפוא הנושא בפועל את התוצאה, והאדן הקנייני מוסיף רטוריקה יותר מאשר תוקף. חיזוק לכך מצוי דווקא בקביעה החלופית שבפסקה 31, ושמן הראוי לתייגה: **התניה על הבטל**. סעיפים ו' ו-ז' פורשו כהתחייבות בין האחיינים לבין עצמם, שנועדה להיכנס לתוקף "רק עם העברת זכויות המבקש במשק אליהם". משהעברה זו בטלה מעיקרה, התנאי המפעיל את ההגבלות לעולם לא יתגבש. זהו טעם עצמאי, פשוט וחסין יותר מטעם אי-הפיצול הקנייני, שכן הוא נגזר מלשון המסמך עצמו ולא מתורת הקניין. משמעותו רחבה: כל התחייבות משנית שנוסחה כנגזרת מן ההקניה הפסולה — הסדרי שימוש, חלוקת תמורות הפקעה, זכות סירוב — נופלת עמה לא מפני שאי אפשר להפרידה, אלא מפני שאין לה על מה לחול. קושי נוסף שההנמקה מותירה נוגע לאסימטריה התוצאתית. שילובם של סעיף 61(א) לחוק החוזים, החוסם את סעיף 31, עם שלילת עילת עשיית העושר בטענת "זכות שבדין", יוצר מצב שבו מי שקיבל נכס במסגרת הסדר משפחתי בטל אינו נדרש להשיב דבר, גם אם שולמה תמורה. בענייננו לא הוכחה תמורה, וההכרעה נכונה על אדני העובדות; ברם הכלל הנורמטיבי המנוסח רחב מן העובדות שהצדיקו אותו. שלילת ה"מזכה" מבוססת על כך שהזכויות זרמו מן האב מכוח פסק דין — אך היא אינה נותנת מענה לשאלה מה דינם של כספים שזרמו ישירות מן המשיבה. הבחנה זו לא נדרשה, ולא הועלתה על-ידי הצדדים במתכונת זו. ## השלכות משפטיות במישור ניסוח המסמכים, המסקנה המעשית חדה: כל נוסחה הקושרת את מועד ההקניה במות המתחייב — ובכללה "שעה אחת לפני פטירתי" ווריאציות שלה — פוסלת את המסמך כולו, ולא רק את הסעיף שבו היא מופיעה. הוספת סעיף שרידות (severability) לא תועיל, שכן הכשל אינו בהיעדר הוראת הפרדה אלא בכך שהחלק הנותר אינו עומד בפני עצמו; ואילו כוונה מוצהרת להעברה בחיים, המנוסחת לצד מועד הקניה הנגזר מפטירה, לא תגבר על הלשון. מי שמבקש להעניק בחיים חייב לקבוע מועד או אירוע מזוהה מראש, בלתי תלוי בפטירה; מי שמבקש להסדיר את שיעבר לאחר מותו חייב לעשות זאת בצוואה העומדת בדרישות הצורה שבחוק הירושה. במישור נספחי העסקה, ראוי לשים לב לתפקיד שמילא ייפוי הכוח הנוטריוני הבלתי חוזר. הוא הופקד, לפי לשון סעיף ח', "עבור מטרה זו" — היינו לשם ביצוע ההקניה בשעה שלפני הפטירה — והמבקש נשען עליו כראיה תומכת לאופייה הפוסט-מורטמי של ההתחייבות. מסמך שנועד לשמש בטוחה לנהנה עשוי אפוא לפעול נגדו, בהיותו תיעוד לדחיית מועד ההקניה. במישור בחירת ההליך והראיות, על התובע פוטנציאלי לתמחר את הכשל מראש: תביעת פיצויים בגין הפרת התחייבות מסוג זה נחסמת בשלב הסף, בלא שנדרשת כלל הכרעה בשאלת ההפרה או הנזק. מסלול חלופי — ככל שקיים — הוא תביעה על תמורה ששולמה בפועל, אך זו מחייבת מארג ראייתי פוזיטיבי ועצמאי: אסמכתאות בנקאיות, קבלות, ראיות לתשלום חובות שרבצו על הנכס, ולא הסתמכות על עדות שמיעה או על אמירות של בעל הדין שכנגד בהליך אחר. פסק הדין ממחיש זאת בשני צמתים: הן בכישלון הראייתי שהוליך לקביעה כי המשיבה לא הוכיחה תשלום, והן בכישלון טענת ההשתק השיפוטי — שנשענה כל כולה על עדות המבקש בהליך מול אביו, ולא על ראיה עצמאית. אמירתו של בעל דין בהליך קודם, שהתבררה כמבוססת על מידע שנמסר לו בתום לב, אינה תחליף לראיה ואינה מקימה מניעות. על ההליך המעשי בסוגיה זו ראו [עריכת צוואה הדדית: איך עורכים צוואה הדדית](https://www.the-lawyer.co.il/עריכת-צוואה-הדדית-לפי-חוק-הירושה/). להרחבה על ההיבט המעשי והפרוצדורלי בסוגיה זו, ראו את המדריך [מתנה וייפוי כוח בלתי חוזר: בטול מתנה שלצידה ייפוי כוח בלתי חוזר](https://www.the-lawyer.co.il/מתנה-וייפוי-כוח-בלתי-חוזר/) באתר משרד ד"ר רן מובשוביץ. לעיון מעמיק ראו את [הפרק "הסתמכות יורש על הבטחת המצווה" מספרו של ד"ר רן מובשוביץ](https://www.the-lawyer.co.il/books/הסתמכות-יורש-על-הבטחת-המצווה/). ## מאמרים קשורים - [האם ניתן לבסס בקשת פסלות על אמירות שאינן מתועדות בפרוטוקול הדיון?](/academic/hearing-protocol-evidentiary-basis-judge-disqualification) - [האם צוואה הדדית משנת 2002 שאושררה לאחר תיקון 12 כפופה לתנאי הביטול שבסעיף 8א?](/academic/revoking-mutual-wills-before-amendment-12) - [האם יש לבטל את הסכם החליפין בין המנוחים לקרן קיימת לישראל בשל טעות סופר?](/academic/legal-implications-typo-real-estate) - [האם צוואת המנוחה מיום 27.5.1996 תקפה או שיש לפסול אותה בשל פגמים צורניים והשפעה בלתי הוגנת?](/academic/validity-will-formal-defects-undue-influence)

שאלות ותשובות

האם התחייבות להעביר משק במילים "שעה אחת לפני פטירתי" בטלה לפי סעיף 8 לחוק הירושה?

כן. בית המשפט העליון קבע בבע"מ 24905-04-25 כי כתב התחייבות בלתי חוזר להעביר זכויות במשק חקלאי לבת ולאחיין "שעה אחת לפני פטירתי" מגלם עסקה בירושה עתידה הבטלה לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה, ולמצער מתנה שנועדה להינתן לאחר המוות שלא בדרך צוואה, הבטלה לפי סעיף 8(ב). ההתחייבות בטלה מעיקרה ואין פיצוי בגין הפרתה.

האם ניתן להציל את ההתחייבות הבטלה על ידי הפרדת הסעיפים ביניהם, כך שההגבלות על מכירת המשק יישארו בתוקף?

לא. בית המשפט העליון דחה את האפשרות להפריד את סעיפי ההתחייבות לפי סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי) באופן שישאיר את ההגבלות על מכירת המשק בתוקף, ודחה גם את הטענה לבטלות יחסית או השבה לפי סעיף 31 לחוק החוזים.

האם ניתן לתבוע פיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט כאשר ההתחייבות בטלה מכוח סעיף 8 לחוק הירושה?

לא. בית המשפט העליון דחה גם את מסלול התביעה מכוח סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979, כמסלול הצלה עבור המשיבים.

מה הייתה התוצאה הסופית של ההליך ומה נפסק בעניין ההוצאות?

הערעור התקבל, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה פתח תקווה הדוחה את התביעה על סך 2,500,000 ש"ח הושב על כנו. המשיבים חויבו בהוצאות המבקש בסך כולל של 25,000 ש"ח.

אודות המחבר

רן מובשוביץ - עורך דין ומרצה לדיני ירושה